היא חזקה, היא סוחפת, היא מדהימה והיא מעצבנת. תכירו את עורכת הדין החד-פעמית, אנאליס קיטינג, הלב של הסדרה שחולקת איתה את אותן תכונות: "המדריך לרוצח". או בשמה המקורי והמצוין – How to Get Away with Murder.
עורכת הדין החריפה שהיא גם מרצה למשפטים בוררת לה מבין הסטודנטים המצטיינים שלה עוזרים אישיים שילוו אותה לכל אורך ששת העונות (טוב, מי שישרוד לפחות), לצד שתי דמויות נוספות – ספק-אנשי-מקצוע ספק-בני-משפחה. והספק הזה ילך ויתברר ויסתחרר לאורך כל הסדרה כולה. קיטינג, בגילומה המוצלח של ויולה דייוויס, תהפוך את החבורה כולה לאנשים הכי קרובים, הכי נזקקים והכי כפויי טובה בחייה של מי שהם מעריצים ושונאים כאחד. על הדרך, הם יכירו את עולם הפשע הרבה יותר מדי מקרוב, ויהפכו להיות חלק ממנו בדרכים שיצליחו להפתיע את הצופה בכל פעם מחדש. אז מה יש לנו כאן? עלילה משפטית חדה בשילוב מותחן פשע עם נגיעות הומור, לצד מנה גדושה של דרמה משפחתית מזן אחר. בהתאם לזאת, העלילה המותחת של המדריך לרוצח מתגלגלת בין אולם בית המשפט, ביתה של קיטינג, האוניברסיטה שבה היא מלמדת, דירות הסטודנטים, ועוד כמה זירות שכל אחת מהן הופכת להיות בתורה זירת פשע. חבורת קיטינג תכסה על עצמה, תפליל את עצמה, תתעמת עם עצמה ועם כל העולם, ואתם לא תוכלו להוריד את העיניים מהם.
עונות הסדרה בנויות בתבנית קבועה: תשעה פרקים גדושים בפלאשבקים מותחים, כשבכל פרק נחשף עוד פריט מידע מהעבר שמקדם את העלילה הגדולה לצד זו הנוכחית. פרק תשע מסנכרן את העבר עם ההווה, וממשיך הלאה בעלילה מפותלת ולרוב עוצרת נשימה, עד לפרק הסיום – פרק 15. המפיקים הצליחו לשמור על רמת הפתעה מרשימה בכל העונות, כשכמעט כל פרק נגמר בבום מטלטל, ובכל זאת יש הבדל משמעותי ברמת איכות התסריט בין העונות. התחכום המצוין של העונות הראשונות, כמו גם ההקפדה שכל פרק ייצר עלילה משפטית מרתקת בפני עצמו, נחלשים בעונות האחרות. הגאונות התסריטאית מפנה מקומה לדידקטיות פרוגרסיבית במידת מה, והופכת לסדרה מתח בעלת מאפיינים מוכרים יותר. זה עדיין משאיר את המדריך לרוצח בשורת הבינג'ים הראויים להתמכרות, אבל גם כמועמדת לקיטורים. אצל המפיקה בפועל שונדה ריימס כמו אצל שונדה רייס (האנטומיה של גריי, מרפאה פרטית, תחנה 19 ועוד ועוד): זוגות מעורבים של שחורים ולבנים, חד-מיניים , ומאבק מופגן מדי לטובת מחאת Black Lives Matter (חיי שחורים נחשבים).
הנושא מטופל בצורה מותחת ומצוינת בעונות הסנדוויץ', אבל מדרדר למפגן דידקטי בעונה האחרונה. כוחה של הסדרה דווקא במקומות שהיא לא מנסה להאכיל את הצופה בכפית במחאת השחורים או בכשלים של מערכת המשפט האמריקנית אלא נותנת לסאבטקסט לדבר. הליהוק המושלם של דיוויס לתפקיד החזק והכואב של קיטינג עושה את שלו בלי מילים ועם הברקות בבחירת האיפור והלבוש. עורכת הדין ששוחטת עדים על הדוכן מתפרקת בבכי בחייה הפרטיים – בכי מכוער עם נזילות מהאף פנים מעוותות, נטול כל הינדוס הוליוודי. היא מורידה את הפאה המהממת שלה וחושפת שיער קלוש, טרנינג מביך, חולשה אנושית אמיתית. כך מצליחה הסדרה, בלי מילים, להגיש לצופֶה, ובעיקר הצופָה, את האידיאל הפמיניסטי האמיתי: היא חזקה ובוכה, מובילה בגאון ומנוצלת, ווינרית אמיתית ומושפלת. אהובה ונערצת ושנואה ומוכת גורל. ובמילים אחרות: החיים עצמם. על הדרך היא משקפת לצופים איך במחי מייק-אפ האישה היפה והחזקה הזו נראית כאחרונת הפושעות ועלובות החיים. לא פעם הפנים של קיטינג שמחוץ לאולם בית המשפט נראות כשל שפחה שחורה מוכת גורל. הצופה נדרש מבלי משים להסתכל אחרת על דמויות שחורות במרחב האמריקני שחשודות בפשיעה עוד בטרם משפט, תוך תזכורת חדה: בשינוי סדר המשוואה, עם קצת מייק-אפ וביגוד תואם כל אסירה שחורה יכולה להפוך למישל אובמה – תפקיד אותו ממלאה דייויס בסדרה הנושאת את שמה של רעיית הנשיא. המסר הסמוי הזה חזק פי כמה מכל הערה מילולית בטקסט באותו ענייו עצמו.
ועם כל הביקורת, חייבים להודות שמדובר בסדרה שהנפשות הפועלות בה נכנסות לך לנשמה, ובראשם הדמות הראשית. המכורים באמת, אלה שבטעות קוראים לסדרה "אנאליס", ימהרו לחפש את הפילמוגרפיה של הגברת הראשונה של הסדרה, כדי לשמור על קשר עם האישה והאגדה. הם ימצאו אותה גם בסרטים, דוגמת "גדרות", שם זכתה באוסקר לשחקנית משנה הטובה ביותר. בצדק.
