פורת סלומון, 37, גר בבת–עין, נשוי ואב לחמישה בנים. אמן, אוצר ומורה, מייסד ומנהל "פרדס" – בית הספר הגבוה לאמנות בגבעת וושינגטון.
זיכרון ילדות תרבותי. סופרמן – הסרט הראשון, בקולנוע חיפאי עם סבא אהרן. אני זוכר שלא הצלחתי להבין למה סופרמן לא מגלה את זהותו האמיתית לאהובתו לואיס ליין, זה נראה לי כמו סוד נשגב, כמו חידה עמוקה שקשורה לאינסופיות של הדמות העל־אנושית הזו. כשגדלתי, צפיתי שוב בסרט והבנתי שזה סתם, ואין באמת סיבה טובה. אבל תחושת הסוד הזו נשארה איתי, ואני מחפש אותה בכל יצירת אמנות שאני פוגש.
יוצר שאתה אוהב במיוחד. באופן מוזר הציירים שהכי מפעימים אותי שייכים לאחת התקופות האפלות לעם היהודי – הבארוק בספרד. הם לא סתם חיו שם, הם היו חלק מאווירת האקסטזה הדתית־נוצרית. בכסף הראשון שהרווחתי ממכירת יצירות נסעתי לספרד לראות את אל־גרקו וזורבראן בהקשר הטבעי שלהם, ומצאתי את ציוריהם תלויים באותן קאפלות בטולדו שבהן העלו יהודים על המוקד. ועדיין, בעיניי אין עוד ציירים שמלאים כמותם בתשוקה דתית אל הרוחני שבאמנות.
עם מי היית רוצה להתחלף ליום אחד? יום אחד זה מעט, אבל אני מוצא את עצמי לפעמים מקנא בתלמידים שלי בפרדס ובחבורת האמנים המתגבשת שלהם, שהייתה חסרה לי בלימודי האמנות שלי. ההליכה במסע האמנות עם שותפים לדרך ועם סצנה רוחשת היא קריטית לאמנים. למרות ההפרש הקטן בגילים, אני מרגיש שזה דור אחר.
עם מי היית רוצה לשבת לכוס בירה? אם כבר מפגש בלתי אפשרי, הייתי רוצה לשבת מול עצמי בבר חשוך עם כוס בירה. יש לי כמה שאלות שהייתי רוצה לשאול, להסתכל בעיניים ולפענח את הבעות הפנים.
ספר שקראת פעמיים. אני לא מסוגל לקרוא ספרים. בילדותי ההורים הוציאו את הטלוויזיה מהבית והפכתי לתולעת ספרים. בסוף התיכון הצלחתי לחבר את הטלוויזיה שישבה במחסן, ונכנסתי להתקף בולימי של השלמת סרטים ולמאמץ מופרך לראות כל סרט שקיים – לפעמים גם ארבעה־חמישה סרטים בלילה אחד, בהילוך מהיר. עם הזמן גם סרטים כבר פחות מעניינים אותי. הסיפוריות היא קליפה מניפולטיבית שאני מנסה לקלף, להישאר עם הכימיה של מפגש הדימויים, הטקסט והסוד.
מה מצחיק אותך? טרולים ברשתות החברתיות. כשהם טובים – הם מגזימים קו חשיבה מסוים באופן שגורם לו לרוץ מהר מדי, להסתבך ברגליים של עצמו וליפול על האף. יש גם אמנים שעובדים עם המנגנון הזה שגורם לך לצחוק ולגרד בפדחת. מכולם אני הכי מקנא באמן הווידאו־ארט גיא בן־נר.
עם מה אתה נרדם? פייסבוק. הרגל רע, אמנם טוב קצת יותר מבהייה בטלוויזיה אבל זה כמו להירדם במסיבת פיג'מות עם כולם.
יצירת אמנות שהשפיעה עליך במיוחד. בליל שבועות אחד בישיבה בחרתי לקחת את ספר קהלת ולקרוא בו "קריאה יחפה" – בלי פרשנים ובלי חז"ל, כמו שהמחבר שלו רצה לפגוש את הקורא. גיליתי יצירה כנה ומטלטלת, עכשווית להפליא, שאחרי רכבת הרים פילוסופית ורגשית נזרקתי ממנה נפעם, מלא בחידת הקיום הגדולה ושמח נורא.
מה שם קבוצת הווטסאפ המשפחתית שלכם? סלמונלה. אנחנו תשעה אחים, ופעם בשנה נפגשים כולם אצל ההורים לחופשה של שבוע, ארבעים איש בבית אחד. צפוף, אינטנסיבי, משפחתיות על ספידים. מכאן השם.
