"פעם הרציתי בארה"ב על האסלאם מול קהל של אנשי מדע", מספר ד"ר אפרים הררה. "בסיום ההרצאה, דווקא פרופסור ישראלי שהיה באולם אמר שצריך לאסור עליי להרצות ברבים. 'אתה אדם מסוכן', הוא קרא לעברי, וטען כי מאחר שאני מסביר את הסכסוך עם הפלסטינים על בסיס הדת, צריך לאסור עלי להתבטא. מכיוון שהאנשים סביבנו היו מדענים, הרמתי את העט שלי, הכרזתי ש'חוקי ניוטון בטלים' ומיד עזבתי אותו, ו'למרבה הפלא' הוא נפל לרצפה. המסר היה ברור. גם אם נכריז בקול גדול מאה פעמים 'זו לא מלחמת דת', כל עוד בעיני האויבים שלנו היא כזו, היא תמשיך להיות מלחמת דת. אז עדיף להיות בת יענה ולטמון את הראש בחול?
"להפתעתי", ממשיך ד"ר הררה, "אחרי עשר שנים אותו פרופסור עצמו הכריז שאנחנו 'לא מבינים את השורש הדתי של הסכסוך'. עם השנים למדתי שצריך להשמיע קול, כי האמת, כמה שהיא קשה, סופה לנצח".
זה שנים שהמזרחן אפרים הררה (71) מתריע שהחברה הישראלית מדחיקה באופן שיטתי את תפקידו המרכזי של האסלאם בסכסוך. לא בכדי הספר שפרסם ב־2009 יחד עם האנתרופולוג פרופ' גדעון קרסל, "גִ'האד: בין הלכה למעשה" (בהוצאת כנרת־זמורה־ביתן) מעורר עתה עניין מחודש. המחברים מנסים להראות בו כי מצוות הג'יהאד איננה שולית באסלאם, או פרי התפתחות מודרנית וכריאקציה לקולוניאליזם המערבי כפי שיש הנוטים לטעון, אלא היא החוט החורז את ההיסטוריה של האסלאם מהיווסדו ועד ימינו.
"גם במערב, כמו בישראל, אין ממש מודעות למשמעות האמיתית של מושג הג'יהאד, לרצינות שלו ולסכנות שהוא מציב", אומר הררה. "אי אפשר להבין באמת את האסלאם מבלי להבין את מצוות הג'יהאד".
בספר מובאים טקסטים יסודיים באסלאם לצד קטעי היסטוריה ואף עיתונות בת זמננו מהעולם הערבי, שלפעמים אינם קלים לעיכול. פרקיו נושאים שמות כמו "הגי'האד: מונח חי ונושם בכל תולדות האסלאם", "רצח, אונס ושלל במקרה של ניצחון", "הפונדמנטליזם הוא סטייה מהאסלאם?", ו"הגורם לטרור הוא המצב הכלכלי?" (ספוילר: תשובת המחברים לשתי השאלות האחרונות היא שלילית). פרק הסיום של הספר, "להכיר בעובדות ולראותן נכוחה", שכמו נכתב לאחר מאורעות שבעה באוקטובר, פונה אל הקורא ומבקש ממנו להסיק את המסקנות ההכרחיות מהמסע ההיסטורי שנפרס בספר: הבעיה נעוצה באסלאם.
"הכתיבה שלי בנושאים הללו איננה נובעת מטעמים פוליטיים ואיננה מונעת מאידיאולוגיה", מבקש הררה להדגיש. "היא קשורה לכך שאנחנו באמת צריכים להקשיב למה שמוסלמים אומרים. היעדר הקשבה, והחלת ההיגיון המערבי שלנו עליהם, היא הבעיה החמורה ביותר".
הפרדה מערבית מלאכותית
אתה חש שבעקבות המלחמה מתרחש אולי שינוי ממשי בחברה הישראלית ומתעוררת ההכרה בעיוורון שלנו כלפי האסלאם ותרבות המזרח התיכון?
"יש בזה משהו, אבל אני חושב שיש נקודות שעדיין לא מספיק מדברים עליהן. ידידי הרב אורי שרקי אמר פעם שכל חילוני הוא חילוני של דת המוצא שלו. מאחר שהעולם החילוני המערבי הוא חילוני־נוצרי, אז עמוק במערב מצויה תובנת העומק של הפרדת הדת מהמדינה. הטענה המרכזית נגדי היא שאני מצמצם את הסכסוך להיבט הדתי. אני מכיר בהחלט בהיבטים הגיאו־פוליטיים של הסכסוך, אבל אני טוען שיש גם ממד דתי, ושהוא בהחלט לא שולי.
"הבעיה היא שבמערב, וגם כאן אצלנו, אנחנו משליכים עליהם את ההבנות שלנו לגבי דת. באסלאם אין באמת הפרדה בין דת למדינה כמו בעולם המערבי. 'דין ודאולה', קרי דת ומדינה, הולכים שם יחד. באסלאם, ל'אומת המאמינים' ישנה ה'מצלחה', כלומר האינטרס של האומה, שהוא גיאו־פוליטי ביסודו. כשהתנאים מאפשרים זאת, חלה חובה על המוסלמים להימצא בתהליך של כיבוש והתפשטות, עד להשלטה פוליטית ומשפטית של האסלאם על העולם כולו. ההפרדה בין האינטרס הדתי לאינטרס הגיאו־פוליטי היא הפרדה מערבית, ובסופו של דבר מלאכותית".
