מאחורי המסך: המסרים הסמויים בתוכניות הילדים

השורות הללו נכתבות בזמן ששני ילדיי הקטנים, בני שנה וחצי וחמש, יושבים מול הטלוויזיה וצופים ברצף בתוכנית המי־יודע־כמה. הבשורה הרעה: העובדה שהם עושים זאת ללא נוכחות הורית היא בעייתית, אפילו בעייתית מאוד. הבשורה הטובה: מדובר בצרת רבים. "ילדים צופים בטלוויזיה בין שעתיים לשלוש שעות ביום", אומרת חוקרת התקשורת ד"ר טלי תאני־הררי, "אפילו תינוקות עד גיל שנה כבר צוברים זמן צפייה משמעותי, כמעט שעה ביום".

לאחרונה פרסמה תאני־הררי יחד עם שני חוקרים נוספים, ד"ר קרן צור־איל וד"ר מתן אהרוני, מחקר מסקרן על המסרים הגלויים והסמויים בתוכניות הטלוויזיה המשודרות בערוצי הילדים לגיל הרך בישראל. יחד עם עוזרי המחקר שלהם צפו השלושה בלא פחות מ־330 פרקים בתוכניות המשודרות בשמונה ערוצים לגיל הרך – בייבי, לולי, הופ, דיסני ג'וניור, ניק ג'וניור, ג'ים ג'ם, ג'וניור והטלוויזיה החינוכית. עשרות שעות הצפייה שצברו חושפות ממצאים מטרידים למדי, ומגלות כי מאחורי התוכניות התמימות־לכאורה מסתתרים לא מעט מסרים שנויים במחלוקת.

נשמע מעייף, אבל לפחות זו עבודה שאפשר לעשות יחד עם הילדים. צפיתם איתם למטרות המחקר?

"אי אפשר לשבת עם הילדים לצפות בתוכנית ותוך כדי לקודד את המחקר", עונה צור־איל, מנפצת את התמונה החביבה העשויה להצטייר, של חוקרים וילדיהם צופים בצוותא בתוכניות, כל אחד למטרותיו. בין התוכניות שנדגמו, לא מעט מכילות מסרים מעורבים המקשים על הילד הצעיר להבחין בין טוב ורע. כך למשל, בתוכנית "הרפתקאות פיטר הארנב" הצופים הצעירים נחשפים מצד אחד לרוע ולסכנות, ומצד שני לערכים של חברות ותמיכה הדדית.

אני זוכרת שהבת שלי ממש פחדה בכל פעם שהיא צפתה בתוכנית הזו.

"אם משהו מפחיד את הילדים בגילים צעירים, צריך להרחיק אותם מהתוכן הזה. יש הרבה תכנים חיוביים, אבל יש גם תכנים אלימים, בעיקר בתוכניות הפונות לילדים גדולים יותר. יש משהו בחשיפה לאלימות שעלול להפחיד ילדים, שלא לומר להשפיע על ההתנהגות שלהם. הרוע מאוד נוכח", עונה צור־איל ותאני־הררי מסייגת: "לפעמים לנו ההורים זה נראה מפחיד, אבל הילדים כן רוצים לצפות".
אהרוני: "קורה שהילד שלי, בן חמש, מחליט שהוא רוצה לצפות בתוכנית לבד וכשהוא נתקל בחלק מפחיד הוא צועק לי: 'אבא, אלימות'. צריך לתת לילדים קצת קרדיט ולבחור מבין התוכניות במה הם מעדיפים לצפות, למרות שהם קטנים".

