אתה זוכר את רגע העזיבה משדרות?
"עצוב להגיד, אבל זו לא הייתה עזיבה אלא ממש בריחה״, הוא מספר ועיניו מתמלאות דמעות. ״כשאמרו שיש מחבלים ברחובות, לא האמנתי. אמרתי להם, תקשיבו, בכל סבב ישנן השמועות האלה שרצות בוואטסאפ, אתם כולכם צעירים, אבל אני חי את זה כבר עשרים שנה ואין דבר כזה מחבלים ברחובות". אך ככל שעבר הזמן הוא הבין שטעה ובמשך שעות הסתגרו הוא, אשתו והילדים בממ"ד והתלבטו מתי והאם לצאת. "קשה להסביר למי שלא חווה, את התחושה של הלילה. אתה מחשיך את הבית, מוריד את התריסים, אין קליטה בנייד ואתה לגמרי מנותק, מבחוץ נשמעים קולות ירי וצעקות ואין לך מושג מה באמת קורה. זה סיוט. אתה מפחד להסתובב בבית שלך. בסוף אשתי אמרה שלא משנה מה מחכה בחוץ, היא לא עוברת עוד לילה במצב הזה".
הם עזבו למחרת להורים של אשתו, שבוע לאחר מכן הודיעו שהם יכולים להתפנות למלונות ברחבי הארץ, ואזולאי ומשפחתו הגיעו למלון רמדה בירושלים עם הבנה חלקית בלבד לגבי מה שמצפה להם בתקופה הקרובה.
"בהתחלה היה כאוס גדול״, הוא נזכר, ״בשלב הראשון הגיעו כ־200 משפחות ובמהלך הזמן חלקן עזבו לדירות. כיום יש כאן בערך 150 משפחות שהתאגדו יחד לקהילה למרות שלא ממש הכירו קודם. מתוך כל המשפחות שכאן 400 ילדים הם בגיל מעון וגן".
הילדים מבינים בכלל מה קורה?
"קשה לדעת״, אזולאי נאנח, ״שאלתי את הילדים שלי אם הם מתגעגעים הביתה והם ענו ׳בבית יש טילים אז בינתיים אנחנו בירושלים׳. המלון כרגע הוא סוג של חממה, גם עבור הילדים, והרבה מההתמודדות תתחיל רק כשנחזור לשדרות. עד עכשיו היינו עסוקים בלייצר את החממה הזאת, ולא ממש עצרנו לעכל את הדברים, אבל עכשיו, גם העירייה וגם עמותת חוסן נותנות מערך של טיפולים וקבוצות תמיכה".
אזולאי מספר שבאחת מקבוצות התמיכה התברר שהרבה גברים מרגישים נורא מכך שהם לא הצליחו להיות משענת בשביל המשפחה שלהם ולהגן עליה ב־7 באוקטובר. ״גם אני הרגשתי ככה״, הוא מתוודה. ״לא הצלחתי לשדר טיפת אופטימיות. הרגשתי ששום דבר לא בסדר. אפילו שגדלתי בשדרות ועברתי לא מעט, זו הפעם הראשונה שחוויתי בעצמי פחד מוות. לך תסביר לילד בן שלוש למה אסור להסתובב בבית, ולמה הכול חשוך. התחושה הזו שאתה לא יכול להיות הגבר שמרגיע את המצב ובעצמך פוחד מאוד, היא קשה".
השהות במלון מאפשרת לדחות את המפגש החי עם הטראומה ובמקביל להימצא ולחיות יחד עם קבוצת שווים שעברה חוויה דומה. ״יש משהו מרפא בתחושת הקהילה שנוצרה לנו כאן אבל לא בכל מקום זה ככה. יש מלונות שהמצב בהם קטסטרופה. נוער שמתפזר למקומות לא טובים, בעיות סמים ועוד. אבל אצלנו רוב הילדים צעירים אז ההתמודדויות שלנו אחרות".
אילו התמודדויות למשל?
