ראובן גפני
גדוד 43, פלוגה כ'
ספרו של ההיסטוריון הצבאי הבריטי, גווין דאייר, משתייך לסוגה הפופולרית המציעה לקורא המשכיל – אך זה שאינו בקי בתחום – סקירה קצרה ותמציתית של סוגיה היסטורית המשתרעת על פני תקופות ותרבויות שונות. ואכן, באופן אופייני למדי לסוגת כתיבה זו, הוא מספק סקירה קולחת ורחבת־ראִייה על אודות עולם המלחמה האנושי באלפי השנים האחרונות, ומאידך מותיר את הקורא, באופן כמעט בלתי נמנע, מתוסכל מעט ביחס לסוגיות ספציפיות המסקרנות אותו באופן אישי.
ככלל, ספרו של דאייר מתאים מאוד לקריאה בזמן מלחמה, ובכלל זאת בין משמרות בשירות מילואים פעיל: הוא מחולק לעשרה פרקים שאינם ארוכים מדי, המלווים סוגיות שונות באבולוציה של המלחמה, תוך התייחסות למניעים כלכליים, גיאוגרפיים ותרבותיים; להתפתחות הצבאות מבחינה ארגונית וטכנולוגית; למלחמות ולקרבות בולטים במהלך ההיסטוריה; ולאופן שבו מבקשת האנושות כולה להתמודד עם איום המלחמה – בהצלחה יחסית – במאה השנים האחרונות: הן לפני הנשק הגרעיני, ובייחוד לאחריו.
עיקרו של הספר בנוי כסקירה כרונולוגית סדורה, אך לא אחת נע הוא עם הקורא, בכוונת מכוון, גם מתקופה לתקופה וממקום למקום. זאת תוך ניסיון להציב כל התרחשות מלחמתית בהקשר היסטורי רב־ממדי, ותוך הזמנת הקוראים לנסות ולהרהר – לעיתים בעצמם, ולעיתים בהכוונתו של דאייר עצמו – על הדמיון וההבדלים שבין מלחמות המתרחשות בתקופות שונות, או בהקשרים גיאו־פוליטיים שונים לחלוטין.
מאליו מובן שקריאת ספר המוקדש להיסטוריה של המלחמה בזמן מלחמה, מלווה בציפייה שהדברים יציבו גם את המתרחש סביבנו־אנו בהקשר רחב (ואולי מובן?) מעט יותר. עם זאת, דווקא בהקשר זה הקריאה בפרקיו האחרונים של הספר מאכזבת. כך, חרף העובדה שחלק ניכר מכתיבתו האקדמית של דאייר הוקדש לאורך השנים להקשר המזרח־תיכוני, בספרו זה זוכה אזורנו להתייחסות קצרה למדי (בייחוד בכל הנוגע לישראל, או לייחודה של המערכה מול הטרור שבה היא נתונה כבר עשרות שנים). יתר על כן: באופן מפתיע למדי, דומה שדאייר אינו מעניק להקשרים הדתיים של המלחמה, הנוכחים מאוד בסביבתנו, את המקום הראוי להם, לפחות לא בחיבור קצר זה.
גם סקירתו הרחבה – והאופטימית למדי, יש לציין – על אודות תפקידם המוצלח של המוסדות הבינלאומיים במניעת מלחמות, דומה שהיא נאחזת כל כולה בהצלחתו של האו"ם (אם אכן זו הצלחה שלו) במניעת מלחמה בין־מעצמתית או מלחמת עולם, ומחמיצה כמעט לחלוטין את כישלונם של אותם מוסדות עצמם במניעת מלחמות־טרור אידיאולוגיות, נוראות ומתמשכות, המטילות גם אותנו פעם אחר פעם לקלחת המלחמה.
אלא שהאופטימיות כשלעצמה אף היא איננה משוללת יסוד כלל וכלל: לא לנוכח הפערים הדרמטיים שבין מחיריהן של מלחמות העולם ובין מלחמותינו אנו, ולא לנוכח התייצבותה המפעימה והמלוכדת של ישראל בימים אלה כנגד אויביה, תוך שהיא נוטלת על עצמה תפקיד כלל־עולמי היסטורי ודרמטי מאין כמותו.
ביטחון ואמונה
שלמה פיוטרקובסקי
מחס"ר גדוד 9242
המלחמה שפרצה בשמחת תורה עוררה את הדיון בכמה משאלות היסוד של החברה הישראלית. אחת הבולטות שבהן היא מקומו של הציבור החרדי בתוך המרקם הישראלי הכולל. ואולם, השיחה הישראלית בנושאים הללו היא לא אחת שטחית, ונגועה בבורות והתנשאות כלפי החרדים. כמו רבים מהחיילים שמשרתים כבר למעלה מחודשיים וחצי בצו 8, גם אני הייתי שותף לתחושות הקשות נוכח המצב. כיצד ייתכן שבגדוד המילואים שבו אני משרת מיוצגים כמעט כל חלקי החברה הישראלית, ורק החברה החרדית איננה מיוצגת כלל?
