הספר החדש של יעל משאלי קצר. כמה קצר? 175 עמודים מרווחים מאוד. ככל שאני אוהבת להתכרבל בחורף עם פוך, שוקו וכרך שיכול היה לחלטר כלבנת בניין – אין לי בעיה עם ספרים קצרים. אבל למישהו בכנרת־זמורה כנראה יש, והוא החליט לעשות את מרב המאמצים כדי לשוות לספר הקצר הזה מראה של ספר באורך ממוצע. השוליים הרחבים והפונט הגדול היו עדיין על קצה הספקטרום הסביר, אבל ההחלטה להשתמש בדפים עבים במיוחד כדי שהספר לא יהיה דק מדי, הפכה אותו למאוד לא נוח לקריאה. הדפים העבים קשים למגע ומכאיבים ליד האוחזת בספר, ובכל פעם שהעברתי דף חזרתי לוודא שלא העברתי שניים בטעות.
אני משערת שהניסיון לעיבוי הכרס קשור לרצון של ההוצאה למתג את "אמא וזהו" כספר מתנה, ועל כן כרומן ולא כנובלה. הכותרת, לצד הסגנון הפילוסופי־אך־קליל, מן הסתם יהפכו אותו למתנה לאימהוּת או כאלה שבדרך. זה אולי מסביר גם את העטיפה התמוהה, שמשום מה מופיע עליה מילקשייק תות, שלא מתכתב עם תוכן הספר בשום צורה. אני לא נוטרת להוצאות הספרים על הניסיון לפנות לאפיקים רווחיים בעידן שלאחר מות הפרינט, רק מתרעמת כשזה קורה על חשבון חוויית המשתמש של הקורא. אם יש לכם ספר דק להוציא – הוציאו ספר דק.
ולאחר שסיימנו לשפוט את הקנקן, הבה נפנה אל מה שיש בו. "אמא וזהו" מגולל את מסעה המחשבתי־חברתי של ציון בשאלת ההורות הפוטנציאלית שלה. היא בת 30, רווקה, דתל"שית, ובדיוק עברה סבב של שאיבת ביציות במסגרת תהליך שימור פוריות. התהליך מעמיד אותה מול השאלה האם היא רוצה להיות אמא, ואיזו אמא היא רוצה להיות. עם השאלה הזו היא מסתובבת בעולם ומשוחחת עם אנשים – עשר נשים וגבר אחד, אם לדייק. בכל פרק מופיעה דמות אחת (רופאת נשים, חברה, אחות, בוסית, ספרית, סבתא ועוד) ומגוללת את משנתה בנושא. הפרקים בנויים בצורת חצי דיאלוג, תמלול של צד אחד של השיחה, בלי הצד של ציון. פרקי הביניים הקצרים הם פרקי רומן מסורתיים יותר, שבמהלכם מתוארת ציון בעבודה, בנסיעות ובראשיתה של מערכת יחסים זוגית.
במילים אחרות, הספר הוא מעין רצף מסות על אִמָּהוּת מנקודות מבט שונות, עם קצת עלילה באמצע. הוא מעורר, לפחות בתחילת הקריאה, תחושה של צפייה בתרגיל כתיבה שהפך לספר. הדיאלוגים, שהפכו למונולוגים בניתוח להסרת הגיבורה בלייזר, הם קצת מאולצים, ולפרקים הם משובצים בחזרות על הצד השני שאינן מופיעות באופן טבעי בשיחה אמיתית. בכל זאת, מצאתי באופן הבנייה הזה של הספר קסם מסוים, שמאפשר להציג מגוון פרספקטיבות משכנעות בכנותן. בשלב מסוים התרגלתי לסגנון והוא כבר לא צרם לי, גם אם לפעמים היה מעט קשה למעקב. אם להיות כנה, ספר שמאגד רצף מסות של ממש כנראה לא הייתי קוראת בכלל. התיבול העלילתי כאן, מצומצם ככל שיהיה, מושך את הקוראת להתחברות רגשית ולא רק אינטלקטואלית. הוא גרם לי להחזיק את הספר ברצף (למרות עובי הדפים), לקרוא בעניין, ואפילו לרצות להתנסות בעצמי פעם בסגנון הכתיבה הזה.
עשרה ילדים ופודקאסט
הדמויות ב"אמא וזהו" פורשות בפני הקורא שלל מודלים של אימהוּת: אימהוּת ממוצעת של משפחה ממוצעת; אימהוּת מאתגרת של אם קרייריסטית; אימהוּת מהדור הישן שלוקחת את בניית המשפחה כנתון מובן מאליו; אימהוּת מהדור החדש שנאבקת על הג'אגלינג עם החיים; הורות קווירית; וגם אל־הורות ועקרות (בערך); אימהוּת מסורה, ואפילו אימהוּת מתעללת. בהסתכלות רוחבית יש כאן פסיפס אקלקטי שמכסה הרבה כיוונים. במבט מעמיק, לא מצאתי חידוש מבחינה פילוסופית. הדמויות אינן פלקטיות, הן משכנעות מבחינה ספרותית – וזה הרבה – אבל הן לא אומרות שום דבר שעוד לא נאמר על האימהוּת. חדשנות מחשבתית היא לא תנאי סף לספר טוב, אבל אם המחברת לא התכוונה להגיד משהו מעורר מחשבה, יש לתהות על הבנייה של הטקסט כרצף מסות־חצאי־דיאלוג ולא כרומן רגיל.