״החיים כמשפחה לא מתאפשרים בצורה תקינה בחדר קטן של מלון. יש כאן משפחה גדולה שקיבלה חדר נוסף לילדים והאמא סיפרה שהבת שלה, בת שמונה, מפחדת לישון בלעדי ההורים בחדר נפרד״, מספר אזולאי ומוסיף דוגמאות: ״זה יכול להיות סיפור קטן על מישהו שחזר ממילואים ולא מופיע ברשימות של הכניסה לחדר האוכל, או צורך קריטי להקפיא חלב אם, וגם דברים כלליים יותר כמו שקרה בחנוכה, שנאלצנו להדליק חנוכיות בלובי. לאף אחד לא הייתה אינטימיות משפחתית והלובי היה רועש ומבולגן, אבל הדרישה מצד המלון שלא להדליק נרות בחדרים הייתה הגיונית. צוות המלון מגויס גם ככה לאירוח שלנו בלב שלם ומארח אותנו בצורה מדהימה וזה דורש מהם הרבה יצירתיות וגמישות. מצד אחד אנחנו אורחים שלהם ומצד שני דיירים, והרבה מהקשיים נובעים מהמתח הזה", הוא אומר. ״עם ישראל מתעורר כל בוקר לרשימה של נופלים ואנחנו לא מחפשים להתפנק. לי באופן אישי קשה עם זה שמגישים לי ומפנים לי ושאני אוכל שלוש ארוחות ביום כשבחוץ חיילים נלחמים, זה מתח שהוא מורכב“.
ככל שעובר הזמן המפונים מתמקמים, מסתגלים אט־אט לשגרה החדשה וצוות המלון לומד להתנהל בצורה יותר ויותר מסודרת. בין השאר, הודות למערך מתנדבים מהקהילה שבו כל מתנדב לקח על עצמו תחום אחריות אחר: בריאות, כביסות, ציוד, תרומות, חינוך, מתנדבים ועוד.
מימין הכניסה למלון מרחב שלם הוסב לחדר כביסה שבו פועלות עשרות מכונות מסביב לשעון. מול הקבלה הוקם ״חניון״ עגלות תינוק, חדר אחר הוסב למרפאה ובמסדרונות החדרים אפשר אפילו לראות על הדלתות שלטים עם שמות משפחה. עם זאת, החיים במלון מטשטשים לעיתים את הגבולות שבין המשפחה לקהילה ובין הבית לחוץ, והמפגש של הילדים עם המון דמויות לא מוכרות עלול לייצר סביבה לא מוגנת עבורם. "אנחנו עוסקים במוגנות כל הזמן״, מדגיש אזולאי, ״היה מקרה שראיתי מישהו זר נכנס ושאלתי אותו למעשיו ותוך שני משפטים הבנתי שצריך להעיף אותו מכאן. השומר בכניסה לא יכול לדעת מי תושב ומי לא והוא לא יכול לחקור כל אחד. היה עוד סיפור עם מלצר שחילק סוכריות לילדים ומאוד יכול להיות שהוא עשה את זה מכוונה טובה ומנחמדות, ובכל זאת ביקשתי מהמלצרים שלא לדבר עם הילדים יותר. בבית כל אחד יכול להגן על הילדים שלו, כאן זה אחרת".
גם חוסר הוודאות באשר למשך השהות מכרסם ביכולת להיערך ולייצב את החיים. יש כאלה שכבר רוצים לחזור, "אם מישהו הוא בעל מכולת בשדרות והעסק שלו קורס, או אם המשפחה שלו מתפרקת במלון והילדים מתחילים להסתובב ברחובות בירושלים, זה באמת בלתי נסבל. אבל אין ממש ברירה. כל פעם זורקים תאריך רנדומלי אחר לחזרה לשדרות וכשהוא מתקרב דוחים אותו שוב״, מספר אזולאי ומוסיף, ״ובכלל, מצחיק לחשוב שהחזרה שלנו תלויה בתאריך כלשהו, הרי מה יקרה נגיד ב־31 לחודש שיהיה אפשר לחזור פתאום?״ הוא שואל באירוניה, ״החזרה שלנו אמורה להיות תלויה במצב הביטחוני. כל עוד אנחנו בבית מלון ומדינת ישראל משלמת על זה הרבה כסף, היא תתאמץ. אני מפחד שנחזור לשדרות עם סל הבטחות שכבר שמענו עשרות פעמים ובעוד שבועיים או שנתיים נקבל שוב אזעקות. זו לא אופציה מבחינתנו. אנחנו מפסיקים להיות הגיבורים של המדינה״, הוא פוסק בנחרצות. ״הקמנו פורום שנקרא 'שדרות 2.0' שהמטרה שלו היא להוביל את התושבים לחיים שאין בהם צבע אדום. אנחנו מחזקים את צה"ל ונותנים לו את כל הזמן לעבוד ונחזור הביתה כשמדינת ישראל תפנה את כל המיגוניות מהמרחב הציבורי, כל עוד זה לא קורה אנחנו נבין שהאיום לא הוסר“, מסכם אזולאי בתקווה.
