דוד וענת (30) קנו לאחרונה שטח בכפר־אלדד עם עוד שני זוגות חברים, "תכננו כבר לעבור לגור שם עוד לפני שנבנה את הבית, כדי להתחבר לקהילה וכי דוד מיצה את נחלאות, שבה העביר את רוב שנות הרווקות. הוא עבד בחברת נדל"ן ואמר שזה עניין של זמן עד שיצא לעצמאות". ענת עובדת בדוברות המשטרה אבל עכשיו היא בחל"ת, היא פינתה את הדירה ועברה ליחידת דיור בתקוע אצל נעמה, אחותו של דוד. "אני מפחדת מהרגע שאקלוט שאני באה לגור שם לבד, אני חוששת מהרגע הזה שאפתח את כל הארגזים, עם החפצים של דוד, הכלים מהמטבח, והבגדים שלי מהחיים שלפני. אלו דברים ששלושה חודשים לא ראיתי".
איתי וגל (25) בדיוק סיימו חוזה בדירה בקיבוץ יד־מרדכי וב־9 באוקטובר תכננו להיכנס לדירה בשדרות. הם גרו בדרום מאז החתונה כדי להיות קרובים למכללה באשדוד, שם גל לומדת הנדסת חשמל. "בשמחת תורה הגענו להורים עם שתי שמלות, עקבים ובלנסטון", נזכרת גל, "חזרתי לבית בקיבוץ לראשונה למרות שזה שטח צבאי סגור, שבועיים אחרי שאיתי נהרג ובפעם השנייה לפני שבוע כדי לארוז הכול. היה לי קשה מאוד".
אביה (23) חזרה לדירה שלה ושל ישי בבאר־שבע כבר ביום שקמה מהשבעה, בלילה הראשון אמא שלה ישנה אצלה ובהמשך חברות באו להיות איתה. "אבל הלילות הם לא בהכרח הרגעים הקשים. הלכתי עם אמא שלי למסאז', התכוננתי לפינוק ולניקוי ראש, אבל ברגע אחד המסאז'יסטית החזירה אותי אל החיים כששאלה 'איפה בעלך'. איך אני אמורה להתמודד עם זה עכשיו? זה תופס אותי בסיטואציות הכי לא צפויות. כשעברתי לא מזמן ליד האוניברסיטה פתאום הציף אותי הבכי, בפעם האחרונה שהייתי שם ישי בא לאסוף אותי הביתה. ועוד משהו מוזר ששמתי לב שקורה – אנשים לא מישירים אליי מבט".
***
על אף שהיה להן הרבה מן המשותף עוד בטרם הגורל האכזר פגע בחייהן, הן לא הכירו בכלל עד לנקודה השחורה בזמן שחיברה ביניהן. ועכשיו נראה שהן מכירות כבר שנים אפילו שהכירו לראשונה קצת אחרי 7 באוקטובר בקבוצת ואטסאפ לאלמנות המלחמה. מאז, כבר יותר ממאה ימים, קבוצת הוואטסאפ הולכת וגדלה. לפני שהן ממשיכות לדבר על דברים שרק במעגל הזה נוח לדבר עליהם, אני מבקשת מהן לחזור לרגע אל השבת ההיא.
