מצידה של שילה־קינן – אחרי אינסוף דייטים מאכזבים, מגורים בדירת רווקות בירושלים, גלגולים בתור תל־אביבית, כניסה לבית האח הגדול ונשיאה בתואר המפוקפק "פליטת ריאליטי" – השלווה נמצאת דווקא בהיותה נשואה ואם לארבעה קטנטנים מתחת גיל חמש. כיום, כשהיא מסתכלת על חייה לאחור היא מבינה ששום דבר לא יכול היה לקרות אחרת. עכשיו, את החוויות שלה משנות הרווקות הארוכות, היא כינסה לספר חדש, "הקדוש ברוך הוא וארבע רווקות מהשומרון" (ידיעות ספרים), ובו היא מתארת עשור של חיפוש אחר בן זוג, קודם בביצה הירושלמית ואחר כך בזו התל־אביבית.
***
"שיהיה בחור מקסים. יוצא יחידה קרבית זה בסיסי. דתי. כזה שחשובה לו התפילה, ששומר נגיעה והכול אבל שלא יהיה חנוק מדת. גבוה פחות או יותר. וזהו. ושיהיה חמוד. ולא קמצן כי קמצן זה הכי נורא. וכמובן שתהיה לנו כימיה טובה מאוד. ומהירה. וזהו". כך מתארת תומה הרווקה, גיבורת הספר, את נסיך חלומותיה. תומה היא טיפוס צבעוני, בת היישוב קדומים, שמתגוררת עם עוד שלוש חברות מהשומרון. היא מסתכלת על עצמה באהבה ובעין חומלת, ולאורך כל הסיפור לא שוקעת בתוך דכדוך הרווקות.
סיפור אוטוביוגרפי?
"הדברים קרו לי פחות או יותר, אבל זו לא אוטוביוגרפיה״, אומרת שילה־קינן, ״זה סיפור של עוד כל כך הרבה אנשים והוא קורה כל הזמן. אז הוא לא סיפור ייחודי שלי. הייחודיות שלו היא אולי בנקודת המבט, אבל החוויות שהדמות עוברת הן כל כך כלליות, אפילו רנדומליות, במובנים מסוימים".
הספר, כמו בחיים, מסתיים בהפי אנד, אבל לשילה־קינן חשוב להדגיש שזה לא הסיפור. "אין לי רצון שרווקות יקראו את הספר ויחשבו שיצאתי בקריאה נדושה לא להתייאש והנה, ׳בסוף היא אפילו התחתנה ונולדו לה ארבעה ילדים׳. להפך, אני רוצה לשים את הזרקור על המסע הקשה ועל איך אפשר להיות מבסוטה בתוך המסע הזה, כמו שאני הייתי מבסוטה כשאחרים היו נשואים. עשיתי דברים מעניינים, התפתחתי, למדתי, טיילתי, רכשתי חברות טובות, והיום במבט לאחור אני אומרת, ׳וואו, זה היה מושלם׳״.
זה מסר שרווקות רבות יתקשו להזדהות איתו.
"נכון. ואני לא רוצה להתנשא ולומר שנהניתי מהתקופה הזאת בעוד אחרות חיכו לדייטים והתעצבנו מדייטים והתאכזבו פעם אחר פעם ונכנסו ללופ. גם לי היו תקופות מאוד חסרות, ושברון לב גדול, רק שהדמות שקיבלתי ב'הגרלת הדמויות' אוהבת לחיות. אז גם כשהייתי עמוק בבור הרווקות מצאתי באופי שלי את הכוח לקום בבוקר, לקנות שוקולד וקפה וליהנות מזה. אני טיפוס שחווה דברים לאט. קצת בוהה במציאות, ולעומתי יש אנשים שמאוד בוער להם להתקבע ואותי זה מפחיד. גם היום למשל, אני לא מתחברת לזה שאנשים שאומרים שהם רוצים כבר לקנות בית, לי ממש לא בוער לקנות עכשיו בית, כי אז זה נגמר ומשם עד הפנסיה המצב סטטי. אני רוצה לחוות את הדברים לאט, ובסוף הכול מגיע".
***
שילה־קינן, בת 38, גדלה בקדומים, והיא הקטנה מארבעת אחיה. אמה שוש כיהנה כעוזרת של ראש מועצת קדומים לשעבר דניאלה וייס. "אמא שלי היא סופר אידיאליסטית, עם תיקים במשטרה ומעצרים בגלל הפגנות. תמיד היה לה מגפון באוטו על כל צרה שלא תבוא", היא מספרת בחיוך. "פעם נתקענו במחסום ואמא מיד הוציאה את המגפון וצעקה לחיילים ׳למה אתם מעכבים אותנו? תעכבו אותם!׳, ואני, ברגעים כאלה רציתי להיעלם, אמרתי לה, ׳אמא, אני בסך הכול רוצה להגיע לשיעור נהיגה בזמן, לא צריך להגזים׳״.