"בתפיסה הבסיסית של האחים המוסלמים, עצם קיומם של גבולות לאומיים הוא כפירה. הכול צריך להיות תחת 'דאר אל־אסלאם', ללא ישויות מדינתיות מתחרות. זו הסיבה שבאמנת חמאס לא מופיעה שאיפה למדינה פלסטינית. הבעיה היא שאנחנו לא טורחים לקרוא"
בספר אתם מתפלמסים עם התזה שלפיה מה שיסיים את הסכסוך הוא מתן זכויות לאומיות לפלסטינים ושיפור מצבם הכלכלי.
"הדעה הכוזבת הזו התנפצה שוב ושוב על סלעי המציאות. כבר בספר דיברנו על חמאס, על שורשיו האסלאמיים המובהקים ועל השיוך האידיאולוגי שלו לאחים המוסלמים. הישראלי מסתכל במשקפיים מערביות ואומר לעצמו 'מה הפלסטינים האלה בסך הכול רוצים? פרנסה, זכויות פוליטיות, לחיות כמו בני אדם נורמלים'. זו טעות מוחלטת".
"יהושפט הרכבי (אחד מראשוני ראשי אמ"ן ולימים חתן פרס ישראל למדע המדינה; מ"ח), הוא אחד מאבות התפיסה הגורסת שזה אינטרס שלנו לתת לערבים שטח, כי זה מה שיביא שלום בטווח הרחוק. מבחינתו זה היה ריאליזם פרגמטי. הלוואי שזה היה אפשרי. הבעיה היא ששוב ושוב לא מעריכים את המקום שהאסלאם תופס בלבבות המאמינים. בתפיסה הבסיסית של האחים המוסלמים, כפי שנמצא כבר בכתביו של מייסד התנועה חסן אל־בנא, שמת ב־1949, עצם קיומם של גבולות לאומיים הוא כפירה באסלאם. הכול צריך להיות יום אחד תחת 'דאר אל־אסלאם', ללא ישויות מדינתיות מתחרות. זו הסיבה גם שבאמנת חמאס לא מופיעה שאיפה למדינה פלסטינית. הבעיה היא שאנחנו פשוט לא טורחים לקרוא את זה.
"דרך המשקפיים הללו צריך להבין גם את טבח שבעה באוקטובר: מבחינתם, מחבלי חמאס קיימו את המצווה של הגנה על גבולות האסלאם, כי אנחנו לקחנו חבל ארץ ששייך לציוויליזציה המוסלמית. מכיוון שהטריטוריה הזו נכבשה במאה השביעית לספירה על ידי עומר, הח'ליף השני – נגמר, זה לנֶצח חלק מדאר אל־אסלאם. לא משנה אם חבל הארץ הזה הוא בתוך מה שאנחנו מכנים 'הקו הירוק' או מחוצה לו – זה ויכוח פנים־ישראלי שאנחנו משליכים עליהם. הם מתייחסים ל'מתנחלי תל־אביב' כמו שהם מתייחסים ל'מתנחלי קריית־ארבע', כלומר ככובשים. גם יו"ר הרשות אבו־מאזן משתמש במונחים דתיים כשהוא אומר שאנחנו 'מטמאים ברגלינו המטונפות את אל־אקצא".
אבו־מאזן מגיע מהאזורים הפחות דתיים של הזהות הפלסטינית.
"זה מה שאתה אומר", משיב הררה. "הטעות הנפוצה הזו מגיעה מאחר שאנחנו רוצים להסתכל עליו כחילוני".
גם בתפיסה של הפלסטינים את עצמם יש בכל זאת הבדל בין אבו־מאזן לאחים המוסלמים.
"המחלוקת בין הזרמים השונים שנלחמים בנו ובמערב היא לא ביעד. היעד הוא אחד: השלטת האסלאם על כל העולם. זה היעד של מחמוד עבאס, של חמאס, של הג'יהאד האסלאמי, של אל־קאעידה, של חומייני והבאים אחריו. זה היעד של כולם. המחלוקת ביניהם היא על הדרך, ועל זה הם מוכנים להרוג אחד את השני ולכנות זה את זה 'כופר'. מחמוד עבאס מיישם את האימרה המיוחסת לנשיא תוניסיה לשעבר, חביב בורגיבה: 'את ישראל צריך לאכול כמו ארטישוק, עלה עלה, עד שמגיעים ללב'. זוהי תורת השלבים המפורסמת. חמאס סבורים שהדרך אחרת. זה הכול. הפלגים השונים יכולים להצהיר במסרים המיועדים לאוזניים מערביות, בצורה תמימה ועם חיוך, שמה שפלג אחר עשה הוא 'מנוגד לאסלאם', ולא מפרשים במה בעצם זה מנוגד לאסלאם".
גם עכשיו אנחנו רואים דוברים מוסלמים שונים הטוענים כי המעשים של חמאס "מנוגדים לאסלאם". הם משקרים?