"התעוררנו בעשר וחצי", אומרת ענת, "המפקדת שלי במשטרה התקשרה. זה הפתיע אותי כי אני לא בתפקיד שדורש זמינות בשבת, בעצת דוד עניתי לה ובמקביל הוא בדק את הנייד שלו שהיה מוצף בהודעות. בתוך דקות הוא כבר היה לבוש מדים וסימן לי שהוא עף, לא היה לו מושג לאן הוא הולך. הוא הגיע ליחידה (סיירת מטכ"ל, י"ט) ומשם הם התקדמו לבארי. לא מזמן האזנתי לשיחות המוקלטות שלנו מאותה שבת, הוא אמר לי 'מאמי, בואי לא נדבר בשבת' ואני אמרתי לו 'מאמי, אתה חי בסרט'. הבנתי שהמצב ממש לא טוב אבל לגבי דוד הייתי רגועה, חשבתי שהוא מאבטח בשדרות, לא ידעתי שהוא נמצא בצוות שמתמחה בבני ערובה. פעם הוא הסביר לי מה התפקיד שלו במילואים, הבנתי שזה משהו שאף פעם לא יקרה ולכן אף פעם לא דאגתי". באנחה כבדה שכאילו באה למלא את מקומן של מילים שכואב לומר, "למרות שהיה לו עניין עם הצבא הוא יותר נהנה מהחיים האזרחיים, מלהיות אבא – למות בקרב ממש לא היה הכיוון. אבל זה המוות שנמצא הכי בפסגה, אין מוות יותר מלא כבוד מזה. אמא של דוד באצילות נפש אומרת שהיא הייתה אומרת לו שוב לצאת להילחם, ואין לי ספק שדוד היה עושה את זה שוב עוד אלף פעמים. אבל אני לא כזו – גם אם היו אומרים לי שבעלי הולך להציל אלף אנשים והמחיר הוא החיים שלו, הייתי אומרת לו שיישאר בבית. לא הייתי מוכנה להקריב את הקורבן הזה, אנחנו נהיינו גיבורות בעל כורחנו".
אביה סלוטקי: "בארי התחילה עכשיו לחייך, ישי לא הכיר אותה בכלל, היא הייתה בת חודש וחצי כשנפל. אני בעצמי עוד לא מעכלת את זה שאני אמא. אבל זה נס שהספקנו. החבר הכי טוב של ישי נפטר לפני שנה וחצי, עמדנו במרפסת וישי אמר לי 'אביה, החיים קצרים, הא?!' נכנסנו לשיחה עמוקה כזו על ערך החיים וכמה שהם באמת קצרים ואמרנו יאללה, בסוף מה שחשוב זה משפחה"
גל מסכימה, אבל היא ידעה שזו עסקת חבילה שבאה עם איתי, "אני התחתנתי עם אידיאליסט. הוא היה משגע את בני הדודים שלי שלא רוצים להתגייס לקרבי. הוא היה משוגע על הארץ".
אביה אומרת שלא הייתה לה הרבה ברירה, היא לא יכלה באמת לעצור את ישי. הם התעוררו לאזעקות בבאר־שבע, וכשהתחילו השמועות על המצב בעוטף, הוא יצא אפילו שעדיין לא קיבל קריאה מהצבא או ממשרד הביטחון, שבו עבד. "חודש קודם, כשהייתי רגע לפני לידה, ישי יצא לשלושה שבועות מילואים אפילו שביקשתי ממנו שיישאר בבית. אז, בפעם הראשונה דיברנו על העניין הזה – הוא אמר שזה המקום שלנו לתת מעצמנו והבטיח שכשאצטרך הוא יגיע. לכן כשיצא באותה שבת עם נועם אח שלו, ידעתי שאני לא יכולה לעצור אותו. האמת שלא דאגתי בכלל, רק שעה לפני צאת החג כשהמ"פ שלו התקשר ושאל אם הוא עדיין נעדר הבנתי שמשהו באמת נורא קורה. מכאן הרגשתי שאני עושה את הפעולות על אוטומט – השארתי את הבת שלנו בארי אצל גיסתי עדי, התקשרתי להורים שלי אבל הם לא ענו, בינתיים ארזתי מזוודה, הבנתי שאני אורזת לשבעה ולכן לא ארזתי כלום לישי. כשסיימתי לארוז ההורים שלי חזרו אליי, עדכנתי אותם במצב וצרחתי את חיי, זו הפעם האחרונה שככה התפרקתי".