במרחק נסיעה לא ארוך ממלון רמדה בירושלים, ממוקמים שלושה מלונות זה לצד זה: עץ הזית, גרנד קורט ולאונרדו. שלושתם מלאים גם הם במפוני שדרות ומי שמלווה אותם מטעם מרכז חוסן שדרות הוא אמיתי שני (44), עובד סוציאלי ומטפל בפסיכודרמה. כשבוע וחצי לאחר תחילת הלחימה התגייס למטרה ומאז הוא נוסע כמעט כל יום מביתו באשכולות לירושלים.
"יש אצלנו בערך 2,200 מפונים משדרות, מיכיני ומקריית־שמונה״, הוא מספר, ״אני מרכז את הפניות מהמפונים ונמצא בקשר עם מנהלי המלונות, העיריות, משרדי החינוך והרווחה, וכל זה כמובן בנוסף לטיפולים שאני עושה במסגרת עבודתי בחוסן".
לימור אבן־חיים: "בתור אחראית חדרים החלטתי שכשמתפנה חדר לא נקלוט עוד משפחות אלא נרווח. פשוט הגענו למצב שבני נוער תלשו שערות. נערה בת 16 צריכה את הפרטיות שלה ברמה הכי מינימלית"
באיזה מצב היו התושבים שפגשת במלונות?
"תושבי שדרות סובלים כבר 22 שנה מ'טפטופים' של טילים. הדבר הזה דרש תמיד פתרון טיפולי לחרדות ולקשיים שזה עורר, מצד שני, התפתח אצלם חוסן משמעותי. אבל בשבת השחורה קרה משהו אחר. הרי אחד ממרכיבי החוסן הוא שאדם יודע ומכיר בעצמו את היכולת להתמודד עם הדברים ויודע מה לעשות ואיך להתנהג. פתאום קרה משהו יוצא דופן שלאף אחד לא היו הכלים להתמודד איתו, והשילוב של ההפתעה, הפגיעה, הקולות, המראות והחשיפה לדברים קשים – מאוד מערערים. זה אירוע עם פוטנציאל טראומטי גבוה והוא אכן השפיע על רבים מהתושבים".
וככל שהשהות במלון מתארכת עולים גם קשיים שנובעים מהמציאות החריגה של החיים במלון.
"אחד המרכיבים הנוספים המהותיים של חוסן הוא השגרה, הסביבה המוכרת ועצם היותנו טיפוסים יצרניים, מועילים ותורמים. ולכן, חוויית העקירות והפליטות מעצימה את הקושי להתמודד עם האירועים שקרו, כי אין שגרה ואין תא משפחתי והילדים תלושים ויש הרבה חוסר אונים וחוסר שליטה. לכן אנחנו מנסים לדחוף אנשים להבין במה הם עצמם יכולים להועיל ולתרום גם עכשיו, לבדוק איזו שגרה אפשר לקיים בכל זאת ואיך אפשר למצוא זמן איכות עם משפחה בתוך כל הכאוס".
אילו התנהגויות וביטויים יש לטראומה כזו?
”אחד לאחד התסמינים שכתובים בספרים. תמונות חוזרות מהאירוע, מחשבות ופלאשבקים, חוסר יכולת להירדם, מבטים בודקים מסביב כדי לוודא שאין סכנה. יש מהמפונים שעדיין לא יוצאים מהמלון, לא נוסעים בתחבורה ציבורית וממעטים להסתובב״, הוא מספר אך מוסיף בנימה אופטימית, ״כדי להתמודד עם אירוע טראומטי יש צורך במשאבים, ואחד המשאבים החשובים ביותר הוא הקהילה. בתוך המלונות נוצרה תחושה מובהקת של קהילתיות. יש יותר ויותר אנשים שאומרים אחד לשני שלום במסדרונות ונוצר איזשהו יחד בהתמודדות הכללית".
