ספרה השני של לי ממן מציג מהלך של אובדן דיבור. בעוד שספרה הראשון ״למה הדבר דומה״, הציג עיסוק מרהיב, מדרשי ומעמיק בשפה, ״פיתום״ עוסק באובדן הלשון והדיבור: ״הַלָּשׁוֹן הִיא הַסִּימְפְּטוֹם הָרִאשׁוֹן/ שֶׁמַּתְרִיעַ עַל הִתְפָּרְקוּת:/ אַתְּ הוֹלֶכֶת סְחוֹר סְחוֹר,/ כְּבָר לֹא מַגִּיעָה לַנְּקֻדָּה״.
פיתום, כשם הספר, הוא "קוֹסֵם/ הַמַּשְׁמִיעַ קוֹלוֹת בְּלִי לְהַבְלִיט/ אֶת תְּנוּעַת שְׂפָתָיו/ וְנִרְאֶה כְּאִלּוּ/ הַמְדַבֵּר הוּא מִישֶׁהוּ אַחֵר,/ אוֹ שֶׁהַקּוֹלוֹת יוֹצְאִים/ מִבִּטְנוֹ/ אוֹ מִבֵּית שֶׁחְיוֹ// דִּבּוּר הַמּוּפָק/ בְּלִי הֲזָזַת הַשְּׂפָתַיִם/ וְהַיּוֹצֵר אַשְׁלָיָה שֶׁהַקּוֹל/ אֵינוֹ קוֹלוֹ/ שֶׁל הַמְדַבֵּר/ (דִּבּוּר מִן הַבֶּטֶן)./ יֵשׁ אָמָּנִים הַמִּשְׁתַּמְּשִׁים בְּבֻבָּה/ בְּעֵת שֶׁהֵם מְדַבְּרִים, וְיוֹצְרִים/ אַשְׁלָיָה שֶׁהַבֻּבָּה/ הִיא/ שֶׁמְּדַבֶּרֶת״.
השיר הזה הוא ציטוט, מילה במילה, של ההגדרה הלשונית של מילון אבניאון המקוון לערך ״פיתום״. הוא גם העניק לספר את שמו, אף שכותרת השיר היא ״אמא כותבת ספר שירה״. כמו בספרה הראשון, חוקרת המשוררת את מהלך בניית הדיבור והתפרקות השפה. אך שלא כמו בספר הקודם, אין מדובר בהכרח לטוות את השפה מחדש נוכח קשר האהבה, אלא בבחינה של התפרקות השפה מול עבודת האימהות.
כאשר אם מנסה לייצר שפה היא מאבדת את זו שלה. עבודת הבית (שממן מקדישה לה כמה שירים חזקים) ועבודת האימהות שואבות מהאישה את כל משאביה ויותר מהם; המשאב העיקרי שנדרש בהתמסרות הזו הוא כוחות הנפש שלה עצמה. הניסיון לתאר וליצור מול המציאות הזו הוא אתגר עצום, משום שנדרשת שפת אם יצירתית כדי למצוא מילה ולנסח משפט. זו שפה שנעדרת מהספרות, שנכתבה בידי גברים. לשון המשנה, שאפיינה את ״למה הדבר דומה״, כמעט אינה תקפה כאן.
כדי לפתור את בעיית אובדן השפה פונה ממן אל האימהוֹת הפואטיות שלה, מווירג׳יניה וולף עד רונית מטלון. ההימחקות היא נושא מחזור השירים ״געגועיה של לילי בריסקו״. זהו מחזור ארס־פואטי ואינטר־טקסטואלי, שמתאר את דמותה הבדיונית של הציירת לילי בריסקו ברומן ״אל המגדלור״ של וולף. הוא פונה אל דמות אחרת ברומן, מרת ראמזי, בווידוי של דמות בדיונית אחת אל אחרת: אישה שבחרה בקריירה של אמנות אל זו שאמנותה היא הבית והמשפחה. בפנייה הזו ניכר הצורך הנשי בדמויות מופת ובדגם נשי שאפשר להזדהות עמו, זאת באמצעות הקונפליקט בין דמות המלאך הביתי של האם המוצגת ברומן כרעיה ואם מושלמת, ובין דמותה של הציירת הנבוכה, פורעת הסדרים. כל הדמויות האלה הן ייצוגים של הקונפליקט הפנימי בתוך האישה היוצרת, שאותו מדובבת ממן בספרה, שכן היענות מושלמת לתפקיד האימהי והנשי ימחקו את האמנות.
וכך הופכת המשוררת לחלק מהעולם של קודמותיה הגדולות: אצל אמנים אמיתיים האתגר מיילד אמנות. לי ממן היא אמנית שפה, שאובדנה והימחקותה במעשה האימהות מיילדים ממנה שפה חדשה שתהווה שפת אם למשוררות רבות אחרות.