"ישי ונועם הוגדרו נעדרים במשך שלושה ימים", היא אומרת. "הידיעה שהם מתים הקלה עליי, זה מה שחשבתי כל הזמן ודחיתי כל אפשרות שהם מתחבאים או חטופים. אבא של ישי, ששירות המילואים שלו הוא במחנה שורה, אמר שהכמויות של הגופות כל כך גדולה שזה רק עניין של זמן עד שיעדכנו אותנו שזיהו את הגופות שלהם. בנקודה שבה הם נהרגו פשטה שריפה לאחר מותם, את הגופה של נועם ככל הנראה מישהו הספיק להזיז לפני כן אז זיהו אותו בקלות אבל ישי נשאר בלהבות. לא הצליחו לזהות אותו אבל השעון וטבעת הנישואין היו קצה חוט, ביקשו ממני פרטי זיהוי על הטבעת אבל זו טבעת סטנדרטית. התקשרתי לסבא שלי הצורף, שעיצב אותה, והוא אמר שלעיתים רחוקות הוא חורט את ראשי התיבות של שמו והסיכויים שיופיעו על הטבעת של ישי נמוכים כי הוא לא חורט על תכשיטים לבני המשפחה. בכל זאת בדקתי עם המזהה והוא אמר שאכן יש ראשי תיבות בפנים הטבעת. ואז גם ראו שהדי־אן־איי של ישי מתאים לזה של אחיו התאום יונתן".
"הגענו למצב של הודיה על חסדים קטנים", ענת נושמת עמוק, "זה שיש גופה, זה שדוד היה בסביבה של חברים טובים ברגעים האחרונים". היא חוזרת לנקודה שבה עצרה את הסיפור, "בחצות בין יום ראשון לשני המפקד שלו התקשר אליי ואמר שהם נלחמו בבארי ודוד נפצע ממש קשה ושלא אפתח ציפיות". הם לא חיכו להודעה רשמית ואביו של דוד יצא לחפש אותו בסורוקה, "אנחנו התפללנו וחיכינו, בשעת בוקר מוקדמת הטלפון של נעמה, אחות של דוד, צלצל ושמעתי את המילים 'דוד איננו' מהעבר השני. התבשרתי למעשה על הנורא מכול דרך הטלפון. היום בדיעבד אני חושבת שאין באמת דרך טובה לקבל את הבשורה הזו, אבל אני מודה על שנחסכה לי הדפיקה בדלת. אביה ואני ידענו לפני שהגיע גורם צבאי אבל אולי גל תדע להגיד איך ההרגשה לקבל הודעה בצורה רשמית".
"איתי נהרג ב־11 באוקטובר", גל חוזרת ללילה שבו הדפיקה על הדלת הגיעה אליה, "הוא הבין מיד כשהכול התחיל שהוא חייב לצאת לכיוון העוטף, ניסיתי להחזיק אותו בבית עוד קצת זמן, לפחות עד שיקפיצו אותו באופן רשמי, אבל הוא כבר היה עם הראש שם. חיבוק ונשיקה וביי. יחד עם דניאל קסטיאל ז"ל, החבר מהצוות במגלן, הם נסעו דרומה. ביום רביעי דיברנו והוא נשמע לי מוטרד, לכן כשקצת אחרי השיחה הזו שמעתי שאבא של איתי ואח שלו פגשו אותו לגמרי במקרה כשנסעו לסייע לחיילים ולמפונים בדרום, הצטערתי שלא הצטרפתי אליהם. כשעה וחצי מאוחר יותר עדכנו בחדשות על היתקלות כוח מילואים של מגלן באזור זיקים. לא חשדתי בכלל, הבנתי ממנו שהוא באזור אחר. גם טלפון מזוהר, דודה שלי, שמשרתת כקצינת נפגעים בסורוקה, והודעות מבת הזוג של קסטיאל, לא העלו בי חשד שאיתי קשור לאירוע בזיקים. ישבתי על הספה בסלון של ההורים שלי עד שעה מאוחרת, הנחתי שאיתי עסוק וחיכיתי לטלפון שלו לפני שאלך לישון. רגע לפני שזוהר צלצלה בפעמון היא עדכנה את אבא שלי שהיא בחוץ, פתחנו את הדלת והיא נכנסה יחד עם עוד אדם זר לבוש מדים, חשבתי שאולי זה חבר מהמילואים שבא איתה לביקור, עברו כמה רגעים עד שהבנתי שזה לא סתם ביקור של דודה. שאלתי אותה – 'זה איתי?' ולפני שהקצין הספיק לשאול אותי אם איתי מורנו הוא בעלי צעקתי את חיי. סירבתי לקבל את הבשורה, אמרתי לזוהר שאיתי פצוע ואני צריכה להתקשר אליו".