"כשאנשי דת שונים אומרים את זה, אף אדם מערבי לא שואל 'במה זה מנוגד לאסלאם?'. אם מאורעות שבעה באוקטובר מנוגדים לרוח האסלאם, איך יכול להיות שאוניברסיטת אל־אזהר בקהיר, המוסד שקובע את ההלכה באסלאם היום לכל העולם הסוני, שיבחה את חמאס אחרי המתקפה? אם כבר זה מנוגד לאסלאם, הסיבה היא שזה מנוגד ל'מצלחה', לאינטרס של האומה, כי בסוף יבואו הישראלים ויחריבו את עזה, וזה לא טוב כי עלול להיגרע שטח משליטתו של האסלאם".
יש באסלאם גם זרמים שנחשבים מתונים יותר, כמו האחמדים, פלג מוסלמי שקורא לשלום ומתינות, או הזרם הסוּפי שפעמים רבות משווים את הפרקטיקות הדתיות שלו לתנועת החסידות אצלנו.
"האחמדים מהווים, במקרה הטוב, אחוז אחד מהמוסלמים בעולם, והם מוקעים ככופרים בעולם המוסלמי הקלאסי. כך שלא הייתי תולה בהם תקוות. לגבי הסופים, עבודת הדוקטורט שלי עסקה ביחסו של הזרם הסופי ליהודים ולנוצרים. הזרם הסופי יקר מאוד לחוקרים מהמערב, כי הוא שם דגש על המאבק הפנימי באדם בין היצר הטוב ליצר הרע. מכאן נובעת טענה רווחת שהמונח ג'יהאד מתייחס גם למה שנקרא במקורות האסלאם 'הג'יהאד הגדול', המלחמה הפנימית של האדם נגד היצר הרע. הג'יהאד הגדול אכן קיים בכל תולדות האסלאם. אלא מאי? תמצא לי חכם גדול אחד באסלאם שאומר שהוא בא במקום הג'יהאד הקטן ומחליף אותו. לא תמצא, גם לא אצל החכמים הסופים. זה תמיד בא ביחד.
"אל־ע'זאלי היה גדול הפוסקים של העולם הסופי, הוא חי בערך בתקופה של רש"י, לפני כאלף שנים, והיה גדול גם בנגלה וגם בנסתר של ההגות המוסלמית. יש הרבה בתי ספר מוסלמים, בפרט במערב, שנקראים על שמו ומדברים על הפתיחות והיופי בכתביו. והנה גם הוא, בכתביו ההלכתיים, כותב שמצווה על מנהיג האסלאם לצאת לפחות פעם בשנה למלחמת ג'יהאד, ושבמלחמה הזאת מותר להציף את העיר שאתה נלחם בה, לזרוק עליהם אבנים בקַטַפּוּלְטָה (כלי עתיק ששימש להעפת סלעים למרחקים; מ"ח), ולהרוג נשים וילדים. זה אל־ע'זאלי. מתינותו היא בלוף שמוכרים לנו".
מאין נובעת ההכחשה למקומו המרכזי של האסלאם בסכסוך?
"אין כאן סיבה אחת ויחידה. זה בוודאי קשור לכך שאנחנו חברה חילונית. חבר שלי ביטא את זה בצורה קצת חריפה: לדבר עם חילונים על דת זה כמו לדבר על מין עם אדם מסורס. דתיות פנאטית היא מפחידה מדי עבורם, והם לא רוצים להיכנס לשדה השיח הזה. אתה יכול לראות את הכחשת האסלאם גם במסגור של התקשורת הישראלית את העולם המוסלמי. הכתבים שעוסקים גם בענייני טורקיה ואיראן נקראים 'כתבים לענייני ערבים'. לא הטורקים ולא האיראנים הם ערבים, אבל לא רוצים לומר 'מוסלמים'. גם הביטוי 'ערביי ישראל' הוא משובש; מעולם לא שמעתי על פיגוע התאבדות של ערבי נוצרי".
בעקבות היכרותו עם כתבי ותולדות האסלאם, הררה אומר שהוא לא הופתע ממעשי האכזריות הקשים ב־7 באוקטובר. "אולי יהיו כאלה שלא יהיה להם נעים לקרוא את זה, אבל פוגרומים זוועתיים כמו אלו שחווינו בשמחת־תורה אירעו נגד יהודים בכל תולדות האסלאם".
כדי לתת סימוכין לדבריו, הררה ניגש לספרייתו, ושולף מהמדף ספרים בערבית. "הסיפור המפורסם של תקיפת מוחמד את יהודי ח'ייבר וקורייט'ה (שבטים יהודים שהתגוררו בחצי האי ערב; מ"ח), המוזכר בקוראן, זוכה לתיאור מפורט על ידי אחד הפרשנים הבולטים של הקוראן וההיסטוריונים המוסלמים המפורסמים בראשית ימי הביניים, מוחמד אבן ג'ריר א־טברי. הוא מפרט כיצד אחרי מצור של עשרים וארבע ימים, מוחמד הכניע את יהודי קורייט'ה. הנקודה החשובה היא מה קרה אחרי הכניעה. טברי מתאר כיצד ציווה מוחמד על טבח שיטתי של כל הגברים, כאשר עלי, חתנו של מוחמד ולימים האימאם של השיעים, היה גם השוחט. כאשר השמש שקעה הובאו לפידים להאיר לשוחט את צווארי האנשים, שידיהם נכפתו. טברי מפרט כיצד מוחמד עצמו ישב סמוך לשוחה שאליה הושלכו ההרוגים וצפה במתרחש".