בתוכניות לגיל הרך אמנם לא נהוג להציג אלימות פיזית בוטה, אך מתברר שהתוכניות רצופות בהתנהגויות שליליות כמו חמדנות, שנאה, פגיעה מכוונת ותככנות. באופן כללי מדובר במסרים אנטי־חברתיים שעלולים ללמד את הילדים התנהגות לא רצויות. באחד מפרקי התוכנית "תום החתול המדבר", הגיבורים צריכים להתמודד עם חיידק בשם ג'רמי. לאחר שתום חושד שהחיידק גורם לחבריו לחלות, הוא מחסל אותו בחדר השירותים. האלימות אמנם לא נראית על המרקע, אך קולות שבירה וכאב נשמעים מחדר השירותים הסגור. ב"כוח פיג'יי" מוצגת אלימות מסוג אחר – הדמויות לועגות אחת לשנייה והצופים הקטנטנים עלולים ללמוד ששימוש בלעג אינו זוכה לביקורת או לתוצאות שליליות.

עלמות במצוקה: כך מאתגרים סטריאוטיפים

המחקר, שנערך בעקבות קול קורא של מרכז המידע של הכנסת והוצג בוועדה לזכויות הילד בראשות ח"כ יפעת שאשא־ביטון, בחן בין היתר את המסרים המגדריים המוטמעים בתוכניות. הנתון המייאש ביותר נוגע למספרים: מבין הדמויות המרכזיות בתוכניות, רק שליש הן דמויות של נשים ובנות. כך, בעונה הראשונה של "מטוסי על", שגיבוריה הם חבורת מטוסים שיוצאת למשימות ברחבי העולם, יש רק דמות נשית אחת. בעיה אחרת נוגעת לתכונות המיוחסות לגברים ולנשים: בתוכנית "תום החתול המדבר", הגיבורה אנג'לה מבשלת לחבריה בזמן שהבנים ממציאים אפליקציות, ואילו ב"מפרץ ההרפתקאות" וב"בוב הבנאי" ישנה ראשת עיר, אבל למרות התפקיד המשפיע של ניהול עיר הן מוצגות כדמויות שוליות שזקוקות לעזרת הגיבורים כדי להשיב את הסדר על כנו.

נשמע שהילדים שלנו צופים בסטריאוטיפים שהיו רלוונטיים בשנות השישים.

צור־איל: "לא הכול שלילי. התוכניות שבדקנו מאתגרות את הסטריאוטיפים. יש גם נסיכות אסרטיביות, מנהיגות ומובילות שפותרות בעיות". אהרוני: "ב'פיטר הארנב', לילי היא שותפה אסרטיבית ודמות מאוד משמעותית. גם סופיה היא לא הנסיכה הקלאסית, היא זו שפותרת בעיות ויש פה איזה חידוש. לא שומרים על אותם תכנים שראו פה לפני עשור ויותר. יש שינוי, והוא קורה לאט".

ויש עוד נקודות אור. "בתוכניות לגיל הרך אין מין, מיניות והחפצה של נשים", אומרת תאני־הררי. "ההחפצה היחידה היא מינורית – למשל אנג'לה ב'תום החתול המדבר' היא הדמות היחידה בחבורה שלבושה במכנסיים קצרים במיוחד ובחולצה ורודה הדוקה". גם דמותה של מיה ב"מיה ואני" לבושה בשמלה ורודה, קצרה וחושפנית יחסית.

לעומת זאת, תאני־הררי מצביעה על מוקש אחר שלא היינו מצפים למצוא בתוכניות המיועדות לילדים עד גיל שש, אלא לבני נוער. "הבנות רזות יותר מהבנים וזה בהחלט ממצא לא מעודד, כי אנחנו חושבים שצריכה להיות תמונה מגוונת יותר וייצוג למבנה גוף גדול יותר, ממוצע".

מי שהרפטטיביות של דורה מעצבנת אותו יתפלא לגלות שלפי מחקרים היא דווקא משמשת כמודל לכוח נשי. היא פעילה פיזית, ממוצעת במבנה הגוף, לא לבושה בשמלות והיא אפילו כהת עור ובעלת עיניים חומות. החוקרים רואים בדמותה מודל שילדות וילדים יכולים להזדהות איתו, ושינוי משמעותי לעומת קו הנסיכות הרזות הקוראות לעזרה.