ומה עם בני הנוער? שומעים על תופעות סיכוניות כמו שימוש בסמים ואלכוהול.
"הנוער אכן צריך מענה ספציפי ולכן אני בקשר עם רכזי הנוער של המלונות ועם האנשים מטעם העירייה ומערכת החינוך שמרכזים את הטיפול בבני הנוער. יש הרבה פעילויות ומסגרות עבורם כדי שלא יגיעו למקומות האלה וגם כדי שלא ילכו לאיבוד בחדר וישקעו בטלפון".
לזמן יש השפעה כפולה, הוא מצד אחד מאפשר לייצב את השגרה ומצד שני מאריך את חוויית הפליטות.
"ויש גם השפעה קשה של געגוע ושל צורך לחזור״, מוסיף שני. ״וגם עניין חוסר הוודאות שהוא מאוד קשה, מתי נחזור? האם יודיעו לנו מראש? איך אפשר לחזור לעיר שטבחו בה מחבלים ובכל זאת להרגיש בטוחים? הרבה שאלות קשות שבגללן התחלנו לעבוד על תוכנית הכנה לחזרה הביתה. זה לא פשוט בכלל, ובכל זאת מדהים לראות אנשים שמשקיעים בלי סוף כדי לתת את המעטפת הכי מיטיבה עבור עשרות אלפי המפונים. עובדי עיריית שדרות, עובדי עיריית ירושלים, משרד החינוך ועוד. כולם מחבקים אותנו ויש לנו הרבה הודיה כלפי כל האנשים שעושים עבורנו לילות כימים. שיתוף הפעולה בין כולם מאפשר את הטיפול הנכון".
בגליל העליון הגבול עוד היה שקט כשבת־ארז יוגב מקיבוץ יפתח הבינה שפרצה מלחמה בדרום. ”בכל זאת ארזנו את עצמנו מיד ועברנו לניצן בתי בירושלים״, היא מספרת. קהילת יפתח פונתה באופן רשמי לקיבוץ גינוסר ביום שלישי שאחרי שמחת תורה. ״הבנו שמשהו אחר קורה״, היא אומרת, ״במלחמת לבנון השנייה למשל לא פונו כל התושבים, רק את הילדים העבירו לקיבוץ חצרים ומי שרצה נשאר ביפתח. לא היה אז פחד כמו שיש עכשיו“. עבור בת־ארז, מעבר לקיבוץ גינוסר לא היה אופציה: "רציתי לעשות משהו מועיל, אז חיפשתי מקום להתנדב בו ונתקלתי במודעה שקוראת לאנשי חינוך להצטרף לצוות המסייע בהקמת מערך חינוך ליישובי הדרום. זו הייתה יוזמה של זוג בשם אלינור ונועם ראובני שהקימו מערך חינוך, כולל ציוד ואנשי צוות עבור עשרה יישובים מפונים". בת־ארז ובתה ניצן חברו לאנשי קיבוץ כיסופים שפונו למלון בים המלח ופתחו עבורם תינוקייה במלון. "ביומיים הראשונים היה כאוס גדול״, היא נזכרת, ״זה היה השבוע הראשון למלחמה והיה פשוט זוועה. את מגיעה למלון ורואה ליד המעליות מודעות אבל, והפניות לשבעות. משפחה זו וזו יושבת בחדר זה וזה. אנשים כל הזמן קיבלו הודעות על כאלה שהיו נעדרים והתבררו כנרצחים. זוועה אמיתית. הקהילה הייתה גמורה מאירועי 7 באוקטובר והיה קשה לגייס כוחות כדי לייצר מרחבים חינוכיים. גם המלון עדיין לא הבין איך ואיפה בדיוק אפשר לעשות את זה, אז בינתיים הילדים התרוצצו בלובי בחוסר מעש".
איך באמת אוספים ילדים לתוך מסגרת במציאות כזו?
