שום דבר ממה שרואים בווילה היפה שבלב כפר הנוער הדתי כפר־חסידים לא רומז על מי שעתיד להגיע להתגורר כאן בשבועות הקרובים: בני נוער במשבר נפשי חריף. הצבע על הקירות עדיין טרי מהשיפוץ, הרהיטים מחולצים מהניילונים, הירוק בחוץ עוטף. בבית המאזן "נווה" אין סורגים או דלתות נעולות, חדר בידוד או מקלחת נעדרת צינור גומי – כל המראות הנפוצים במחלקות הפסיכיאטריות הסגורות שאליהן מגיע בדרך כלל מי שנמצא במשבר כזה. כאן מנסים לספר סיפור אחר.
אני מגיעה ל"נווה" בבוקר שמשי ורגוע אבל בחוץ, לא רחוק מכאן, מתנהלת כבר חודשיים וחצי מלחמה. לצד מספרם ההולך וגדל של פצועי הגוף, גדל בהתמדה גם מספרם של מי שנפגעו בנפש: חרדות, דיכאון וטראומה הפכו בחודשיים האחרונים לחלק מעולמם של רבים מדי מאוכלוסיית הארץ, ובתוכם גם בני הנוער. מערכת בריאות הנפש שגם בימים כתיקונם מתקשה לתת מענה הולם עתידה, לפי תחזיות רבות, להתמודד עם גידול משמעותי של אוכלוסייה הזקוקה למענה דחוף. על רקע זה, הקמתו של בית מאזן נוסף היא בשורה חשובה, חלק מן המענים שראוי שילכו ויורחבו כבר בחודשים הקרובים.
על מפתן הדלת אני נעצרת, חושבת על הדיסוננס – הכול פה שלו וירוק, אך מי שיגיע לכאן בשבועות הקרובים, כשהבית ייפתח, הוא מי שהגיע לקצה: הנפש אינה יכולה יותר לשאת את המציאות המתרחשת סביב והיא נכנסת לסחרור, החושך בפנים מושך מטה אל התהומות.
אני שואלת את ד"ר אשר ולר, הפסיכיאטר של נווה ומומחה לפוסט טראומה ולתחלואה כפולה, אילו סימנים צריכים להדאיג הורים. "הדבר הראשון הוא תפקוד, אם התפקוד מתחיל להיפגע – למשל ירידה בתיאבון, חוסר רצון במפגשים עם חברים, חוסר מסוגלות ללכת לבית ספר – כדאי להתחיל בירור. כמו כל דבר רפואי, ההמלצה היא ללכת לרופא המשפחה ולנסות לטפל בקהילה. אם זה לא עוזר והמצב מחריף למרות הטיפול כדאי למצוא מענה אינטנסיבי יותר, וגם כאן יש מנעד".
איזו השפעה אתה צופה שתהיה למלחמה על בני הנוער?
"יש כבר עכשיו עלייה במצוקות אצל בני נוער, אבל מוקדם לומר אם יהיו יותר אשפוזים. לנפש שלנו יש לא מעט מנגנוני חוסן. ברפואה הראשונית ברור לי שתהיה עלייה, אבל עדיין קשה לדעת מה יהיו ההשפעות על הבתים המאזנים והאשפוז – המצוקה שרבים מאיתנו חשים עכשיו היא תגובה נורמלית למצב לא נורמלי. הגיוני שנער מהעוטף שנמצא במלון וחווה שיבוש של כל השגרה שלו, יחווה רגשות קשים, אבל זה לא בהכרח יתפתח למשבר נפשי.
"אין הרבה מחקרים על טראומה בסדר גודל כזה, אבל מהידע שיש לנו אנחנו מקווים שהתערבות מהירה יכולה למנוע פוסט טראומה לאורך זמן, ולכן כבר מההתחלה ניסינו לעשות התערבויות ראשוניות במלונות של המפונים מהעוטף. גם אצלנו, הכשרנו את הצוות לטיפול בתסמינים טראומטיים לאור המצב במדינה, כך שנהיה ערוכים למצב של כל מי שיגיע אלינו".
