"מבחינתי התקופה הזאת היא תזכורת לשותפות הגורל שלנו"

במובנים רבים, אפשר לומר שסימנתי את איה כורם. זה קרה כשנתקלתי בטור שלה ל"ישראל היום" ימים ספורים אחרי שבעה באוקטובר. "אני לא רוצה להיות בשום מקום אחר שהוא לא כאן", כתבה, "מה שכמובן מנוגד לחלוטין לשכל הישר, אבל הולך מצוין עם הלב העקום. כולכם, בגדול, המשפחה שלי, וזו חתיכת משפחה לא מתפקדת בעליל. רוב הזמן אנחנו כועסים לאללה ומרכלים אחד על השני מאחורי הגב, אבל משפחה. אני אוהבת רק אתכם, יא חבורה של משוגעים מזיעים בכפכפים. וכשהכול יירגע, אני אכנס לאחת מחנויות התכשיטים המלחיצות על אלנבי ואקנה לעצמי שרשרת מגן דוד".

בדרך כלל מוזיקאים שמנסים את מזלם בעיתונות הכתובה נוחלים הצלחה מרובה בקרב הקוראים וכישלון חרוץ בקרב הכותבים שבזים להם. אבל כורם לא רק שרה נהדר, היא גם כותבת מצוין, ואם אני לא יכולה להילחם בעודף הכישרונות הזה עדיף להצטרף אליו. זה היה הרגע שבו היא הפסיקה להיות בשבילי שמאלנית מקפלן והתחילה להיות מישהו שאני חייבת לפגוש.

סיפרתי לך שגם לבת שלי קוראים איה?
"לא. איזה שם מעולה".

קראתי לה על שמך.
"באמת?"

לא. על שם ארץ ישראל השלמה.
"ואיך היא עם השם שלה?"

בדיוק בשלב שהיא הכי לא סובלת אותו.
"זה מזכיר לי שלבת של חברים שלי קוראים איה, ויום אחד הם הביאו אותה לפליידייט איתי כדי שאעזור לה להבין כמה השם שלה יפה. שיחקנו יחד ובסוף היום היא אמרה להורים שלה 'הבנתי שאני ממש רוצה שיקראו לי איה. איה כורם'".

*

היא בת 44, אני בת 40. היא גרה ביפו, אני גרה בטיז דה לוך. מגיל 12 היא כותבת, והדבר הכי קרוב בחיים שלה למשבר הומניטרי הוא שיר האהבה הפשוט שכתבה לדניאל הגרי. "אבא שלי היה מסוג האנשים שקוראים עד הסוף את כל שלטי ההסבר על מוצגים היסטוריים. יום אחד הוא לקח אותי למוזיאון חצר כינרת, אני כמובן השתעממתי והתחלתי לשוטט, עד שמצאתי ספר שירים של רחל פתוח על השולחן. זה הרגע שבו הבנתי שאני רוצה לכתוב שירים, לא רק לנגן אותם".

כתבת להגרי פרודיה במנגינת "יונתן שפירא", איך הגיבו במשפחה שלו לסרנדה הזו?
"יש לי חבר משותף עם אשתו, אז ביקשתי ממנו לוודא שהיא סבבה עם זה. אשתו של הגרי אישרה. מי שלא טרחתי לאשר איתו את העניין זה אדם, בן הזוג שלי. מצד שני הוא מנגן איתי בהופעות את 'יונתן שפירא' כבר 15 שנה, אז מה אכפת לו אם זה יונתן או דניאל".

את יודעת מה המחשבה הראשונה שעלתה לי כשנסעתי לפה? שתל־אביב זה המקום של החטופים. ברגע שאת מגיעה לאיילון כל הבניינים מלאים בשלטי הקמפיין. אבל כשאת יוצאת החוצה זה כבר "יחד ננצח".
"בשבילי זה הולך כל הזמן ביחד. יש במחנה שלי אולי קבוצה קטנה של אנשים שיש להם קושי גדול עם המלחמה כפי שהיא, אבל אני חושבת שלרוב מוחלט של אנשי השמאל יש תפיסה ברורה שזו מלחמת אין ברירה".