***
בפעם הראשונה שאביה וישי טיפסו את הר סרטבה אביה כבר החליטה להיפרד ממנו, היא לא רצתה להרוס את הטיול ולכן רק כשהגיעו לפסגה היא שיתפה אותו במה שיושב לה על הלב, "הוא היה כזה מתוק, וכשחזרתי הביתה אמרתי לאמא שלי שאתחתן איתו. התחתנו בגיל 22 וחצי", אביה חוזרת בזמן, זוכרת כל פרט בסיפור, "הכרנו כשהייתי בשירות לאומי, הרבה חברים היו מגיעים לבקר אותנו ובהם היו גם התאומים ישי ויונתן, חברים של שיראל מהבית. הרגשתי שישי שם עליי עין, ואחרי תקופה של ביקורים והודעות שלא בדיוק ידעתי איך לפרש, איכשהו התחלנו לצאת. הרגשתי שזה לא באמת קשור, הוא היה נראה לי עירוני כזה אבל נהיינו חברים ממש טובים, היה לנו כיף יחד". הזמן והקרבה העלימו את הספקות ואחרי שמונה חודשים הם התחתנו ביקב פסגות, בדיוק שבועיים אחרי שגל ואיתי התחתנו שם.
ענת מאיר: "אמא של דוד באצילות נפש אומרת שהיא הייתה אומרת לו שוב לצאת להילחם, ואין לי ספק שדוד היה עושה את זה שוב עוד אלף פעמים. אבל אני לא כזו – גם אם היו אומרים לי שבעלי הולך להציל אלף אנשים והמחיר הוא החיים שלו, הייתי אומרת לו שיישאר בבית. לא הייתי מוכנה להקריב את הקורבן הזה, אנחנו נהיינו גיבורות בעל כורחנו"
איתי שלף טבעת באחד מהסגרים ההדוקים בקורונה. הם גדלו יחד במושב אדרת ובגיל תיכון התחילו להתקרב. כשגל כבר סיימה תיכון היא הרגישה שזה קצת יותר מסתם חברות, אז היא יזמה שיחה עם איתי והכינה את עצמה לפרידה מחבר טוב, היא רצתה לבקש ממנו שיפסיקו לדבר כדי לשחרר את עצמה מתחושת המחויבות אליו ולהמשיך הלאה כדי למצוא מישהו לקשר רציני. אלא שבדיוק באותו מפגש איתי אמר לה שהוא אוהב אותה. "איתי הוא כל עולמי, הוא הנפש התאומה שלי. מגיל 17 לא נפרדנו, הוא החבר הכי טוב שלי. דיברנו הרבה על הזכות הזו, חלמנו על בית מלא ילדים ואורחים, הוא היה אומר שכשנרצה ילדים נצטרך לחשוב על מעשה טוב שאנחנו צריכים לעשות כדי לזכות בעוד משהו טוב כזה. מרגע שהחלטנו שאנחנו יחד הספיק לנו חודש אחד בלבד כדי לדעת שזה לנצח ואחרי ארבע שנים יחד הוא הציע לי נישואין".
הדיבורים על הצעת נישואין גורמים לענת לחשוב שמצפה קידה הוא כנראה המקום שאליו יהיה לה קשה לחזור, שם דוד כרע ברך אחרי קשר שידע עליות ומורדות וסיכם תקופה מתמשכת של דייטים וקשרים ארוכים. "אני מוצאת את עצמי מחייכת מהדברים של גל ואביה, גם אני הייתי אומרת לדוד שזכינו. חברות מזכירות לי כל הזמן שהערכתי כל רגע בנישואין".