וכך, תחושות הכעס מצד אחד, והרצון הכן להבין את החברה החרדית ומה שמפעיל אותה מצד שני, הביאו אותי להתחיל לקרוא את ספרו של פרופ' בנימין בראון "החזון איש: הפוסק, המאמין ומנהיג המהפכה החרדית". מסתבר שמאז פטירתו של רבי אברהם ישעיהו קרליץ, בשנת 1953, ועד ראשית העשור הקודם, נכתבו על המנהיג שעיצב במידה רבה את פני היהדות החרדית לא מעט ביוגרפיות חרדיות, אך המחקר האקדמי התעלם ממנו כמעט לחלוטין. את החלל הזה ממלא בהרחבה (ממש בהרחבה, מדובר בספר שמחזיק למעלה מ־900 עמודים) ספרו של פרופ' בראון. הספר עצמו לא חדש, וראה אור בשנת 2011. הגעתי אליו אחרי שקראתי ספר חדש יותר של פרופ' בראון, מרתק לא פחות: "המדריך לחברה החרדית".
ספרו של בראון איננו ביוגרפיה, אף שהוא לא מוותר על תיאור ממצה של קורות חייו של החזון־איש. עיקר הספר עוסק בניסיון, מאתגר כשלעצמו, להתחקות אחרי האידיאולוגיה של החזון־איש, אידיאולוגיה שבצלמה ובדמותה הוא ביקש לעצב את פניה של היהדות החרדית בשנים שבהן היא נולדה למעשה כמגזר נבדל ועצמאי. מורכבותה של המשימה נובעת בעיקר מכך שהחזון־איש מעולם לא כתב טקסט מסודר, ספר או אפילו מאמר פרוגרמטי, שבו פרס בצורה מסודרת את עיקרי משנתו בתחומים השונים.
החזון־איש לא היה הוגה במובן המודרני של המושג (אף ששני טקסטים בעלי אופי הגותי פרי עטו פורסמו אחרי מותו, הבולט שבהם הוא כמובן הספרון "אמונה וביטחון"). הוא היה תלמיד חכם, בעל הלכה ומנהיג ציבורי, שעיקר עיסוקו היה למדני־פסיקתי. לאור זאת בחר בראון לנסות וללמוד את האידיאולוגיה של החזון־איש בשלושה אופנים: דרך כתיבתו התיאולוגית (המעטה באופן יחסי), דרך פעילותו הציבורית, ובראש ובראשונה דרך כתיבתו ההלכתית.
בראון סוקר באופן מרתק שורה ארוכה של פסיקות הלכתיות ובירורים הלכתיים של החזון־איש, על רקע ההיסטוריה ההלכתית וההיסטוריה הריאלית של כתיבתן, ומזקק מהם את יסודות השקפתו. החל מסוגיית קו התאריך ההלכתי, וכלה בשאלת גיוס בנות לשירות לאומי, מראה בראון כיצד כתיבתו ההלכתית של החזון־איש מבטאת את השקפתו הרוחנית־ציבורית. האם קיבלתי תשובות לשאלות שהטרידו אותי בנוגע לחברה החרדית? על חלקן בהחלט כן, אך לא על כולן. הספר לא קצר, אבל יחסית לספר עיון הוא מעניין מאוד, לעיתים ממש מרתק, ובהחלט שווה את המאמץ.
מצור מיתולוגי
אור יזרעאלי
גדוד 8149, פלוגה א'
האפוס של הומרוס, האיליאדה, מסופר בספר "שירתה של טרויה" מאת קולין מקאלוג בשפה עכשווית. סיפורה המפורסם של מלחמת מלכי יוון בטרויה, מסופר בכל פרק בידי דמות אחרת; אגממנון, פאריס, אכילס, אודיסאוס, הלנה וגם דמויות פחות ידועות ומרכזיות.
מקאלוג מתייחסת להיבט המיתולוגי בסיפור ולעירוב האלים בצורה מעניינת. היא מציגה את הדברים כאמונה של הדמויות בסיפור וכמיתוס, כאשר אנו כקוראים יכולים להבין שזו האמונה שלהם, אך לא מה שבהכרח קרה. הדואליות הזו של המבט על המקרים, מותירה את המיתוס לפרשנות. במקרה מובהק אחד למשל, חירון – הקנטאור שחציו אדם חציו סוס, אשר מספר על עצמו איך קיבל לידיו את חינוכו של אכילס – מסביר מדוע הוא ובני עמו יצרו אמונה שהם קנטאורים. כל המיתוס הזה נוצר בידיהם כדי ליצור הגנה, שקט נפשי וריחוק משאר בני האדם, בעוד שהם אנושיים לחלוטין.
בתקופת מלחמה ניתנת תשומת לב רבה לתכסיסי המלחמה ומוראותיה. כך קופצת לעין השאלה האם מוצדק להרעיב עיר כדי למנוע מלחמה עיקשת יותר, ובולטים נושאים כגון החשיבות של אכילס לאמן את המרמדונים יותר משאר הצבאות, והיחס בין תהילה ואומץ לב לשיקול דעת.