מצד שני, נראה שתל־אביב מצליחה לשמור על איזו חיות גם כשהמצב קשה. אנשים עדיין הולכים לבתי קפה, ואני לא אומרת את זה בקטע שיפוטי אלא כתיאור מציאות – העיר ממשיכה לפעום.
"אני חושבת שזה הולך יד ביד עם השלטים. לא כי כאן גרים האנשים שתלו אותם, אלא כי מי שתלה את השלטים בחר במקום הזה כי הוא רצה שיראו אותם. תל־אביב חיה ולכן היא מוקד לשיחה, ולכן מגיעים אליה אנשים שרוצים להשפיע על המציאות".

הרבה אנשים עברו עדכון גרסה לעמדות שלהם אחרי 7 באוקטובר, מה קרה בגזרה שלך?
"הבנתי שעד עכשיו היה פה תהליך היפרמות. שני מחנות שכנראה לא עד כדי כך רחוקים בתפיסות שלהם הלכו והתרחקו אלו מאלו. התחלתי לשאול את עצמי כל מיני שאלות. למשל, כדי לחיות כאן את צריכה להאמין שאת שייכת למקום הזה, ויש קבוצה שלמה של אנשים שצועקת עלייך שאת לא שייכת. אז עלתה בי השאלה איך אני מגדירה את השייכות שלי. קשה לי לעשות את זה דרך האדמה. הקשר שלי הוא דרך האנשים שהקריבו את עצמם למענה, בעיניי יש משמעות מיוחדת להיסטוריה הפרטית והלאומית שלי, כל הפרויקט הציוני מבחינתי הוא רעיון שמורכב מהאנשים שהוציאו אותו לפועל. אני חושבת שאצל הרבה מאוד חברים שלי ההצדקות לשייכות שלהם לכאן הלכו ונסדקו, רבים מהם הרגישו אורחים לא רצויים בביתם. איזה עלבון זה להרגיש לא רצוי בבית שלך. עכשיו את תגידי שגם מתנחלים הרגישו ככה כל הזמן".

אני אגיד, כי זה נכון. אפילו שאנחנו הרוב, אם מסתכלים על מוקדי הכוח – התקשורת, התרבות, המשפט, כל מה שאפשר להשיג באמצעותו שליטה והשפעה, נותרו בידיים אחוסל"יות.
"בכל אופן, אם נחזור לשאלת עדכון העמדות – מבחינתי התקופה הזאת היא תזכורת לשותפות הגורל שלנו. אבל אם תשאלי אותי מה הפתרונות ארוכי הטווח, אני עדיין חושבת שאלו אותם פתרונות. לא האמנתי במה שהאמנתי כי חשבתי שהערבים הם טובי לב שלא יפגעו בזבוב".

אותי זה לקח למחשבות אחרות. בתקופות שהימין כל הזמן ניצח בבחירות חשבתי שזה קצת כמו מכבי תל־אביב בכדורסל. כמה אפשר לנצח? בסוף זה דופק את הליגה. התחלתי לשאול את עצמי מה זה עושה לשמאל שהוא כל כך הרבה שנים לא מיוצג. אני חושבת שמה שראינו בקפלן הייתה תצורת שיא של התסכול המצטבר הזה. ואז חשבתי שהדבר הכי נכון למדינה כמו שלנו הוא שהקבוצה השלטת תורכב מכמה שיותר זרמים. שיהיו כמה שפחות ציבורים בקצה שירגישו לא מיוצגים.

