משבר האלבום השני הוא מהמשוכות הידועות בתחום המוזיקה. לאחר שהאמן שפך את החומרים המשמעותיים שצבר ואת נבכי נשמתו אל תוך אלבום הבכורה, המחסנית לא פעם נשארת ריקה וההטענה שלה תמיד תהיה מורכבת הרבה יותר. אם מוסיפים לכך את העובדה שהקהל כבר בנה לעצמו תדמית מסוימת לאמן, וכתוצאה מכך הוא מפתח ציפיות שלא תמיד תואמות את המקום החדש שבו הוא נמצא, נוצר שילוב של שני אלמנטים מסרסים. לכן לא מעט אמנים, גם אם הם מוכשרים מאוד, מתקשים לשחזר את ההצלחה.
היתרון המסוים של "שרים הדודאים", פרויקט גרסאות הכיסוי שלקחו על עצמם אסף אמדורסקי וישראל גוריון, הוא שבאופן יחסי ניתן לעקוף את משוכת האלבום השני מהצד ובקלילות. למי ששכח, לפני כחמש שנים החליטו השניים להקים צמד שיחדש את שירי ההרכב המיתולוגי של גוריון עם בני אמדורסקי, אביו המנוח של אסף. הם הוציאו אלבום בכורה נהדר עם גרסאות בקולו הנעים של אמדורסקי ועם הנוכחות הווקאלית הישראל־גוריונית לקלאסיקות כמו "בשדות בית־לחם", "שיירת הרוכבים", "מה למדת בגן היום" ו"אני גיטרה". באופן יחסי לתקופת פוסט הדיסקים בואכה תקופת ההורדות, ההרכב זכה ללא מעט השמעות ברדיו, והכרטיסים להופעה שליוותה את צאת האלבום אזלו במהירות.
לכאורה, על ידי העתק־הדבק מתקבל על הדעת של הפקת האלבום הראשון, אמדורסקי וגוריון יכולים היו לייצר את האלבום הזה מהר יותר ובלי ההתמודדויות מהסוג שהזכרנו בפתיח. אבל אם יש משהו שאפשר לסמוך עליו, הוא שמוזיקאי כמו אסף אמדורסקי אף פעם לא יסדר לעצמו הנחות בכל מה שקשור לאמנות שהוא עושה.
בין אם הוא די־ג'יי במסיבה, מפיק מוזיקלי של אמן אחר או כותב חומרים בעצמו – אי אפשר למצוא אצלו סטגנציה או רביצה תחת השמשייה, איפה שנוח וקל. אלבום הבכורה שלו לא היה דומה לשום דבר אחר שהיה אז בסביבה. "מנועים שקטים" לקח פנייה חדה ומרתקת, וכך היה גם בהמשך. הוא הקפיד על המקוריות בכל צעד שעשה בקריירה וגם יעשה כך כנראה באלבום הבא שנרקם אי שם באולפן תל־אביבי כזה או אחר, והוא כמובן הקפיד על כך גם עכשיו.
האלבום השני של השניים בפרויקט "שרים הדודאים" שיוצא בימים אלו, לא רק מוכיח שאמדורסקי חף מעצלנות בבחירות שהוא עושה כמפיק, אלא מספק תוך כדי האזנה את התובנה שהוא מוזיקאי פופ־רוק שנמצא בספֶרה אחרת מכל מה שאנחנו מכירים במוזיקה הישראלית היום.
האופן שבו הוא יודע לגעת ולטפל בחומרים מוזיקליים, גם אם יש מאחוריהם מטען רגשי גדול מאוד – או שמא צריך לכתוב, במיוחד אם יש מאחוריהם מטען רגשי גדול – מצליח להמם כל פעם מחדש, אותי לפחות. בטח כשמולו ניצבת המשימה לצאת מתוך דמותו ומטענו של אביו, ובעיקר לאור העובדה ששניהם יחד החזיקו בנוסף לטונות של כישרון גם אגו מוזיקלי לא קטן.
אמדורסקי כאמור בחר ללכת בנתיב הפחות קל, מצד אחד לנסות לשמר את הנוסטלגיה של הדודאים המקוריים, ומצד שני להוסיף שכבה שתואמת את הבסיס שהתווה באלבום הראשון וגם לצקת באלגנטיות אלמנטים שמרעננים ומצדיקים את המשך הקיום המוזיקלי של הפרויקט הזה.
הפעם הקלאסיקות הבולטות באלבום הן "עץ הרימון", "פגישה לאין קץ", "שבוע האחווה" בביצועם הנעים של אמדורסקי שגם הפעם לא מנסה לגנוב את ההצגה, ושל ישראל גוריון שאין עוד הרבה מה להוסיף חוץ מזה שהלוואי על כולנו חצי מהקסם והיכולות שלו כמבצע. הביצוע שלו ל"בוטנים", למשל, הוא תיאטרון מוזיקלי באוזן.
הטוויסט המרכזי בעלילה הפעם הוא האורחים לכאורה. שלומי שבן שמגיע לשיר את "סימן שאתה צעיר", מרינה מקסימיליאן שמתארחת ב"שיר התן", יהודה פוליקר ב"שי" ויהודית רביץ ולהקת רבע לאפריקה ב"דבקה רפיח". ה"לכאורה" נמצא כאן כי אלו לא רק הפרסונות המוזיקליות והקול שלהם שמצטרף אל השניים, אלא בעיקר כי אמדורסקי לקח את הווייב שהם מביאים ותפר אותם על החומרים הישנים באופן כזה שמציג תוצאה כמעט בלתי אפשרית – הם כאילו היו שם תמיד, אבל גם נשמעים עדכניים לחלוטין.
זאת הסיבה שבזכותה אמדורסקי יצליח לגרום לכל אלבום שני להישמע כאילו הוא סוחב מטען מלא וגדוש של אלבום ראשון.
ישראל גוריון, אסף אמדורסקי וחברים – שרים הדודאים