עקב המצב הביטחוני כל הצוות הטיפולי של נווה עבר הכשרה בטיפול בפוסט טראומה עם ד"ר מעיין שורר מבית החולים שניידר, מומחית בתחום הטראומה. "הנחנו שיבואו לפתחנו בשנים הקרובות לא מעט בני נוער נפגעי טראומה ורצינו להיות מוכנים", מסביר יאיר אנגלברג, פסיכולוג חינוכי ומנהל הבית המאזן.
דני הירשברג: "היו אנשים ששילמו בחייהם ולא הלכו לקבל טיפול כי לא היה להם מענה דתי והאפשרות הקיימת נגדה את תפיסת עולמם. זה טרגי"
מה האתגר הגדול של בריאות הנפש אצל הנוער בצל המלחמה?
"החיים בחוסר שגרה, כמו למשל של נער שפונה מביתו, עלולים להוציא מאיזון. נער יכול להיכנס לדיכאון ולחוסר תפקוד רק מזה. אני חושב על ההשפעה של הקורונה על בני הנוער, ראינו אז עלייה חדה בקשיים ובבדידות. בסיטואציה הנוכחית יש כמות גדולה מאוד של אנשים שנחשפו לטראומות או חוו אובדן במעגל קרוב, ברור לי שיש גל גדול לפנינו. לא סתם קופות החולים מקצות עכשיו משאבים גדולים לפתיחה של עוד מרפאות לבריאות הנפש. בני נוער נמצאים בשלב שהנפש עוד מתגבשת, אז היא יותר פגיעה. לא סתם יש בסרטים אזהרות צפייה לפי גיל, לנער חסרה היכולת לעשות זום־אאוט, לחיות בתוך פרספקטיבה. זאת גם הסיבה שאני אוהב את העבודה איתם, כי החיים לפניהם, הם פלסטלינה רכה שניתנת לעיצוב, דבר שקשה הרבה יותר באנשים מבוגרים".
מי שעתידים להגיע ל"נווה" הם נערים ונערות בגילי חטיבה ותיכון, בעלי הפרעות חרדה ודיכאון ברמה שבה זה פוגע בתפקוד היומיומי, כאלה שאחרי אשפוז או כאלה שמנסים להימנע מאשפוז. אנגלברג מסביר שלילד שאינו מסוגל לבוא לבית ספר, למשל בגלל דיכאון או פוסט טראומה, בית מאזן הוא כתובת טובה. "חשוב להדגיש שהבית לא מיועד למי שיש לו פסיכוזה, התמכרויות או אובדנות פעילה". הוא מבהיר, "לא נקבל גם מישהו שמגיע בכפייה אלא רק אנשים עם מוטיבציה לשינוי. אנחנו מנסים לתת מענה לקושי הגדול שיש היום במחלקות פסיכיאטריות והוא שההטרוגניות הטיפולית בהן מאוד גדולה – יש שם מישהו עם פסיכוזה פעילה לצד מישהו עם דיכאון שנמצא שם רק כי אין לו פתרון אחר. אלה מצבים שונים, ומטופלים רבים סובלים מהסיטואציה הזו".
אנגלברג לא אוהב את השם בית מאזן, לדעתו יש בו נימה ביקורתית, "זו רמיזה פטרונית על איזון שהופר וצריך להחזירו. אני מאמין במתן כבוד למקום שהילד נמצא בו, ואוהב את השם שבחרנו למקום: נווה. אנחנו רואים בבית המאזן נווה מדבר, מקום שבו עוצרים לנוח, לאגור כוחות בתקופה חשוכה, מקום שמאיר את האפלה".
הוא מדגיש נקודה חשובה נוספת בנוגע ליחס שלהם לסביבה הטבעית של הנערים, "אנחנו תופסים את המשפחות של בני הנוער כחלק מהפתרון ולא כחלק מהבעיה, ומאוד רוצים שישתלבו בטיפול. מהסיבה הזאת יצרנו קונספט ייחודי: אנחנו מזמינים את ההורים לשהות פה בכפר הנוער, בדירה שהכשרנו לכך. אנחנו מבינים שנער או נערה שאף פעם לא היו במסגרת פנימייה עלולים לחוות קושי מעצם היציאה מהבית, ולכן החלטנו להזמין גם את ההורים לכאן. אנחנו מאמינים בגישה הוליסטית, ומציעים כאן טיפולים של CBT, התערבות משפחתית וטיפולים רבים נוספים".