*

מאז 7 באוקטובר היא בסבב הופעות. מנגנת בגיטרה מול מפונים, עוברת בין מלונות. "יש לי רק סיפורים עצובים משם", היא מודה, "בהתחלה הנפש שלי לא יכלה להכיל את מה שקרה בעוטף והדרך שלי להתמודד עם כל האינפורמציה הייתה ללכת ולהעסיק את עצמי במשהו שיכול לפחות לעזור. בשבועות הראשונים היינו ברצף של חמש הופעות ביום. הסיבה היחידה שיכולתי אז לעשות את זה היא כי לא הרגשתי עד הסוף. היום אני כבר הולכת להופיע במודעות מלאה – אני יודעת מי אני, מי הקהל שיושב מולי, מה הם עברו".

נדמה שיש גם איזו ציפייה מאמנים שיירתמו למאמץ המלחמתי, יופיעו בהתנדבות ויהיו יפה ירקוני של התקופה. אף אחד לא חושב שאת צריכה לשלם משכנתא או חלילה להתפרנס.
"אני רואה את זה ככה: קיבלתי מתנה מאוד גדולה, לעשות למחייתי את הדבר שאני הכי אוהבת בעולם. המחיר הוא שהקהל תמיד יחוש איזו בעלות עלייך וידרוש חוויית לקוח: למה אתם לא מדברים, למה אתם כן מדברים, למה אתם לא הולכים להופיע, למה אתם כן הולכים להופיע. בתקופת קפלן הופעתי המון, אנשים יכלו לבוא ולשאול אותי למה לא הופעתי בהפגנה אחת כשבאותו ערב הופעתי בהפגנה אחרת. אם הם הוציאו פעם 80 שקל על כרטיס להופעה שלי, מבחינתם יש להם מניה קטנה עליי, והאמת? זה מקובל עליי. אולי זה קורה בגלל שאני מתפרנסת מאהבה של אנשים".

מלבד 80 הקילומטרים שמפרידים בינינו, בסוף אנחנו שתי נשים ושיחות כאלה תמיד מתדרדרות בסוף לענייני הרחם.

כמה ילדים יש לך?
"שניים. ילדה בת 7 וילד בן 3".

לי יש ארבעה ילדים: הגדול בן 19, הקטנה בת שנתיים. אני שואלת את עצמי לפעמים כמה ילדים היו לי אם הייתי גרה בתל־אביב.
"נראה לי שזו שאלה שקשורה בכלל לחיים עירוניים. כמה ילדים נכנסים פר הכנסה, פר מטר רבוע. אם הייתי חיה במקום אחר הייתי אולי שוקלת, אבל אין לי בייביסיטרים, זו הבעיה המרכזית שלי בחיים".

אני חושבת שיש לי ארבעה ילדים מסיבות פחות רציונליות. אבא שלי איבד את אחיו במלחמת יום הכיפורים, הם התמודדו יפה עם השכול, ואני חושבת שזה קשור לזה שהם היו משפחה גדולה. היו עוד אחים – זה נורא אבל הנה אמרתי את זה. חשבתי לעצור אחרי שלושה ילדים, אבל באיזשהו מקום לא מודע כנראה הרגשתי שבמדינה כמו שלנו צריך להביא יותר.
"יצא לי לחשוב השנה הרבה על ההבדלים העמוקים בין המחנה הליברלי למחנה השמרני שמעצבים את הבחירות שלנו. נדמה לי שזה בכלל לא קשור למי את מצביעה אלא לתפיסה של הפרט מול החברה, עד כמה היא משחקת תפקיד. אני שומעת את הדיבור על 'ילדים ספייר' ונשבר לי הלב. ואז אני קולטת בו בזמן שזה נכון, וזה כל כך כואב והזוי. אבל אני מרגישה שהבחירה שלי בשני ילדים היא כי בבית שלי היינו שלושה ורציתי פחות. היו לי שני הורים קרייריסטים, אמא שלי היא האישה הראשונה בארץ שהייתה מפקדת תחנת משטרה. כשאני מסתכלת על חברים דוסים שלי שיש להם הרבה ילדים אני רואה שאפשר לעשות את זה וגם לנהל שתי קריירות. אבל יש משהו בדרך שבה גדלתי, שקיבלתי המון תשומת לב אבל גם הרגשתי שהיא לא מספיקה. אפשר להגיד שזה טוב, אפשר להגיד שזה רע, אבל זה קיים. בסוף אנחנו גם אמהות מתוך הפצעים שלנו".