אביה, מאיר, הוא אגרונום וחוקר שואה ("אם רוצים לשמח אותו קונים לו איזה ספר שואה טוב, ועושים לו את היום") ואת הילדות בהתיישבות היא מגדירה כמתוחה מאוד. "לאבא היה נשק בארון, את פותחת להוציא שמיכה ונופל עלייך M16. אני זוכרת את עצמי בתור ילדה חושבת מאיפה יבוא המחבל? איזה חלון הכי כדאי לנעול בבית? היה לי כמו טקס קבוע שהייתי מסתכלת מהחלון וסופרת 10… 9… 8 ותוך כדי אומרת לעצמי שאם השם רוצה שאני אראה את המחבל, אני אראה אותו עכשיו, ואם לא, אז כנראה השם לא רוצה שאני אראה אותו".
חוויות קשוחות לילדה.
"מאוד. אני זוכרת אחרי הפיגוע בבית משפחת פוגל באיתמר, הייתי כבר בת 20 פלוס, החדר שלי היה בקומה העליונה בבית וירדתי לישון בקומה למטה ליד ההורים. הפחד היה נוכח תמיד אפילו שגדלתי בבית עם הרבה אמונה. הייתי אומרת לאמא שלי שאני מפחדת והיא הייתה אומרת לי, 'למה? הרי הקב"ה שומר עלינו. חוץ מזה, מוות על קידוש השם הוא הכי גבוה שיש'".
״אני רוצה לשים את הזרקור על מסע הרווקות הקשה ועל איך אפשר להיות מבסוטה בו. עשיתי דברים מעניינים, התפתחתי, למדתי, טיילתי, רכשתי חברות טובות, והיום במבט לאחור אני אומרת, ׳וואו, זה היה מושלם"
אחרי האולפנה התגייסה שילה־קינן לצבא כמש"קית הוראה ומשם המשיכה לשנה במדרשת הרובע. אחר כך עברה לגור בירושלים עם שותפות.
"ירושלים היא האמא המחבקת של החבר'ה שלנו, הדתיים. בגיל 22 הרגשנו שאין לנו כבר מה לחפש ביישובים, וירושלים היא מקום מזמין, אוהב, חם, מלא תרבות, בתי קפה ואנשים, כשברקע כל הזמן נוכחת כמובן הציפייה הטבעית למצוא בן זוג. בהתחלה נדמה שיש הזדמנויות להיכרויות בלי סוף, אבל לאט־לאט את מגלה שכולם נראים בני דודים של כולם. ההוא יצא איתי, השני עם חברה שלי, והכול די חוזר על עצמו, מין תחושה של מחזור גיוס, שעכשיו כולם ביחד בכל מקום שהולכים אליו ואז נולד רצון טבעי למפגש עם אנשים אחרים. בקיצור, החוויה הירושלמית היא טריקית. היא מצד אחד מאוד חמה ועוטפת ומצד שני כולם רוצים שהיא תסתיים, וזה מוליד הרבה תסכול. יושבים בארוחה גברים ונשים, וכולם מחכים למישהו שלא נמצא פה".
והנטייה האמנותית הייתה שם כבר אז?
״מאז ומתמיד היה לי ברור שאעסוק באמנות. בתור ילדה הייתי שחקנית וכתבתי את הצגות סוף השנה של בית הספר", היא מספרת, ״למדתי במכללת אמונה ואחר כך המשכתי ללימודי משחק בתיאטרון אספקלריא וגם שם הרגשתי באולפנה. רציתי הוליווד, רציתי ללכת הכי רחוק, אבל לא באמת יכולתי. זה לא שהייתי מאוכזבת, פשוט חשבתי שהפריצה שלי תגיע מתישהו בהמשך. לא היה לי רוחב מחשבה להבין מה אני יכולה בכלל, איפה העולם נמצא ואיפה אני, העולם שלי היה במקום שאני הייתי".
כשסיימה את לימודי המשחק התחילה לגשת לאודישנים אבל מהר מאוד הבינה שהיא לא מוצאת את עצמה בהם – "היו לי המון תנאים, בלי מכנסיים, בלי גופיות, בלי לגעת בגברים, ואז זה נהיה פשוט מיותר".
בשלב מסוים היא החליטה שתכתוב בעצמה את הסדרות והסרטים שתשחק בהם, נרשמה ללימודי כתיבה בבית הספר "מנשר" בתל־אביב, ובגיל 26 שכרה דירה בפלורנטין.