כמה זמן בממוצע נמשכת שהות אצלכם?
"בין חודש וחצי לשלושה, לפי הצורך. האידיאל הוא התערבות במשבר באופן חד פעמי וחזרה הביתה ולטיפול בקהילה. אנחנו מראש חושבים על היום שאחרי, ולכן זאת התערבות קצרה".
איך נראה סדר היום?
"אחרי התארגנות הבוקר, יש כמה שעות למידה, שבהן אנחנו מנסים להשלים פערים שנצברו ומתוך רצון לדמות שגרה. אחר הצהריים יש טיפולים שונים וזמן אישי. אנחנו נעזרים בתשתיות של כפר הנוער כמו חדר כושר, סטודיו קרמיקה ופינת חי וזה שיתוף פעולה משמעותי שמאפשר הרבה".
הבית המאזן נמצא בליבו של כפר נוער דתי. זה משפיע על האופי של המקום?
"ודאי, יש פה בשורה של רגישות תרבותית גם למי שדתי, בשונה מבתים מאזנים אחרים – מהפרדה בין בשר לחלב ועד אווירת השבת שיש בכפר ותהיה גם בבית. הבית כמובן פתוח לכולם, וננסה לתת מענה שמתאים לאמונה של כל אחד. בכפר יש בית כנסת עבור מי שירצה, ושמירת שבת במרחב הציבורי, דבר שמשפיע בהחלט על האווירה. גם אם מבחינה מגדרית הבית כרגע מעורב, השאיפה היא ליצור בהמשך מתחם משותף בו יהיה בית אחד לנערים ואחר לנערות".
אנגלברג מציין כי לפי תמונת המצב כרגע יש מקומות פנויים בנווה למי שזקוק לכך, ואפשר להגיע אליהם דרך הפניה מפסיכיאטר או דרך מוקד המידע של עמותת אנוש.
גורמים רבים חברו יחד כדי להקים את נווה ולענות על הצורך במסגרת טיפולית שאינה אשפוזית עבור בני נוער דתיים. דני הירשברג, מנכ"ל רשת החינוך "דעת" ולשעבר מזכ"ל בני עקיבא, הוא האיש שדחף להקמתו של המקום, יחד עם עמותת אנוש וקרנות הביטוח הלאומי. את תחום בריאות הנפש הירשברג מכיר מקרוב, בנסיבות משפחתיות. עמותת דעת שבראשה הוא עומד מנסה לתת מעטפת של חינוך וטיפול דרך הקמה ותפעול של מוסדות חינוך מותאמים לאוכלוסיות ספציפיות, כמו ישיבת בני חיל בקדומים או כפרי נוער שונים. "מה שקרה הוא שבמהלך העבודה החינוכית והטיפולית שלנו כעמותה הבנו שלמרות שאחוז המתמודדים עם מחלות נפש בציבור הדתי זהה לשאר האוכלוסייה, יש לו הרבה פחות מענה", הוא אומר. "במחלקות הפסיכיאטריות אין שום התאמה לאדם דתי, גם אם האוכל כשר יש מקומות שהוא מבושל בשבת, האווירה לא דומה בשום דבר למה שאדם כזה רגיל וגם עניינים טכניים אחרים מקשים על השהייה.
"דיברתי עם הורים מתוסכלים, הילד שלהם זקוק לפנימייה פוסט אשפוזית אבל הם לא רוצים לשלוח אותו למקום לא דתי כי הוא לא יוכל להיות שם בשבתות. במקביל המשפחה לא יכולה לנסוע לשבת אף פעם כי היא תמיד עם הילד, שנמצא במצב קשה. זאת התמודדות שאין לה פתרון.
"או לדוגמה, היום תלמידה דתייה שלומדת באולפנה ומתאשפזת במחלקה פסיכיאטרית על רקע של הפרעות אכילה, יש סיכוי שהיא לא תוכל לחזור לאולפנה אחרי שמצבה ישתפר והמשבר האקוטי יחלוף. אולי כי לא ירצו שתחזור, אולי כי אין להם יכולת לערוך מעקב משמעותי סביב חזרתה לשגרה – בכל מקרה, לאן היא אמורה לחזור אחרי האשפוז? האפשרויות הפוסט־אשפוזיות הקיימות לא מספקות מסגרת דתית. אז או שהיא תישאר בבית או שהיא תלך למסגרת שלא מתאימה לאורח החיים שלה. כך או כך, אלו אפשרויות לא אידיאליות".