בסוגיה המגדרית, אומרים החוקרים, אנחנו נמצאים בכיוון הנכון והילדים של היום נחשפים למודלים מגוונים של נשיות וגבריות. מחקר שבחן תוכניות ילדים בשנות השבעים בארה"ב מצא שדמויות נשיות עשו יותר עבודות בית והיו פחות רועשות, לעומת גברים שהיו אגרסיביים יותר. מחקר שנערך ב־2007 מצא שלרוב, נעלמו התכונות המיוחסות רק לנשים כמו תלותיות, רגשנות ורומנטיות.

מתוקים שלי

מי לא זוכר לשמצה את אדם פרייס, "עושה הצרות" הסדרתי בתוכנית הפופולרית "סמי הכבאי"? אדם לא נשמע להוראות, ופרק אחר פרק מגלה חוסר אחריות שמוביל פעם אחת להצתת החנות של אמו אדלה, ופעם אחרת להיסחפות מסוכנת ללב ים. כמה טוב שסמי הכבאי נמצא בסביבה ומצליח להציל את כולם.

"חוסר אחריות היא התנהגות פוגענית שלילית, והיא מוצגת בתוכנית כדבר נסבל או מקובל בלי להציג דרכים לטיפול בהתנהגות כזו או להימנעות ממנה", כותבים החוקרים בדו"ח. לדברי אהרוני, "יש תכנים שהם אמביוולנטיים, על הגבול שבין חיובי לרע. למשל, ילדים הם שובבים וזה ערך לגיטימי, אבל כשהשובבות הופכת לבעלת השלכות מסוכנות, כמו אצל אדם פרייס או אצל דינגו, פינגווין שמבצע מעשה קונדסות וגורם לפגיעה באחר, הפגיעה הזו היא בעייתית. שובב עם עצמך זה בסדר, אבל לפגוע באחר זה בעייתי".

תאני־הררי: "אחת הבעיות היא שבמרבית התוכניות, אין כמעט מבוגרים ונוכחות הורית או של הגיל השלישי. הילדים צופים בעולם בלי גבולות, שבו הכול אפשרי". כך, ב"קוסמות קטנות" מופיעה דמות אב אבל הגיבורים לא נשמעים למרותו, וב"דוק רופאת הצעצועים" האב נשאר בבית והוא כמעט לא משמעותי לחיי בתו המתקיימים בעיקר בעולם הדמיון.

חוסר הגבולות מתבטא גם בבחירות הקולינריות של גיבורי הסדרות, שמעדיפים מטבע הדברים ממתקים ופחמימות אחרות. ב"מועדון המאפים הטובים", הפקת מקור ישראלית של ערוץ ניק ג'וניור בכיכובו של מיקי שמו, האוכל הממותק משמש לפתרון בעיות, לפנייה לרגשות וללימוד על מדינות שבהן מכינים את המזון. גם התוכנית "מולי וצומי", ישראלית אף היא, סובבת סביב אוכל שאינו בריא בהכרח. ב"טלטאביז" ארבעת הגיבורים הפרוותיים נוהגים לאכול ים של פודינג ורוד ועתיר סוכר, וב"סרטי עוגיפלצת" אוכלים כמה שיותר עוגיות. רק בשתי תוכניות שנדגמו במחקר הוצג מזון בריא – "דביבוני בונבוני" ו"אנריקה הולך לאכול".

ומה בנוגע לספורט? הוא נעדר לחלוטין. "בתוכניות יש פעלתנות והדמויות זזות כל הזמן, אבל מה שחסר לנו הם תכנים שאפשר להשתמש בהם לחינוך ועידוד לספורט", מתאר ד"ר אהרוני.