עד כמה סיפור מעין זה באמת נוכח ומשפיע על הלך הרוח של מוסלמים בני זמננו?
"אתה יכול להפנות את השאלה הזאת לאייתוללה שהיה אחראי להדרכת הקצינים של משמרות המהפכה, שהשתמש בסיפור הזה כדי לטעון שלמתנגדים לרצח אין מקום באסלאם. הוא אמר 'הנביא שלנו רצח בידיו המבורכות', ובמבחן המקורות הוא גם צודק. אחרי אותו קרב מוחמד חילק את הרכוש של השבויים, ובחר לו אישה מבין השבויות, ריחאנה, שזה עתה רצח את בעלה ואחיה. כל זה באישור אלוהי כמובן.
"אונס נשות האויב תוך עריפת ראשי חייליו הוא לא אנקדוטה אלא עניין רחב במקורות האסלאם. גם במלחמה של מוחמד נגד יהודי שבט ח'ייבר, שנודע לרבים כיום מאחר שמוסלמים צועקים את שמו בהפגנות נגד ישראל, בוצעו עינויים קשים וטבח אכזרי. גם במקרה הזה מוחמד לקח לעצמו אישה יהודייה בשם צפיה, אחרי שרצח בעינויים קשים את אביה ובעלה ואז 'נשא אותה לאישה'. כל זאת בעזרת ניסים גלויים, כאשר 'הסלעים והאבנים גילו ללוחמים המוסלמים היכן מסתתר היהודי' – עוד אמירה פופולרית בפי מוסלמים כיום, שאפשר לשמוע אותה בתהלוכות נגד ישראל בעולם.
"תנסה לשמוע דרשה של חכם מוסלמי ב'יום אל־ג'ומעה', יום שישי. הוא מתחיל לדבר על צפיה, על ח'ייבר ועל בנו קוריט'ה, וכולם מבינים על מה הוא מדבר. מוסלמים גדלים על החומר הזה מגיל צעיר".
בנעליים של הנאצים
אפרים הררה נולד בתוניסיה. כשהיה בן חמש היגרה משפחתו לצרפת, ולאחר סיום לימודי התיכון עלה לארץ לבדו; משפחתו עלתה בהמשך. עוד בתקופתו בצרפת, וביתר שאת בארץ, התקרב למורו ורבו המובהק הרב יהודא ליאון אשכנזי ("מניטו"), שמשנתו חצתה בשנים האחרונות את גבולות היהודים דוברי הצרפתית וזוכה לפופולריות בקרב ציבור רחב.
"בגיל 17 הייתי הולך לשמוע הרצאות בכנסים של האינטלקטואלים היהודים בצרפת", מספר הררה. "היינו שומעים את לוינס, את ולדימיר ינקלביץ (פילוסוף ומוזיקולוג; מ"ח), וגם את מניטו. להגיד שהבנתי אז את כל העומק שלו? ברור שלא".
הררה המשיך ללימודי הנדסה בטכניון, לתואר ראשון ושני. במהלך השנים עסק בהוראת מדעים וכתיבת ספרי לימוד במתמטיקה בשפות שונות. הגישה הריאלית והמספרית, הוא אומר, מסייעת לו גם בניתוח התרבותי. "כשמקשים לי קושיות על האסלאם, אני אומר בואו נדבר על עובדות ונתונים".
באיזה שלב התחלת להתעניין בעולם המוסלמי?
"היו לכך סימנים ראשונים כבר בשנות השמונים, כאשר ניגשנו למניטו כמה תלמידים וביקשנו שיעשה לנו סמינר על האסלאם, והוא נענה. היו שם כמה מתלמידיו הבולטים כמו הרבנים אורי ואליעזר שרקי, הרב דן בארי ואחרים. אבל הרגע שבו החלטתי לצלול אל תוך הנושא היה ללא ספק בתחילת האינתיפאדה השנייה, בערב ראש השנה. לפני שהלכתי לבית הכנסת הרדיו עוד דלק, ואני זוכר איך שידרו התפרעויות של הפלסטינים עם צעקות כנגד היהודים. אמרתי לעצמי 'יש כאן משהו שאני לא מבין. לא יכול להיות שבסכסוך על גבולות כביכול, יש כאלה קריאות'. נעזרתי בידידי ומורי המזרחן אליעזר שרקי, שכבר שחה בחומר, כדי ללמוד את הנושא ביסודיות".