הסיפור של ענת ודוד מעט שונה, "אני הייתי בת 28 ודוד בן 30, חברה הכירה בינינו. עד שהתחתנתי הרגשתי שמצד אחד אני חיה טוב בעולם הרווקות, אבל גם שנאתי את זה כל יום. רציתי להתחתן מאז ומתמיד, מגיל 20 יצאתי לאינספור דייטים, עשיתי את כל הסגולות האפשריות. אומנם יצאתי מלא אבל הייתי חותכת את כל הדייטים בהתחלה ממש, גם היו חותכים אותי, אבל אף פעם לא יצאתי עם מישהו שהיה שווה את זה. לא היה לי בראש מישהו ספציפי אבל כן הייתה לי דמות, ודוד לחלוטין היה החלום שלי לפרטי פרטים. הוא היה הראשון שלי בהכול, הוא היה החבר הראשון שלי, תכלס".
מתי הרגשת שהוא חבר שלך?
"די מהר, אחרי כמה שבועות. לו לקח זמן, הוא עשה לי חיים קשים. משהו בי ידע לאורך כל הדרך שאין סיבה שאלחץ עליו, הבנתי שזו השחיקה של שנים בעולם של דייטים וקשרים ארוכים שהביאו למצב שהלב מתחספס ונחסם. הייתי סבלנית אבל אחרי כמה חודשים הגיעה פרידה, ניסיתי לחזור לדייטים אבל זה לא באמת עבד וחזרנו. אנשים אמרו לי אחרי חודש־חודשיים להתקדם, אבל הסבלנות השתלמה והתפנית בעלילה הגיעה, וזה הפך להיות סיפור מהאגדות. קצת יותר מחצי שנה אחרי שחזרנו עמדנו מתחת לחופה, רק חיכיתי לזה. כל הזמן אמרתי שזה נס – באותה מידה שהתחתנו גם יכולנו להיפרד. הערכנו את זה כל יום, ממש כל יום. כשדוד היה הולך לישון הוא היה מניח את הידיים על החזה, נאנח ואומר 'מה רע לנו בחיים האלו'. הוא אהב אותי מאוד, הוא היה שואל אותי סתם באמצע יום 'מה יכול לשמח אותך'. ניצלנו את השנתיים האלו ממש. כמו שאביה אמרה, גם אני הרגשתי שחייבים להספיק כמה שיותר". ענת מהרהרת רגע ומספרת בכאב כמה דוד אהב את שקד בן השמונה חודשים, "הוא זכה רק לזמן קצר איתו. שקד התחיל לזחול ביום שהודיעו לי שדוד נהרג".
"בארי התחילה עכשיו לחייך", אביה אומרת, "ישי לא הכיר אותה בכלל. היא הייתה בת חודש וחצי. אני בעצמי עוד לא מעכלת את זה שאני אמא. אבל זה נס שהספקנו. החבר הכי טוב של ישי נפטר לפני שנה וחצי, עמדנו במרפסת וישי אמר לי 'אביה, החיים קצרים, הא?!' נכנסנו לשיחה עמוקה כזו על ערך החיים וכמה שהם באמת קצרים ואמרנו יאללה, בסוף מה שחשוב זה משפחה".
"זה פספוס עצום", אומרת גל, זו פעם ראשונה במפגש הזה שהיא בקושי מצליחה לדבר, משלושתן רק היא לא חובקת ילד, "דיברנו כל הזמן על ילדים, התלבטנו מתי הזמן הנכון. אמרנו שאם זו תוכנית כבקשתנו אז שזה לא יהיה לפני שאסיים את שנה ב' של הלימודים, אבל כששאלו אותנו מה עם ילדים נהגנו לענות שההחלטה בידי שמיים. זה פספוס עצום. איתי מאוד רצה ילדים. אגב, לא ידעתי שההלכה מתייחסת למצב שלי, אחרי חודש דוד של איתי אמר לי שיש עניין של חליצה, הייתי בשוק של חיי. לא האמנתי שזה אמיתי, חשבתי שזה כמו קורבנות, משהו שכבר לא קיים. לא הבנתי שזה ממש משהו שנרשם ברבנות".
