ספרה האמיץ של שרית סרדס־טרוטינו הוא הזמנה נדירה לתוך העולם המבלבל, הפצוע והסוער של נפגעות ונפגעי תקיפה מינית בילדות. הקריאה בו אינה פשוטה. הוא כתוב בכנות מחרידה הנוגעת בעומק נימי הנפש המורכבים ביותר, ומעניק הזדמנות ייחודית להבין לעומק מה קורה לאותה ילדה או ילד בעת הפגיעה, ולא פחות חשוב – בעת חשיפתה וגם שנים לאחריה.
במרכז הספר עומד המפגש הקטלני בין נערה בת 14 למחנך נערץ, סגן מנהל בית הספר, שקיים עמה מערכת יחסים "רומנטית"־מינית־פוגענית במשך חודשים ארוכים. יחסים מעוותים אלה ממשיכים להתקיים בנפשה של הילדה־אישה גם שנים לאחר מכן. היא מאמינה שהוא מאוהב בה, ושזהו קשר סודי המיוחד לשניהם. היא כבר אישה בוגרת, אם לשניים, שחייה המשפחתיים והמקצועיים טובים ומלאים, כאשר היא מחליטה לחזור אל תקופת בית הספר ולנסות להבין את שהתרחש. הכותבת מדלגת בין זמנים וקולות שונים שגיבורת הספר פוגשת במהלך המסע הספירלי הלוך ושוב, מאז נוצר הקשר הפוגעני ועד היום.
לצד תיאורי מהלך חייה של הילדה ושל האישה הבוגרת, מובאים, כחלק מהמסע לבירור האמת, ריאיונות עם דמויות שונות מחייה של הילדה. אלה עדויות משמעותיות, שמרחיבות את נקודת המבט ומשקפות את הדינמיקה החברתית סביב הפגיעה ואת האופן שבו החומר הרדיואקטיבי של הטראומה פוגש את מעגלי הפגיעה השונים. במובן זה, הבחירה להציג את נקודות המבט הללו באמצעות הריאיונות עם אנשים שהיו סביב הנפגעת באותה תקופה, היא עצמה אמירה חשובה. היא מספרת סיפור שמלמד על חשיבות פונקציית העד עבור הנפגעים, וגם על מעגלי ההדף של הפגיעה ועל הטראומטיזציה המשנית. כי פגיעה מינית היא תמיד אירוע רב־נפגעים.
כמיהה מבלבלת
המחברת מיטיבה לתאר באופן נדיר את עולמה הרגשי של הילדה בת ה־14, ואת השסע העמוק שהפגיעה יוצרת בנפשה. אותה ילדה שאינה מבינה מה קורה לה, אך חשה את האהבה, תשומת הלב וההתרגשות של קשר עם מבוגר נערץ. המיניות נמצאת שם כמעין חומר גולמי לא מעובד, שאין לו באמת מילים או מקום. הוא נוכח־נפקד בנרטיב הילדי, כבליל לא מובן של רישומים סנסו־מוטוריים. הילדה אינה מבינה מה קורה שם, ותודעתה מתמקדת בחלקים המיטיבים שהקשר מכיל, אלו הנותנים פשר.
ואולי המילים האלה הן הבלתי־נסבלות והחשובות ביותר בסיפור הזה. העובדה שבתוך קשר פוגעני יכולים להיות חלקים מיטיבים. אלה החלקים בספר שהיה לי הכי קשה לקרוא. קטעים שבהם חוויתי, דרך מילותיה הכנות של המחברת, את הכמיהה וההשתוקקות לאהבתו של הפוגע. אלה היו קשים אף יותר מתיאורי הפגיעה המחרידים בחדר האחות.
הספר מאפשר לנו להתבונן על עולם פנימי שבו טראומה מרכזית היא דווקא הניתוק מהפוגע, והאופן החד והקוטבי שבו הוא נעשה. זהו אובדן הנוטה להישכח, ושאני מרבה לפגוש בעבודתי עם נפגעים. בעוד המבוגרים בעולמה עסוקים בהגנה על הילדה מהפוגענות והניצול, הם מתעלמים, מבטלים ומכחישים את קיומם ומשמעותם של כוויות האהבה והקשר המיטיב.
ברגע אחד, שבו נחשפים מכתבי האהבה המנחמים של המורה אל הילדה, הסיפור מופקע משליטת הילדה־נערה והיא הופכת אובייקט להצלה (או האשמה) של עולם המבוגרים. במהלך מסע ההצלה הזה נעשות פעולות ממשיות כדי "לתקן" את עוול הפגיעה, נשלחים מכתבים החושפים את הניצול המיני למחלקת הרווחה, למשטרה, למנהלת בית הספר החדש ולגורמים נוספים, ואף מתפרסמת כתבה בתקשורת על האירוע. אחד המבוגרים אף מתגאה שהוא היה שותף ואחראי למהלכים אלו.