מעניין מה שאת אומרת על תשומת הלב. אני יכולה להגיד לך אחרי ארבעה ילדים שהמתכון הכי טוב שמצאתי להצלחה בחינוך, בגדול, זו הזנחה.

*

מאז אוקטובר, כולם מדברים על כך שישראל תצטרך לנסח ביום שאחרי המלחמה חוזה חברתי חדש. יוצא לך לחשוב מה הוא יהיה?
"בעיניי זה לא משהו שאני ואת אמורות לקחת על עצמנו, ואני לא אומרת את זה כדי להתנער מאחריות. אלא כי אני מרגישה שהיכולת שלנו להשפיע על המציאות היא מוגבלת מדי. החוזה החברתי בינינו אומר שאנחנו ערבים זה לזה, וזה קורה עכשיו אפילו שרבנו כמו מטורללים לפני חצי שנה. מי שאחראים הם המנהיגים ויש פה יותר מדי אנשים שמתנהלים מתוך ספק עמוק האם מי שמקבל את ההחלטות רואה אותם בכלל. זו שאלה כל כך בסיסית. ברגע שאני מתנהלת בעולם מתוך ספק בסיסי כאזרחית, איך אפשר בכלל לדבר על חוזה חברתי חדש?".

כשאני חושבת על חוזה כזה, הוא תובע ממני קודם כול להכניס עוד אנשים תחת מטריית הציונות. כשאני רואה חבר'ה מ"אחים לנשק", שלפני כמה חודשים היו עבורי פרסונה נון גרטה ואחרי הטבח היו הראשונים להתייצב, זה עושה לי משהו. כשאני רואה אנשים כמו יאיר גולן מחלצים במו ידיהם צעירים מתוך התופת אני אומרת לעצמי, אחותי, את תצטרכי לוותר על המונופול שהציבור שלך הרגיש על הציונות – את לא אוהבת הארץ היחידה פה, זה מה שאני אומרת לעצמי. וכשאני רואה את החיילים עם הפאות שחוזרים הביתה, או דתל"שים בלי פאות שעולים במעלית של בניין חרדי וכל כך הרבה הורים עם כיפות שחורות שמחבקים אותם, אני מבינה שיש כאן תהליכי ישראליזציה פנימיים שאנחנו כנראה עוד לא מכירים.
"זה קורה לנו כי אנחנו שופטים את המציאות לפי איך שמתווכים לנו אותה. אחת הסיבות שבגללן אני אוהבת להיות ביפו היא משום שזו עיר לא הומוגנית. העובדה שאני קמה בבוקר לרחוב עם כל מיני סוגים של אנשים היא כמו אוויר לנשימה. זה משהו שלא מוצאים כל כך בקלות. רוב המקומות בסופו של דבר נוטים להיות הומוגניים. אם הם לא מתחילים ככה, הם הופכים להיות כאלה, כי הם מושכים אליהם אנשים מאותו סוג".

אני כל הזמן מזכירה לעצמי שלקרוא לך תל־אביבית זה קצת לעשות לך עוול. בסוף הגעת מנצרת־עילית, זה הכי פריפריה שיש. ולפני שהתחילה השיחה סיפרת לי שיש לך אח בעזה. איך עוברים עלייך הימים?
"בגדול, עם התקפי חרדה. תמיד היו לי פחדים, לפני כן הייתי יכולה לבכות ולהדחיק, אבל מאז המלחמה אני ממש מרגישה אותם פיזית וזה מלחיץ מאוד. יכולים לתפוס אותי באמצע היום קשיי נשימה, דפיקות לב חזקות, אפילו בלי טריגר מיידי. כל כך הרבה אנשים נמצאים בעזה ומסכנים את החיים שלהם, ובאותו זמן יש חטופים שנמצאים שם. את חיה עם הידיעה הזאת כל הזמן. הולכת בבית, מכינה טוסט, ויש ילדים חטופים בעזה".