מה שהופך את הספר לשווה קריאה בעיניי הוא הרומן עצמו. במילים מעטות מאוד (שהרי הספר קצר, ורובו תפוס על ידי פרקי המסות), משאלי מצליחה לשרטט דמויות מוחשיות להפליא ומערכות יחסים מלאות מורכבות ויופי. המדרון החלקלק, שדרכו ציון הייתה עלולה לגלוש אל הקלישאתיות, היה קצר מאוד, ובכל זאת היא דמות עגולה, בנויה היטב ומעוררת הזדהות רבה. הקולגה, שהופך לבן זוג, בערך, נריה (כן כן, דתל"ש), גם הוא שובה לב. דמות יציבה שלא נותנת לציון ליפול למערבולות המחשבתיות שלה, לחרדה ולאין. הוא הגבר שהיית מאחלת לחברה שלך, ומכיוון שתוך כדי קריאה ציון הופכת לחברה שלך, קשה להימנע מלשמוח שיש לה אותו.
אבל הדמות המרכזית באמת בספר היא נפשי, אימא של ציון. הדיאלוג איתה מופיע אחרון, ועד אליו היא מוצגת דרך מחשבותיה של ציון ודבריהן של הדמויות האחרות. נפשי היא מטפלת מצליחה עם כל המוצרים הנלווים: ספרים ופודקאסט. היא אלמנה, יש לה עשרה ילדים, והיא ככל הנראה האימא הכי טובה בעולם – עובדה שציון עיוורת אליה לחלוטין. האופן שבו אופייה האמיתי של נפשי עולה מהטקסט, אף שהוא כתוב מנקודת המבט של הגיבורה שמתקשה איתה מאוד, מעיד על בניית דמות עדינה וחכמה. אם הספר לא בונה אמירה חדשה על אימהוּת, הוא לפחות בונה דמות אימהית אחת ממש טוב.
אבא איננו
במובנים רבים זה בכלל לא ספר על אימהוּת. זה ספר על – מילה שהייתה צריכה להיות קיימת אבל היא לא – בַּתּוּת. הוא אכן עוסק במסע של ציון להגיע להבנות בנוגע למערכת היחסים של אימא עם ילדיה, אבל ציון במסע הזה היא לא אימא, היא ילדיה. האימא בסיפור "אמא וזהו" היא לא האימא שציון תהיה, אלא אימא של ציון. זה לא מפתיע בהתחשב בכך שהיא בת דמותה של המחברת, כפי שמעיד האפילוג. תרגיל הכתיבה האמיתי שעושה כאן משאלי הוא לא לסדר רומן בצורה של רצף חצאי דיאלוגים אידיאולוגיים, אלא לבחון את עצמה (או לכל הפחות, דמות שנמצאת במשבצת של עצמה) מנקודת המבט של הבת שלה. המהלך הזה מהפנט, ונוטף אהבה וחן.
במקביל בולט בהיעדרו אבא של ציון. הוא לא רק מת כשהיא הייתה בת עשר, מהטקסט עולה שהוא מעולם לא התקיים. אף שמחצית מהדיאלוגים שמנהלת ציון בספר הם עם בני משפחתה ועוסקים בגידול ילדים, ואף שכולם מדברים על נפשי כל הזמן, אף אחד לא מזכיר את האבא אפילו במילה – אין לו אפילו שם. הוא היה איש צבא שיצא יומיות. הוא מת בתאונת דרכים. זהו. איזה אבא הוא היה? איזה בן זוג? מה ציון זוכרת ממנו? וחמותו, סבתא של ציון? ואחד מארבעת האחים שאיתם היא משוחחת? כלום כלום כלום. בספר שעוסק בהורות, רצח האב הפסיבי הזה בלט לעין. באופן כללי, הטקסט מתעלם כמיטב יכולתו מקיומם של אבות בעולם, והקול הגברי נעדר מהספר כמעט לחלוטין. מצאתי את זה מרענן לפרקים, ובכל זאת לטעמי מדובר בחיסרון משמעותי למדי. אימהוּת היא אמנם חוויה נשית, אבל לרוב היא רק מחצית ממערכת יחסים הורית שיש לה צד שלישי.
"אמא וזהו" הוא רומן לא מבריק, אבל בהחלט שובה לב. בניגוד לציפיות שעורר הבילד־אפ לשיווק הספר, לא יצאתי מהקריאה עם תובנות או מחשבות על אימהוּת. אבל כן יצאתי מאוהבת בדמות של אימא אחת, ואני חושבת שאי אפשר לבקש מרומן הרבה יותר מזה: אמא, וזהו.