אתה אומר שלציבור הדתי אין כתובת לטיפול מתאים בתחום בריאות הנפש?
"אין מספיק. אני מכיר מקרים של אנשים ששילמו בחייהם ולא הלכו לקבל טיפול כי לא היה להם מענה דתי, והאפשרות הקיימת נגדה את תפיסת עולמם. זה טרגי, במיוחד לאור המודעות הגוברת בציבור הדתי לבריאות הנפש, היום יש יותר הכרה בכך שמחלת נפש דומה לכל מחלה אחרת ואין מה להתבייש בה".
הירשברג מצביע על המחיר של אובדן חיים בשל מחלות נפש בתוך הציבור הדתי ועל השיח הפומבי שהתפתח לאחרונה בנושא, כשני גורמים שהובילו לשינוי היחס במגזר. "התחילה כתיבה ועיסוק בעניין, יערה ישורון שהוציאה ספר ('החיים הם טריגר' על התמודדות של הורה עם מחלת נפש של ילד, נ"ר), הרב אלקנה שרלו כותב בעניין וגם ההקמה של קואליציית הארגונים הדתיים למען בריאות הנפש בעקבות הצורך שעלה מהשטח – והיא עושה עבודה חשובה ומשמעותית בבתי חולים, בחקיקה ובקהילה".
הירשברג אומנם החל בהקמה של בית מאזן אבל יש לו תוכניות רבות, "החזון שלנו הוא להקים רצף מענים למי שמתמודד נפשית ושומר על אורח חיים דתי. בית מאזן הוא רק ההתחלה ואנחנו מקווים להמשיך להקמת פנימייה פוסט־אשפוזית ולאחריה הקמה של קהילת צעירים דתית תומכת, מעין הוסטל בקהילה עבור מי שזקוק לכך".
כשהוא חבר לעמותת אנוש, הירשברג הבין שהדבר הכי נדרש וישים כרגע הוא בית שישמש חלופת אשפוז למי שלא נחשב למקרה קצה. "כרגע המצב הוא שגם מי שלא נמצא במצב קצה מגיע לאשפוז כי פשוט אין אלטרנטיבה", הוא מסביר, "ומכיוון שאשפוז הוא אירוע קשה של ניתוק מהמשפחה, פגיעה בדימוי העצמי ולפעמים גם טראומה בפני עצמה חשוב למנוע אותו אם הדבר אפשרי. מי שמסוכן לעצמו או לסביבה לא יוכל להגיע כאן, אבל נער שנמצא בתחילתו של משבר שדורש איסוף ראשוני, שלא מצליח להתמודד עם הסביבה שלו כרגע, יקבל מענה. השאיפה שלנו היא לטפל בצורה אינטנסיבית במשבר הנפשי ואז להחזיר את הנער לסביבה הטבעית שלו ולהמשיך טיפול בקהילה, או למיין הלאה למסגרות אחרות במקרים שבהם זה נדרש".
כמי שעוסק בחינוך וטיפול, אתה צופה משבר בזמן הקרוב בקרב בני הנוער?
"צריך לזכור שמלחמה היא לא רק מעגל הלוחמים והפצועים. בעמותה שלי יש שלושה בתי ספר בעוטף ויש לנו כבר עכשיו צורך עצום במענה נפשי לילדים – חרדות, דיכאון וטראומה. אז כן, אני צופה גל גדול של צרכים נפשיים שנצטרך לספק להם פתרונות בעתיד. זו הסיבה שזירזנו את הקמת הבית בכפר חסידים – הבנו שעכשיו זה נדרש מתמיד".