"אלינור ונועם פשוט עשו קסמים. הם דאגו לתרומות של ציוד ודאגו לצוותי מתנדבים וליצור מרחבים חינוכיים ראויים, כך שהילדים לאט־לאט באו״, מספרת בת־ארז. ״התחלנו משלוש שעות ביום ועם הזמן התרחבנו לשמונה. אלה ילדי קיבוץ שרגילים להיות בטבע ולצאת החוצה, ובמלון זה לא אפשרי״, היא מסבירה, ״אז מצאנו חלקת דשא קטנה לצאת אליה וגם את הארוחות תחמנו במסגרת החינוכית ולא בשעות של חדר האוכל, ואפילו נמצא מרחב שישמש חדר שינה כמו בבית הילדים בקיבוץ. הדברים האלה בפירוש השפיעו על הילדים ואט־אט ראו עליהם את השיפור, הם נרגעו, חזרו לצחוק ולרוץ והקשיבו יותר להנחיות, לילדים היה קל יותר לשחרר, להורים זה לקח יותר זמן, ובהתחלה הם העדיפו להשאר עם ילדיהם או לבוא לאסוף אותם אחרי זמן קצר.
״בשבוע הראשון היו אצלנו רק שלושה תינוקות, עד שבשלב כלשהו שאלתי את ניצן, 'מה אנחנו בעצם עושות כאן? אנחנו בקושי עובדות'. וניצן ענתה בחוכמה, 'אנחנו כאן בנוכחות נינוחה'. פתאום הבנתי שזה בדיוק מה שחסר לאנשים האלה, מישהו מבחוץ שלא חווה את הטראומה שלהם ויכול פשוט להיות שם לרגע ולהרגיע. לומר להורים שאנחנו כאן עם הילד ויש לנו ניסיון, ואם הוא ירצה אתכם בחזרה אנחנו נהייה בקשר ונעבוד בשקיפות".
בת־ארז עצמה לא חזרה לביתה ביפתח אף לא פעם אחת מאז פרוץ המלחמה. ״הקיבוץ מלא חיילים, עמדות ומחסומים ויש אזור שלם שאסור להסתובב בו כי הוא חשוף מדי לגבול״, היא מספרת. ״ברור שאני מעדיפה להיות בבית, אבל מההתחלה הבנתי שזה הולך להיות סיפור ארוך ומתוך כך אפילו ארזתי בתיק בגדי חורף״.
ניר, בן הזוג של בת־ארז, חבר בכיתת הכוננות של משגב־עם והם נפגשים רק אחת לשבועיים. ״רוב הזמן אני בעשייה אז זה מסיח את דעתי״, היא אומרת, ״אני גם זוכרת שיש אנשים במצב גרוע יותר משלי. יש מי שלא יראה את בן או בת הזוג שלו יותר לעולם, אז מה זה לא להתראות שבועיים?״
לימור אבן־חיים היא מנהלת מעונות יום בקיבוץ זיקים ומאז 8 באוקטובר היא מנהלת צח"י במלון מעלה־החמישה בהרי ירושלים. יום קודם היא, בעלה והילדים התעוררו לאזעקות צבע אדום, נכנסנו לממ"ד ולא יצאו ממנו במשך שעה. "זה היה מטח מטורף ולא אופייני״, היא נזכרת, ״חיכינו שייגמר כמו בתרגולת הרגילה וכשיצאנו, שמענו יריות, ורז, הבן של בעלי, הוא קצין ולכן מיד זיהה שזה לא ירי צה"לי והתחיל לצעוק שיש מחבלים. אמרנו לו שזה נשמע הזוי, אבל לא היו חשמל ותקשורת אז לא ידענו מה באמת קורה. הבנו שאנחנו צריכים לקבל החלטות אפילו שלא ידענו מה מחכה לנו בחוץ. זרקנו כמה דברים למזוודה, העמסנו את הילדים ונסענו במהירות מטורפת. בדרך ניצלנו בנס גם מירי מחבלים וגם מירי דו"צ עם כוחות צה"ל".
אחרי לילה אצל אחותה באשדוד הם התפנו למלון מעלה־החמישה. חלק אחר מתושבי הקיבוץ התפנה לקיבוץ שדות־ים. ״מיד התחלתי לטפל בכל נושא החדרים. ימים שלמים העברתי בדיונים עם פיקוד העורף ועם מנכ"ל המלון כדי למצוא פתרונות לכולם״, מספרת אבן־חיים, ״במקביל ראינו את עם ישראל במיטבו. אנשים פשוט הגיעו ועזרו בכל מה שאפשר. באחד הדיונים הסבירו לנו שזה הולך להיות ארוך, אז התחלנו לפלח את הצרכים לפי גילים ולפי נושאים ויצרנו מודל די מוצלח, יחד עם הרווחה שליוו אותנו, עמותת חוסן וקופות החולים. היום כבר יש כאן הכול. כל השירותים שניתנים בעיר ניתנים גם אצלנו".