לאחר שרכש באופן עצמאי בקיאות והבנה בתולדות ובכתבי האסלאם, החל הררה להרצות על הנושא מול קהלים מגוונים ואף פרסם כאמור ספר על הג'יהאד, אך הוא ביקש לקבל גם הכרה אקדמית במומחיותו זו. "הגעתי למסקנה פרגמטית שאם לא אעשה דוקטורט בנושא, מה שאני אומר לאנשים בארץ יהיה פחות רלוונטי. התכוננתי לעשות דוקטורט באוניברסיטה העברית ולמדתי שלוש שנים לימודי השלמה, אבל אז הגיע אלי פרופסור חשוב שם שהייתי בקשר איתו ואמר לי שלמרות כל ההשפעה שלו באוניברסיטה אין סיכוי שאשלים כאן את לימודיי, כי מסקנות הספר שלי על הג'יהאד לא תאמו את ההשקפה הפוליטית של מרצים בולטים בחוג. נאלצתי להשלים את הדוקטורט באוניברסיטת הסורבון בפריז, שם היו עדיין חוקרים שאִפשרו לשמוע עמדות אחרות מהמיינסטרים".
אתה מרגיש שהאקדמיה בוחרת להדחיק חלקים בעייתיים בזהות המוסלמית?
"בלשון המעטה. לצערי, הרבה מרצים וחוקרים בארץ חווים התאהבות בחומר שהם מתעסקים בו, וזה משפיע עליהם. אני מכבד את החומר שאני חוקר, אבל לא מתאהב בו".
המוטיבציה של חוקרים כאלה היא פוליטית בעיניך?
"תראה, יש גם מוטיבציות שמגיעות לכאורה ממקום טוב. בעיני החוקר המערבי, אם הוא מצליח לשכנע את כולם סביבו, כולל המוסלמים עצמם, שג'יהאד זה משהו אחר ממלחמה צרופה נגד אויבי האסלאם ושהיא לא עתיקה כימי האסלאם עצמו, הוא הצליח לעשות סובלימציה של האלימות הדתית. לכאורה זה פנטסטי. איפה הבעיה? שמחר יבוא איזה אימאם בפרוור של פריז או בריסל, ויציע לילד מוסלמי במסגד לפתוח ספר ולשפוט בעצמו אם הג'יהאד הוא רק 'מלחמת היצר' והמצאה חדשה באסלאם. במבחן המקורות וההלכה המוסלמית הרווחת, העמדה של הפרופסורים לא מחזיקה מעמד".
כדי להדגים את הגישה הנכונה בעיניו של חוקר למושא מחקרו, מספר הררה: "בתחילת שנות השמונים ביקשתי ממניטו שיכתוב מאמר על השואה, מאמר שלימים השפיע מאוד. האמת היא שעצם זה שמניטו הסכים לפרסם מאמר בחתימתו, זה אירוע נדיר ביותר. הוא זיהה את חילול ה' שנגרם מהתבטאויות של רבנים שונים אודות הסיבות לשואה, שכביכול היא הייתה עונש משמיים בגלל אי־קיום מצוות או בגלל הציונות.
"הוא היה קפדן מאוד", מתאר הררה את העבודה המשותפת עם מניטו על המאמר. "במשך כמה חודשים נפגשנו כמה פעמים בשבוע. ישבנו על המאמר הזה שעות על גבי שעות, ובעבודה הזו גם התקרבנו מאוד. כטקסט מבוא למאמר כתבתי על התפיסה הנאצית; כיצד נאצים חושבים, איך זה להיות בעל תפיסת עולם נאצית. קראתי את כל המקורות שיכולתי כדי לנסות להיכנס לנעליים של אידיאולוג נאצי. כדי לכתוב ככה צריך להתנתק מהזהות שלך ולהיכנס לחשיבה אחרת לחלוטין. לא כולם מוכנים לעשות את זה", הוא אומר, בהתייחס לחוקרי האסלאם בימינו.
הלכה ללא התפתחות
כיצד מניטו ראה את ההבדל שבין היהדות לאסלאם?
"שורש ההבדל מצוי בהגדרת הטוב והרע. ביהדות הערכים הם מוחלטים. לא תגנוב זה לא תגנוב, לא תרצח זה לא תרצח, אין חוכמות. אם לדוגמה יבוא דוד המלך וייקח את בת־שבע, זה שהוא מלך לא מעניין אותנו. נתן הנביא יוכיח אותו. אותו הדבר עם אחאב שגוזל את כרם נבות. היהדות לא חסה על אף אחד. באסלאם אין טוב ורע במובנים כאלו. מאחר שמה שקובע באסלאם זה המעשים של מוחמד, מצחצוח השיניים וקשירת השרוכים שלו ועד התנהגותו במלחמה, זה מה שמוסרי. כשנכנסים להיסטוריה של מוחמד רואים שיש דברים בעייתיים מאוד בהתנהגות שלו, אבל עבור מוסלמי אורתודוקסי הם יהיו שיא הטוב".
למה הדגש על מעשיו של מוחמד חשוב?
"זו באמת נקודה חשובה. זה נובע מהשוני המהותי בהתפתחות מושג 'התורה שבעל פה' באסלאם וביהדות. החדית' והסירה הם המקורות הבסיסיים במשפט המוסלמי. אלו חיבורים המורכבים מסיפורים על מעשיו ואמרותיו של מוחמד, כפי שסופרו לכאורה על ידי הקרובים אליו. התוצאה של מקורות אלו, יחד עם הקוראן כמובן, הוא 'הפיקה', המשפט המוסלמי הלכה למעשה. החשיבה המוסלמית כבלה את עצמה מאחר שכל דבר צריך לייחס לאורח חייו של הנביא מוחמד, והמקורות מספרים סיפור מאוד ברור. מאחר שמוחמד הונחה על ידי אללה בכל מעשיו, זו האמת המוחלטת. מי שיגיד שהוא טעה, כאילו יגיד שאללה טעה. אם אללה קרא ליהודים בקוראן 'קופים וחזירים', האם תמצא היום מוסלמי שיגיד 'לא הבנת נכון'? לא. לעומת זאת, על התורה שבעל פה מניטו נהג לומר 'הישיבה יושבת וההלכה הולכת'. יש התקדמות מתמדת. זה לא שלחכמים אין גבולות, אבל ההתפתחות היא חלק בלתי נפרד ממנה".