בעיה נוספת שהחוקרים מצביעים עליה היא מורכבות־ יתר. צור־איל: "בחלק מהתוכניות יש הרבה דמויות או עלילות ולא תמיד זה מותאם לגיל הילדים. בתוכנית 'דובוני אכפת לי' למשל, היו למעלה מעשר דמויות שונות לאורך פרק אחד. זה הרבה מידע שצריך להכיל, ואם למבוגרים קשה לעקוב אחרי עלילה כזאת – לילדים בגיל הרך זה קשה פי כמה".

תאני־הררי: "לא בדקנו את ההשפעות, אבל אנחנו יכולים להעריך שזה מקשה על הילדים. היכולת הקוגנטיבית בגיל הזה מוגבלת ולכן התוצאה תהיה בלבול או הבנה של מסרים לא נכונים, והילדים לא יצליחו להפיק מזה את הערך החברתי שהיוצרים רצו להעביר".

צפייה משפחתית

אז לצפות או לא לצפות? באופן מפתיע, החוקרים משיבים דווקא בחיוב. אהרוני: "אנחנו ממליצים לראות, והרבה. אפשר למצוא בטלוויזיה הרבה ערכים חיוביים – יצירתיות, שיתוף פעולה והקרבה, לצד הבעיות שהזכרנו. אנחנו ממליצים שהצפייה תהיה יחד עם ההורים, שיתווכו לילדיהם את מה שהם רואים". צור־איל: "לא צריך להתרחק מהטלוויזיה, זה לא הכיוון. יש תכנים חיוביים שעובדים נהדר, אבל צריך לזכור שעלולים להיות תכנים מזיקים. האחריות היא על ההורים".

מי שחשב שצפייה בכמה דקות מכל תוכנית תספיק כדי לשפוט האם היא מתאימה לילדיו, צפוי להתאכזב.

תאני־הררי מדגישה כי הצצה חטופה אינה מספיקה כדי להחליט האם מדובר בתוכנית חיובית או שלילית. "התוכניות כוללות הרבה פרקים, מוצלחים יותר ופחות. לכן הורים שבטוחים שערוץ הילדים זה טוב או הורה שרואה סצנה אחת ומחליט אם התוכנית היא טובה או רעה – פועל בצורה רדודה מאוד. הורים לא אמורים לקבל החלטות כך".

"אני אוהב להציק לילדים שלי", חושף ד"ר אהרוני את השיטה שלו לצפייה אחראית. "למשל, אני כל הזמן מזכיר לבן שלי שמה שיש בטלוויזיה לא אמיתי. אנחנו רואים את 'דינו־דן' שמדמיין דינוזאורים, ולמרות שזה נראה מציאותי מאוד אני מקפיד לחזור על המסר שזה דמיוני ולא יכול להיות".

ד"ר תאני־הררי, שילדיה כבר גדולים יותר, מספרת שגם בגילים הללו הצפייה המשפחתית היא משמעותית. מההורים הצעירים היא מבקשת לשמור על ערנות ושיקול דעת. "לפעמים, לעצור פרק ברגעים הכי קשים או מפחידים רק גורם נזק ועושה לילד חשק לראות אותו יותר. אם אנחנו רוצים שהם יהפכו להיות צרכנים ביקורתיים של התכנים, צריך ללמד אותם ביקורתיות מהי. לשבת איתם, לצפות ולשוחח".

אני מסיימת לכתוב את הכתבה כשהבת שלי, שנשארה חולה בבית, צופה ב"סופיה הנסיכה הראשונה". לפתע היא צועקת בבהלה ומטפסת עליי: על המרקע משתולל שור שברח מתמונה על הקיר, באמצעות קסם כמובן. "את יודעת שאין צורך לפחד, נכון? זה לא יכול לקרות בכלל", אני אומרת לה, ורואה איך הנוכחות בזמן הצפייה מרגיעה אותה, או שמא זהו הנורופן שמתחיל להשפיע. בכל אופן, המסקנה המנחמת של המחקר היא שהטלוויזיה היא לא האויב שלכם. קדימה לעבודה.