הילה הדס, מנכ"לית עמותת אנוש ושותפה בהקמה של נווה, מעבירה לנו שיעור היסטוריה קצר. "צריך להבין את היחס למחלות נפש ואופן הטיפול בהן לאורך השנים. בתקופה שבה הוקמה העמותה, לפני 45 שנה, טיפלו במחלות נפש רק בעזרת תרופות, והגישה הייתה להרחיק מטופלים מהקהילה. המשפחות שהקימו את העמותה האמינו שזה צריך להיות אחרת".
יאיר אנגלברג, מנהל (בתמונה): "החיים בחוסר שגרה, כמו למשל של נער שפונה מביתו, עלולים להוציא מאיזון. נער יכול להיכנס לדיכאון ולחוסר תפקוד רק מזה"
אחרת באיזה אופן?
"למשל בתפיסה שלנו הקהילה היא מרכיב מרכזי בתחום בריאות הנפש, יש לה כוח מרפא. הטיפול לא יכול לקרות רק בבתי חולים סגורים רחוק מהקהילה, כי אז יש הפרדה שמביאה לאשפוזים ארוכים וחוזרים והרחקה מחברה נורמטיבית, מה שמוביל לכך שהסיכוי לבנייה של חיים תקינים קטן". כאן נכנס תפקידו של בית מאזן, מקום ביתי שאינו מוסד, שבו מקבלים טיפול נפשי ותרופתי בקבוצה קטנה ובאיכות חיים גבוהה בהרבה מזו שבבית חולים".
מתי בית מאזן אינו הפתרון הנכון בעיניך?
"במקרה של מסוכנות מאוד גבוהה ומצבי קצה. זה לא המקרה של רוב האנשים. אנחנו מאמינים שבדיוק כמו שהתקף לב יכול להיות מאוזן ומטופל בקהילה לאחר השלב הקריטי, כך גם משבר נפשי. אנחנו תופסים את המשבר כאירוע חולף, שעם תמיכה נכונה נוכל להחזיר את האדם לסביבת חייו הרגילה. בבית מאזן יוצרים רצף ודואגים גם להמשך הדרך, אדם שמגיע אליו ולא לבית חולים יחזור בקלות רבה יותר למסלול הנורמטיבי".
בישראל קיימים כיום כ־17 בתים מאזנים, מצפון ועד דרום. הביקוש אליהם גבוה וברובם נדרשת כניסה לרשימת המתנה של בין חודש לשלושה חודשים. עם זאת, בתים רבים נסגרים בשל בעיות תקציביות. "העלות של בית מאזן זהה לאשפוז פסיכיאטרי", מסבירה הדס, "אבל לקופות החולים יש הסכמים עם בתי החולים ולכן יותר נוח להם להפנות לשם. הקופות לא רוצות לחתום הסכמים עם בתים נוספים כי הן חוששות שהן יהיו גרעוניות, הן מעדיפות שגופים אחרים ייקחו על עצמם את הסיפור הזה. לנו יש אחריות חברתית ואנחנו רוצים את המענה הנכון ביותר עבור האנשים הזקוקים לכך, אנחנו מקווים שקופות החולים יצטרפו אלינו בהמשך. גייסנו מקרנות הביטוח הלאומי מענק של שישה מיליון שקלים בתמורה לכך שגם אנחנו מצידנו נגייס את אותו הסכום". ואכן, זוהי בשורה גדולה. עלות שהות בבית מאזן רגיל נעה בין עשרים לשלושים אלף שקים לחודש, מלבד בתים בודדים שאותם מממנות קופות החולים. בנווה, בזכות השותפות עם קרנות הביטוח הלאומי, השהות היא חינם.
כשאנחנו מסיימים את הסיור במקום ואני מסתכלת על הנוף, אנגלברג מסביר לי שזה חלק מהעניין, "הכרמל הנשקף מהחלונות ממלא בשלווה. אני מאמין שגם לזה יש אלמנט מרפא".
בדרך חזרה מהצפון הירוק מתחילות שוב התרעות על צבע אדום במקומות שונים בארץ. אני חושבת על מה שראיתי, יוזמה חשובה שהפכה להיות נחוצה כעת יותר מתמיד. אולי זה מה שכולנו זקוקים לו עכשיו בעצם: נווה מדבר שקט, מקום להניח בו את הפחד ואת הקושי ולהיזכר בכוחות הטמונים בנו, באפשרות לחזור להאמין בתקווה.