מניטו גם דיבר על כך שתפיסת האלוהות היהודית שונה מבאסלאם.
"כידוע הוא לא הסכים עם הדעה הרווחת שכל הדתות המונותאיסטיות מאמינות באותו אל. מבחינה הלכתית הרמב"ם קבע שיהודי יכול להתפלל במסגד ולא בכנסייה. הכנסייה היא בגדר 'משתפת' – האב, הבן ורוח הקודש – ולכן זו עבודה זרה. באסלאם לכאורה אין את הבעיה הזאת. כשיהודי מתייחס לאמונה של המוסלמי הוא מכבד אותה בכך שהמאמין המוסלמי נכנע לחלוטין לפני האלוהים האחד, ומבטל את רצונו לחלוטין לפני רצון האל. אלא שגם פה יש הגזמה. מניטו הדגיש שביסוד של הכניעה המוסלמית ישנה הפרזה רוחנית, המובילה לעיתים לתוצאות קשות".
גם ביהדות אנחנו מכירים ביטויים דומים. "בטל רצונך מפני רצונו" במסכת אבות, או ה"ביטול" בחסידות.
"זה שונה לגמרי. ידידי אליעזר שרקי, תלמיד ותיק של מניטו, נוהג לומר שהתפילה הכי בסיסית ומרכזית ביהדות היא תפילת העמידה. כלומר אתה ישות קיימת, סובייקט שעומד בפני א־לוהים. אתה לא מתבטל, ואפילו מדבר אל הבורא בלשון נוכח. כמובן שגם במסורת שלנו יש מקומות שיש בהם 'ביטול', כמו הכריעה וההשתחוויה שבמקדש, אבל זה במקום ובעיתוי ספציפיים. לעומת זאת באסלאם אתה נכנע לחלוטין, וזה מתבטא במצב הגוף בתפילה היומיומית – השתחוויה וכריעה. את השכל והמחשבות שלך אתה משאיר מחוץ למסגד. הקוראן חוזר שוב ושוב 'אללה יעלם', אללה יודע יותר טוב ממך. בקוראן כתוב: 'גם אם אינך מעוניין להילחם באויבים, אללה קבע לך שכך ראוי'".
אמירה נוספת שמיוחסת למניטו היא שבאלוהי האסלאם יש משהו מאוד גברי ומצ'ואיסטי.
"מניטו הדגיש עובדה מעניינת בהקשר זה. לפי עדותו של מוחמד הוא קיבל את הנבואה מהמלאך גבריאל, שבמסורת שלנו הוא המלאך שאחראי על הגבורה, הדין והתקיפות. מהבחינה הזאת זה מסתדר. זה הרקע לאמירה שלו שהאסלאם היא 'דת שהיא זכר־זכר, ודי למבין'. ומכיוון שאמר 'די למבין', לא נפרש.
"סוגיה נוספת שהעסיקה את מניטו היא היעדר הבחירה החופשית באסלאם. מניטו היה מלמד את הלכות תשובה, ושם הרמב"ם מדגיש שלפני האדם יש את הטוב ואת הרע, והאחריות שלו מלאה. יש כמובן נסיבות למה אדם הגיע לאן שהגיע, אבל בסופו של דבר הבחירה החופשית תמיד קיימת. הבעיה באסלאם ובפרט בסונה, ויש קרוב למיליארד וחצי סונים, שעבורם אין בחירה חופשית".
זה נשמע קצת מופשט. אתה מזהה השלכות קונקרטיות לתפיסה התיאולוגית הזו?
"יש לזה השלכות חברתיות מרחיקות לכת. אם מוסלמי יכה מוסלמי אחר, כביכול לא הוא עשה את זה. אללה עשה את זה דרך היד שלו. יש גם השלכות קשות שנוגעות לכפיות טובה כלפי האחר".
זה יכול להסביר בעיניך את העובדה שעזתים שהכירו אישית אנשים מקיבוצים בעוטף, נכנסו עם חמאס במתקפה בשבת?
"זה בדיוק זה. יכול להיות שאתה תיתן לי כל החיים, אבל בסוף אני לא אחזיק לך טובה כי לא אתה עשית לי את זה, זה אללה שעשה דרכך. למחרת בבוקר, אם אתה שייך לעם שכובש את הארץ שלי, אז כל מה שעשית כסובייקט לא רלוונטי. לא אתה נתת לי, אללה נתן לי דרכך.