אני חושבת שחסר לנו מבט נשי על המלחמה הזאת. לפני כמה שבועות הכניסו אותי לעזה. כשיצאתי הרבה שאלו אותי אם פחדתי. עניתי שלא. לפני שנכנסתי הלכתי עשר פעמים לשירותים מרוב פחד, אבל כשהייתי שם לא פחדתי. כאילו יש איזו קבלה של המוות האפשרי או איזו בועת נאיביות שאת מעדיפה להיכנס אליה. מי שהכי מפחדים הם המשפחות של החיילים, אלו שנותרו בעורף. זה גרם לי להבין שכל הנרטיב המלחמתי הוא מאוד זכרי. אפילו השמות של המבצעים שלנו הם בעלי קונוטציה פאלית: "עמוד ענן", "צוק איתן". אם אישה הייתה בוחרת שם למלחמה הזו, היא בטח הייתה קוראת לו "חרדות ברזל".
"אותי זה משך למחשבות אחרות. נשים תמיד אוהבות להגיד שאם הן היו מנהלות את העולם לא היו מלחמות. אבל אני נמצאת בקבוצת ההסברה של אלה קינן, ולא פעם דרך העבודה הזו אני נחשפת לתכנים שלא הייתי נחשפת אליהם אחרת. יצא לי לראות את הנשים שנואמות בכל ההפגנות בקולג'ים האמריקניים, יש כל כך הרבה מהן. הן עומדות שם על הבמה וצועקות שהן תומכות בכוחות ההתנגדות, כלומר בחמאס, ופתאום אני מבינה שהן מנהלות את השיח הכי נוקשה שם. הכי מיליטנטי. הגיעה אליי גם איזו התכתבות מתוך איזושהי קבוצה בהרווארד, ודווקא הנשים שם היו הכי נחרצות. זה גרם לי לחשוב על כך שלפעמים דווקא מי שלא נמצאות בחזית, אלו שהמציאות יותר ערטילאית עבורן, תופסות לפעמים עמדה יותר אגרסיבית".

שאלה לסיום, ככותבת לכותבת: גם את מרגישה שככל שעובר הזמן נהיה קשה יותר לכתוב טורים? הפרוטוקול העונתי מחייב אותנו לדבר על המצב, ולא מזמן שאלתי כותב טורים אחר מתי יהיה חוקי להפסיק לקשר כל טור למצב. 'תן לי תאריך', ביקשתי, והוא אמר: 'אין לי מושג'. אבל בסוף תמיד יש את האמיץ הראשון. כמו שחברות מסחריות חזרו לפרסם כרגיל, כמו שמשפיעניות אינסטגרם חזרו לדבר על קוד קופון, גם אנחנו נוכל מתישהו לחזור לכתוב על מריבות עם הבעל?
"אני מרגישה שאם הצלחתי לכתוב טור קורע, וגם קישרתי אותו למצב, ביצעתי את חובתי כלפי המדינה. אני לא אכתוב על בעיות אישיות שלי ולא אכתוב על דברים שמכאיבים לי או מטרידים אותי שלא קשורים למלחמה, כי אני מרגישה שזה נדחק הצידה גם ביני לבין עצמי. אבל שמתי לב שאם אני כותבת משהו קורע, כולם מרוצים. ובכלל, אני מרגישה שאנשים כמהים לקצת הומור. פעם כתבתי טור שלם על אמא של חברה של הבת שלי. איך היא באה והתמקמה פה יום שלם. הילדה באה לפליידייט פעם ראשונה, ופתאום אני קולטת שאני אמורה לארח גם את האמא שיושבת אצלי שש שעות, וזה לא היה בתכנון. היו לי דברים שהייתי צריכה לעשות".

ולא פחדת שהיא תקרא על עצמה בעיתון?
"רחלי, זה יפו פה. קוראים רק את הארץ".