בתוך כל המהומה הזאת, עולמה הפנימי של הילדה נשכח וננטש, למעט מנהלת בית הספר שבאומץ ובתושייה יוצאת דופן מאפשרת לילדה־נערה לספר לה על האהבה והאובדן שחוותה סביב חשיפת הפגיעה. זהו מעין נווה מדבר לנפש הפצועה. המנהלת רואה את הפוגענות ומתארת את הפוגע כשפל ונבזי, אך מבינה באינטואיציה אנושית עמוקה שהילדה זקוקה להכרה בקשר הזה ולנוכחות אחרת בעולמה. רק בתוך הקשר עם המנהלת יכולה הילדה לכאוב את התרסקות הסיפור שהציל את נפשה, התחושה שהיא נבחרה וזכתה לאהבה על ידי המורה הנערץ.
למעט המנהלת, אף אחד לא באמת מבין או מקשיב לסיפור שלה, והיא נידונה לסחוב לבדה את האבל הכבד של הנטישה והתלישה מהפוגע, אֵבל שאינו מוכר ואין לו מקום, איבוד שזקוק לעיבוד. שהרי מה שהרס את נפשה של הילדה ולא נתן לה מנוח זו אהבתו של המורה אליה. החיבור בין אהבה, תשומת לב, השקעה ורוך ובין הניצול המיני, הוא קו השבר שמשסע את נפשה של הילדה האבודה שרודפת עד יום הימים, במסע סיזיפי ואינסופי, אחרי הרצון לעשות סדר והיגיון במה שאין בו אלא כאב ואובדן מתמשך.
זוהי הזעקה העמוקה של הספר הזה, שתובע מאיתנו לטעום ולו לרגע את הדבש המורעל של אהבת הפוגע. כי רק אם ניתן מקום והכרה למתיקות הדביקה, העוטפת, הרעילה והממכרת הזאת, נוכל לעזור למי שנפגע ממנה לעבור את תהליך ההחלמה המורכב כל־כך בהתמודדות עם טראומה מינית בילדות. ורק אם נישיר מבט באומץ אל חיבוק התופת המבלבל הזה, נוכל לצמצם את הפגיעות המשניות של חשיפת הטראומה בעת התרחשותה.
תגובה מוחקת
הפגיעה בספר מתרחשת בתקופה אחרת, טרם עידן "מי טו" והמהפכה הדרמטית ביחס לשיח על טראומה מינית ולקולן של נפגעות ונפגעים. חלק מהמרואיינות בספר מזכירות את השינוי הזה ומתייחסות אליו. ויחד עם זאת, בהיתלות בשינויים החברתיים יש משהו שמטשטש את הדרך שהחברה כולה נדרשת עדיין לעשות, ושהספר הזה מזמין ודורש מאיתנו לצעוד בה.
בשנים האחרונות אנו נחשפים להיקף הנרחב והמזעזע של האלימות המינית. נראה שהתגובה החיובית המרכזית שמלווה את השינוי הזה, היא הזעזוע והקריאה להוקעה של הפגיעות והפוגעים (כמובן באופן חלקי, המושפע פעמים רבות מפוזיציית המגיבים). אבל היכולת להכיר בהיקף התופעה ולהבין כמה מזעזעת האלימות המינית, היא רק שלב ראשון בשינוי החברתי שצריך להתרחש בנוגע לאלימות מינית. לא פחות חשוב מהזעזוע הוא להכיר במורכבות החוויה של הנפגעת או הנפגע. לעיתים הזעזוע ושאט הנפש שאנו מביעים באופן אוטומטי ואותנטי, ובהתאם לציפייה החברתית, הם תגובה ממסכת ומוחקת של אזורים מורכבים יותר בפגיעה. אלה אותם האזורים שהספר המטלטל של סרדס־טרוטינו מביא לפתחנו בצורה חזקה מאוד.
ראוי לציין גם את אחרית הדבר של הספר. זהו טקסט מעמיק ומרגש שנכתב על ידי הסופרת מירי רוזובסקי, שליוותה, תמכה והנחתה את שרית סרדס־טרוטינו במסע הכתיבה הארוך והמעמיק. מילותיה של רוזובסקי מעניקות נדבך נוסף של הבנה והכרה בחשיבות התהליך והכתיבה של הספר, ומרחיבות את נקודת המבט על הכתיבה הייחודית של סרדס־טרוטינו. מילותיה ליוו אותי גם בחשיבה ובהקשבה אל הספר לאחר קריאתו.
"עד יום הימים" הוא קריאת חובה לכל מי שעוסקים בחינוך, בסיוע ובטיפול בילדים ובנוער, או מלווים נפגעות ונפגעים, במיוחד כאשר מדובר באזורים המורכבים של חובת דיווח והתערבות במצבי פגיעה מינית בילדות.