"בכניעה הזאת יש גם דבר יפה, יש בה כבוד לאלוהות, והמוסלם מוכן למות בשביל זה. המשפט האחרון בסלוגן של האחים המוסלמים הוא 'אל מות פי סבבלאללה', והם מסבירים: למות בקרב זו השאיפה הגדולה שלנו, ואחרי זה אללה יחַיה אותי, ואחר כך אני שוב אלך לקרב ואמות. הוא מוכן לתת את החיים שלו בשביל זה. איך איש המערב, הרציונלי והחילוני, מסוגל להסביר תופעה מדהימה כמו פיגועי ההתאבדות, שאדם מוכן לתת את החיים שלו, ללא אמונה דתית יוקדת? כל ההסברים על מצבים סוציו־אקונומיים שמובילים לטרור לא עומדים בפני הביקורת".
רבים מתקשים באמת להבין את הדפוס של פעולת ההתאבדות. לפחות חלק מאלה שיצאו לטבח 7 באוקטובר ידעו שהם הולכים אל מותם. איך אתה רואה את זה?
"עזוב איך אני רואה את זה, בוא תשמע איך הם מסבירים את זה", משיב הררה, פותח את המחשב ומראה לי ריאיון בטלוויזיה המצרית משנת 2002. פסיכיאטר מצרי מסביר שם בהתלהבות, תוך הזדהות אידיאולוגית, את הפרופיל הנפשי של המחבל המתאבד. המראיין שואל כיצד צעירה יפהפייה שכל החיים לפניה מסכימה לשים על עצמה חגורת נפץ ולהתפוצץ בפיגוע. "העולם הנפשי של המתאבד הוא של אדם שאוהב את החיים", מפתיע הפסיכיאטר בתשובתו. "אנשים מהמערב לא יכולים להבין את זה בגלל המבנה התרבותי שלהם. אין להם מושגים כמו הקרבה עצמית וכבוד. לכן כשהם רואים מחבל מתאבד הם מגיבים בהכחשה של התופעה. הם חושבים שזה בלתי אפשרי, ונותנים הסברים מטופשים. כשאדם מתאבד הוא מגיע לשיא אהבת החיים, לשיא האקסטזה. זה השיא האולטימטיבי של השמחה והיופי. כשהוא לוחץ על הכפתור הוא יודע שהוא לא ימות. זה ההבדל בינינו לבינם. המערביים מאמינים שהוא הופך לגופה, אבל האמת היא שזה תהליך של התמרה לעולם אחר ויפה. המתאבד יודע שבשניות האלה הוא יראה את האור של הבורא ויגיע למקום הכי קרוב אליו". הררה עוצר את הסרטון ומסכם: "זאת כל התורה על רגל אחת".
נקמת האמירויות
לקראת הריאיון צפיתי בשיעור של מניטו, שבו הוא אומר שקיבל במסורת שהמאבק היהודי עם "בני ישמעאל", כלומר הערבים והאסלאם, יהיה קשה יותר מהמאבק עם "בני עשיו", שהייצוג שלהם בהיסטוריה הוא בתרבות המערב.
"באסלאם יכול להיות שאתה תיתן לי כל החיים, אבל אני לא אחזיק לך טובה כי לא אתה עשית לי את זה, זה אללה שעשה דרכך. זה מסביר איך העזתים טבחו באנשי העוטף שהיטיבו איתם"
"ברשותך, בוא נדייק", אומר הררה. "מניטו ורבו יעקב גורדין למדו יחד את ההגדה של פסח. הם הגיעו לפסוק 'שפוך חמתך אל הגוים אשר לא ידעוך'. מניטו אמר שזה בוודאי מתייחס לנאצים. גורדין תיקן אותו, 'זה האסלאם'. זה היה מיד אחרי השואה, ומניטו היה בהלם מהתשובה הזו. גורדין הסביר לו כי בעוד המלחמה עם הנצרות הייתה על השמיים, דהיינו האמונות והדעות, המלחמה עם האסלאם תהיה על הארץ. מה שחשוב להם הוא השליטה הפיזית, והם ירצו לחסל אותנו בשל כך. לכן זאת מלחמה מהותית עבורם. כיום ניתן להרחיב זאת יותר מאשר רק על הארץ. חכמים מוסלמים בזמננו אומרים שגם אם היהודים יעזבו את פלסטין, אנו המוסלמים נמשיך להילחם בהם.
"לפי המסורת השיעית, האימאם ה־12, המהדי הנעלם, יתגלה לעתיד לבוא ויחסל את כל היהודים והנוצרים. ספרו המכונן של ח'ומייני, 'וליאת פקיה' (שלטון כהן הדת), מתחיל בכך שהאויב האולטימטיבי אלו היהודים. אחרת מה, יש לאיראנים בעיית גבול איתנו? אנחנו נלחמים איתם על נפט? מה הסיבה שהם נגדנו? מישהו שואל את השאלות הללו בכלל?"
הדברים שאתה אומר יוצרים תמונה קשה בכל הנוגע ליכולת שלנו לכונן בעתיד יחסים נורמליים עם הציוויליזציה המוסלמית. לכאורה, ללא רפורמה רדיקלית בתוך האסלאם, לנצח נאכל חרב.