מעבר מאוד חד ממוסדות המגזר לשיא התל־אביביות.
"לגמרי. נראיתי שונה מאוד במנשר. הלכתי עם חצאית ובחולצה מכופתרת, שמרתי נגיעה כשמסביבי תלמידים ומרצים התחבקו והתנשקו לשלום. אבל אחרי שנה, הדברים השתנו גם אצלי. כבר לא הייתי בת אולפנה ולא בת מדרשה, הרגשתי שהמגזריות לא מכירה בי וכבר הייתי בחוץ. עוד הרבה קודם רציתי ללבוש מכנסיים, אבל כל כך פחדתי שישדכו לי בגלל זה בחורים לא דוסים. בסוף, בגיל 28, הבנתי שזה לא משנה, שגם ככה אני עוף מוזר ואני פשוט רוצה להיות מי שאני".
אם בביצת הרווקות של ירושלים השמרנית נשמר דיסטנס מובנה בין גברים לנשים, הרי שבתל־אביב גילתה קינן שהגבולות לא ממש קיימים. ״בתל־אביב אנשים נפגשים ומתחבקים גם עם אנשים שהם לא מכירים ואת פשוט עומדת נבוכה וצריכה להסביר שאת שומרת נגיעה ואז מתחיל להתפתח דיון שלם שלהרגשתי הוא עצמו לא הכי צנוע, אז פשוט הפסקתי עם זה והתחלתי ללחוץ ידיים".
אחרי שלוש שנים של לימודי כתיבה לטלוויזיה, הגיעה קינן לריאיון עבודה ב"קשת". מטרת הריאיון אומנם הייתה אחרת, אבל במהלכו שאלה אותה המראיינת אם הייתה רוצה להיכנס לבית האח הגדול.
״הם ראו בי מתנחלת, וקלטו שההורים שלי מוכרים במגזר והם רצו את הקהל הזה. ידעתי שלאח הגדול יש תדמית של טראש אמיתי ושהמגזר סולד מזה. למירוץ למיליון יש כבוד, כי מטיילים בעולם ויש ערך בטיולים, אבל האח הגדול? זה סמל הרדידות". היא אומרת, וצוחקת: ״שעשע אותי מאוד הרעיון ואמרתי לעצמי שאם אני כבר עושה ריאליטי, אז שיהיה הכי טראש. בתכלס מה שהניע אותי להיכנס לבית האח הגדול הוא זה שהבטיחו לי תשלום יפה והייתי צריכה אז את הכסף. הסכמתי בלי להכיר אפילו את חוקי הפורמט״.
״בתל–אביב אנשים נפגשים ומתחבקים גם עם אנשים שהם לא מכירים, ואת פשוט עומדת נבוכה וצריכה להסביר שאת שומרת נגיעה ואז מתחיל להתפתח דיון שלם שלהרגשתי הוא עצמו לא הכי צנוע, אז פשוט הפסקתי עם זה והתחלתי ללחוץ ידיים"
כל הסיפור עם האח הגדול קרה בתוך שבועות ספורים, כשלכל אורך הדרך היא לא שיתפה את הוריה בתהליך. "חשבתי כבר לבטל את ההשתפות שלי והודעתי את זה למלהקת, אבל היא אמרה לי שאין סיכוי לבטל ושהיא כבר שלחה לי מונית".
לבסוף, שלושה ימים לפני הכניסה זרקה מילה לאבא שלה בחצי צחוק. "ראיתי את התגובה שלו ואמרתי לעצמי שאני לא יכולה לעשות לו את זה. הוא בכלל לא חושב שדבר כזה יכול לקרות לו. פתאום עברה בי מחשבה בכלל לא לגלות ושיגלו את זה דרך הטלוויזיה, אבל לא העזתי. פחדתי שאמא שלי תבוא לשם עם המגפון ותחפש אותי, אז בסוף סיפרתי וניסיתי לעטוף את באידיאולוגיה, אמרתי להם ׳נכון אתם תמיד אומרים שאף אחד לא בא לראות את ההתנחלויות ולא מכיר אותנו? אז הנה הזדמנות לשים את המתנחלים על המפה׳, אבא שלי שאל מה הוא יגיד לחברים בבית הכנסת, אז אמרתי לו שיגיד להם שהבת שלו מופרעת. היום אני מבינה שהם מאוד דאגו לי ובצדק, זה מקום מסוכן".
הדאגה של הוריה לא נמשכה זמן רב כי כעבור חודש הודחה שילה־קינן מהבית. "הכול שם מתוכנן ומבוים ומפעילים את הדמויות לפי הרצון של הבמאי והעורך. זה כמו ג'ונגל אנושי, גם המשתתפים מבינים שהכול מצולם, זה לא אותנטי וכל אחד מחפש לתקוף את השני בשם הרייטינג".