שלמה אזולאי: ״יש משהו מרפא בתחושת הקהילה שנוצרה לנו כאן אבל לא בכל מקום זה ככה. יש מלונות שהמצב בהם קטסטרופה. נוער שמתפזר למקומות לא טובים, בעיות סמים ועוד. אצלנו רוב הילדים צעירים, אז ההתמודדויות שלנו אחרות״
אחרי יותר מחודשיים, איך נראים החיים שלכם במלון?
"הדבר הראשון שדאגנו לו היה החינוך״, היא אומרת, ״ברגע שיש מסגרות לילדים, ההורים גם פנויים לטפל בעצמם ובשאר הצרכים. בהתחלה בתי הספר היו במלון אבל הבנו שצריך לתת מענה יותר יציב ושגרתי אז פנינו לבתי הספר בהר־טוב ושם קיבלו אותנו בצורה מופלאה. רק הגנים עוד במלון".
בנוסף למערכת החינוך לילדים, הקימה אבן־חיים גם מערך תעסוקה וסדר יום למבוגרים שכולל חוגים, הרצאות וטיפולים. ״הקהילה היא סוג של יציבות״, היא אומרת, ״נוצרה כאן חבורה מדהימה שעוברת הכול יחד. בשבועיים הראשונים לא הייתי מסוגלת לצאת מהמלון, לא נהגתי חודש. הרגשתי שכל המדינה חזרה לשגרה ורק אנחנו – מי שנפגעו מהטראומה – לא מצליחים, ושאף אחד לא מבין אותנו. זה יצר בינינו חיבור, כי כולנו היינו באותו מצב הזוי".
למרות כל זה, גם אבן־חיים מתארת את הקושי בחיים בחדר קטן של מלון. "בתור אחראית חדרים החלטתי שכשמתפנה חדר לא נקלוט עוד משפחות אלא נרווח. בהתחלה כולם קיבלו חדר אחד, אחר כך נתנו חדרים נוספים למשפחות של יותר מחמש נפשות בחדר. פשוט הגענו למצב שבני נוער תלשו שערות. נערה בת 16 צריכה את הפרטיות שלה ברמה הכי מינימלית, אז ריווחנו“. אבן־חיים מספרת שהתמודדות עם בני הנוער היא קריטית ממש בתקופה הזו, ״הם לא בסביבה הטבעית שלהם. בתי הספר שלנו הם אזוריים אז רבים מהחברים שלהם פזורים במקומות אחרים בארץ ורבים מהם לא מוצאים את עצמם בקהילה. רובם מדברים על פחד גדול, יש להם הרבה תסכול, חשש מהבגרויות, וגם השאלה לאן ומתי חוזרים מטרידה אותם מאוד. מבחינתנו גם בעניין הזה לא תהיה יותר מדיניות הכלה, אין דבר כזה שגרת מלחמה. זה לא קיים יותר באפשרויות שלנו. אנחנו לא מתכוונים לחזור ולשמוע בומים ולרוץ לממ״דים. הילדים שלנו בחרדה קיומית, זה כבר לא הפחדים של פעם".
יש שאלה האם חוזרים בכלל?
"יש משפחות שנמצאות בהתלבטות גדולה. כולם מאוד רוצים לחזור אבל לא בכל מחיר. אם המצב לא ישתנה, רבים לא יחזרו. בהתחלה, הבת הגדולה שלי אמרה שהיא לא חוזרת בשום מצב. היום היא כבר אומרת שהיא מתגעגעת ורוצה לחזור. לפני שנים כשעברנו לזיקים, גיסתי אמרה לי שאני משוגעת, ואני אמרתי לה שזה המקום הכי בטוח שיש. שני בסיסים, גדר, ים, מה יש לפחד. אז פעם בכמה זמן יש צבע אדום, בסדר, נלמד לחיות עם זה. לרגע לא דמיינו שיקרה משהו כמו שקרה. הקיבוץ שלנו ואזור העוטף כולו היו בימי השגרה 90 אחוז גן עדן ו־10 אחוז גיהינום. רק שהגיהינום האחרון היה אחר".