"לאו דווקא", מפתיע הררה. "לבנות על רפורמה שתתרחש באסלאם, לפחות בעתיד הנראה לעין, זו תקוות שווא. מה גם שבסונה, אם אתה תעשה את זה אתה בן מוות. היו כאלה שניסו והרגו אותם. לא תשנה את הדעה הבסיסית של כ־2 מיליארד איש. אז מה אפשר לעשות? יש כלל הלכתי שבגינו המוסלמים פטורים מן הג'יהאד: 'ד'עוף אל מאמינין', חולשת המאמינים. משמעותו היא שאם אין למוסלמים את הכוח הפוליטי לממש בימיהם את החזון המוסלמי, הם פטורים ממנו, כמו 'אנוס רחמנא פטריה'. ועוד דבר: כל תנאי לחיים משותפים חייב לכלול את זה שהם לא ילַמדו שנאה. אסור לנו להרשות ללמד בבית ספר ישראלי שנאה לכל אדם שהוא. גם אם זה אומר שיהיו פסוקים בקוראן שיהיה להם אסור ללמד. אתה מכיר בית ספר דתי יהודי כלשהו שמלמד בצורה שיטתית שמוסלמים הם 'קופים וחזירים'? אין דבר כזה, וטוב שכך".
יגידו לך שהנה, איחוד האמירויות, מדינה מוסלמית אדוקה, חתמה איתנו על הסכם שלום ולא בגלל חולשה. לא נכון לומר שיש שם אסלאם קצת שונה?
"לא", קובע הררה, "צריך להכיר את השטח. באמירויות שונאים את הפלסטינים מאחר שבמלחמת המפרץ יאסר ערפאת תמך בסדאם חוסיין, שפלש לכווית ואיים על המפרץ. אצל הבדואים אין שכחה, ועכשיו הם סוגרים חשבון עם הפלסטינים. דבר שני, לדעתם ירושלים איננה קדושה לאסלאם. הם משתייכים לזרם הווהאבי והולכים בעקבות הפוסק החשוב אבן־תיימיה, שקבע שרק הערים מכה ואל־מדינה קדושות למאמינים. השנאה ליהודים במדינות המפרץ לא נעלמה לשום מקום. כרגע יש העדפה לישראל בשל האיום האיראני עליהם. האיראנים מצידם אומרים 'מה פתאום שהסעודים הכופרים ישלטו בעיר הקדושה לאסלאם', מבחינתם זה ביזיון. בכל מקרה, אנחנו צריכים להיות תמיד על המשמר".
בינתיים באירופה
ביום שיחתנו פרצה סערה תקשורתית בבריטניה לאחר שד"ר עבד אל וואהיד, מוסלמי־בריטי, רופא משפחה ומוביל התנועה המוסלמית "חזב א־תחריר" בממלכה, סירב לגנות בריאיון את מעשי חמאס ב־7 באוקטובר, כינה את הארגון "תנועת התנגדות לגיטימית", והצהיר כי הוא רואה את חוקי השריעה, ההלכה המוסלמית, כנעלים על חוקי המדינה.
"מוסלמים רבים באירופה חשים שהם העתיד, ואילו אורח החיים המערבי־ליברלי הוא העבר", אומר הררה. "לא מדובר רק באספסוף. פעמים רבות אלה דווקא מוסלמים שהצליחו להשתלב ולהגיע לעילית של החברה האירופית. בספר אנחנו מביאים את דבריו של פרופ' חסן חנפי, אסלאמיסט בוגר הסורבון, שכתב בתקופת המלחמה הקרה שכפי שהאסלאם מצא בתחילת דרכו שתי אימפריות מתמוטטות, הפרסית והרומית־ביזנטית, שעייפו ממלחמות וממשברים מוסריים ורוחניים, והצליח לעלות וליצור סדר חדש, כך האסלאם ינצח את הסובייטים והאמריקאים. הסובייטים הובסו, ועכשיו נותר לאסלאם לנצח את המערב. חנפי מתאר הלך רוח שבולט גם כיום אצל מיליוני מוסלמים שחיים במערב ונהנים ממנעמיה של הדמוקרטיה הליברלית. הם רואים את אירופה מתאבדת מבחינת נתוני הילודה והביטחון העצמי שלה, ומזהים את עליית האסלאם במקום הסדר הליברלי־מערבי הדועך.
"סייד קוטב, אחד ההוגים המרכזיים של האחים המוסלמים, שהה כמה שנים בארה"ב, תקופה שבאופן פרדוקסלי דווקא חיזקה את האידיאולוגיה האסלאמיסטית ואת הביקורת החריפה שלו על המערב. הוא מתאר איך הוא יושב במוזיאון אמריקאי חשוב ורואה אנשים עוברים מול יצירות, ו'אף אחד מהם לא נעצר יותר מדקה מול יצירות המופת שלהם'. הוא הגיע למסקנה שהתרבות המערבית חסרת עומק ורצינות, ובסופו של דבר היא תתפורר.
"המערב עדיין לא החליט שהוא מתייצב כנגד האסלאם. ימים יגידו מה יקרה. בינתיים אנחנו כאן בישראל צריכים לפקוח את העיניים ולהבין את השכונה שאנחנו חיים בה, לא לפי איך שאנחנו מסבירים אותה, אלא לפי הדרך שבה אלו שמתגוררים בה מסבירים וחיים אותה בפועל".