איך הייתה היציאה בחזרה לעולם?
"הייתה לי חצי שנה של הלם. קצת כמו לחזור ממשהו מאוד מופרע. נצמדנו כל פליטי הבית זה לזה כי רק אנחנו יכולנו להבין את החוויה המוזרה הזו. אט־אט פשוט חזרתי לחיים והייתי צריכה למצוא דירה ועבודה ולהמשיך בחיפושים אחר בן הזוג שלי, רק שאז אנשים כבר זיהו אותי. בדיעבד אני אומרת אל תעשו ריאליטי, לא של שירה לא של ספורט, ריאליטי זה רע, זו דעתי. אומנם נהניתי, היה לי כיף חיים ועשיתי קצת כסף, אבל אני לא ממליצה על החוויה הזו".
***
לאורך כל הדרך המפותלת הזו היו לצידה שלוש חברותיה שהכירו עוד בימי האולפנה והתקבצו לדירה אחת בירושלים. בהשראתן נכתבו שלוש הדמויות שמלוות את הגיבורה בספר: רזי, ציפי וגוגוש. ציפי היא ציפי בלומברג, גולשת סקי פראלימפית, שבתחילת אוגוסט 2001, סמוך לאלפי־מנשה, תקפה חוליית מחבלים את הרכב של משפחתה. המחבלים רצחו בפיגוע את תחיה, אם המשפחה שהייתה בהיריון מתקדם, ופצעו את בעלה שמעון ואת בתם הבכורה ציפי. הם נזקקו לתהליך שיקום ארוך ומאז הם מרותקים לכיסאות גלגלים.
שילה־קינן ליוותה את ציפי בהליכים רפואיים שונים והייתה לצידה בימים כאובים. "קיבלתי מציפי רשות לכתוב עליה כדי שאנשים יבינו מה זה כשאומרים על מישהו שהוא רק 'נפצע'. במובנים רבים זה אומר שהחיים שהיו לו לא יחזרו להיות יותר כפי שהיו״.
שתי החברות הנוספות בספר הן כר פורה לסיפורי דייטים הזויים. מההוא שהגיע עם כלב ועד זה שפרץ בבכי באמצע דייט. יחד, ארבעתן מנסות להבין איך מגשרים על הפער בין חיים בסביבה חילונית לבין התפתחות אמונית, עד לאילו עומקים יכולה להגיע חברות נשית, ומה זה אומר להיות אישה דתייה בלי בן זוג.
כיום כולן נשואות. שילה־קינן התחתנה עם מתניה, דתל"ש שהכירה בשידוך, והם מתגוררים בפרדס־חנה. "הוא רצה מושב, אני רציתי עיר ובסוף קיבלנו לא את זה ולא את זה".
״בהתחלה נדמה שיש הזדמנויות להיכרויות בלי סוף, אבל לאט–לאט את מגלה שכולם נראים בני דודים של כולם. ההוא יצא איתי, השני עם חברה שלי, והכול די חוזר על עצמו, מין תחושה של מחזור גיוס, שעכשיו כולם ביחד בכל מקום שהולכים אליו ואז נולד רצון טבעי למפגש עם אנשים אחרים״
"הרבה זמן, לפחות שנה לתוך הנישואין לפחות, הרגשתי שיש אותי בעוד מקום, בעוד יקום. כל כך התרגלתי לחיים שהיו לי עד אז שלא הצלחתי להבין איך פתאום אני יושבת בלילות עם תינוק על ידיים. הרכבת שלי פתאום נסעה על פסים אחרים. לקח לי הרבה זמן להפנים שזה קרה, והאמת שאני עדיין מחשיבה את עצמי רווקה־נשואה, אני עדיין מרגישה שייכת מאוד גם לעולם הפחות מסודר וקונבנציונלי.
"זה היה מעבר חד, מרגש ומאוד עוצמתי ובארבע השנים האחרונות אני כותבת על החוויה הזאת, שהיא מפעימה וחזקה. כשנולד לי הילד הראשון הסתובבתי בעולם מאושרת וזורחת, אני יודעת שזה לא מובן מאליו בכלל ואני מודה גם על התחושות האלה".
לצד האושר חשוב לה להוסיף, "החברות הנשית החזקה ברווקות עוברת טלטלה ומשבר כשמתחתנים. אני אומרת לחברות שלי שבמקום הפסוק 'על כן יעזוב איש את אביו ואת אמו', על כן תעזוב אישה את חברתה הטובה ודבקה בבעלה, כי זו עזיבה קשה, זה מהלך מורכב ואני שמחה שצלחנו אותו".