גל מורנו: "לי אמרו 'את צעירה, את תצליחי להמשיך הלאה מהר, לא נורא. זה יעבור'. מה יעבור? החור שנפער ייסתם רק כשאיתי יחזור. החור שנפער יהיה חלק מהחיים שלי. שום דבר לא יהיה במקום, כלום לא יעביר את הכאב, אין דבר כזה פשוט להמשיך הלאה. בשום שלב לא תכננתי להיות אלמנה בגיל 25"
הדיבור על ילדים מזכיר לאביה את הברכה של נרות שבת, ועוד לפני שהיא ממשיכה גל וענת מתפרצות לדברים שלה והן כולן מגלות עוד משהו משותף – מאז הן מברכות רק על הנרות, הן כבר לא אומרות את התחינה על הבית, האיש והילדים. "דבר אחד ביקשנו ממנו והוא לא עמד בזה", לענת יש שיח מאוד מפותח עם א־לוהים ומנעד רחב של רגשות, "האמונה מחזיקה אותי, ואני יודעת שאני לא רואה את התמונה המלאה, וכנראה שזה גם לטובה. ומצד שני, מה נדפק?! החזקתי הרבה זמן את המתח כדי שהקשר שלנו יצליח. וכשהוא נהיה מדהים ורק הלך והשתבח הכול נגמר".
***
הן מתרגלות בעל כורחן לסטטוס החדש, ענת אומרת שלא נוח לה עם התואר אלמנה, "בשבעה מישהו שאל 'איפה האלמנה', זה היה מאוד מוזר. אני מעדיפה להשתמש ב'אשתו של'". אביה מסכימה, "לנצח אהיה אשתו של ישי. בן־רגע מזוג צעיר נהייתי אלמנה בת 23 שמגדלת יתומה – אני משתמשת בזה בעיקר בהומור, אבל כשאני חושבת על זה ברצינות זו ממש הזיה. פגשתי מישהי שבעלה נהרג לפני 20 שנה בעזה, היא שיתפה אותי שהשנה האחרונה הייתה הקשה בחייה. התבאסתי לשמוע שזה ממשיך איתך לכל החיים, אבל יש גם נחמה בידיעה שהוא לא נעלם, וכנראה ימשיך ללוות אותי כל הזמן. אותה אישה התחתנה ויש לה ילדים אבל היא לא מדברת על הפרק הזה כתחליף לאהבה ההיא שהייתה לה".
גל מתחברת לנקודה הזו בסיפור. "אין מישהו שיכול לבוא במקום, אין מישהו שיכול להחליף את איתי". ענת מוסיפה, "אני לא אמצא עוד דוד, זה יהיה מישהו אחר וזה יכול להיות טוב גם".
אביה: "מישהו אמר לי 'בגלל שיש לך את בארי יהיה לך קשה יותר לעשות ריסטארט', עניתי לו שאין דבר כזה ריסטארט, מי רוצה לעשות ריסטארט?! עם ילדים או בלי, אף אחת לא רוצה להתחיל מחדש, אין דף חלק, זה לא עובד ככה".
גל: "לי אמרו 'את צעירה, את תצליחי להמשיך הלאה מהר, לא נורא. זה יעבור'. מה יעבור? החור שנפער ייסתם רק כשאיתי יחזור. החור שנפער יהיה חלק מהחיים שלי. שום דבר לא יהיה במקום, כלום לא יעביר את הכאב, אין דבר כזה פשוט להמשיך הלאה. אני תכננתי את החיים שלי עם בנאדם אחד, בשום שלב לא תכננתי להיות אלמנה בגיל 25. גם אם יהיה מישהו הוא יצטרך לדעת את זה, והוא יצטרך להיות בנאדם מאוד מיוחד.
"מפחיד אותי לשכוח את הריח והמגע של איתי. הוא נלקח ממני והחיים נעצרו, ובאותה נשימה אני מפחדת ששום דבר לא ירפא את הכאב. איזה אושר אמיתי יכול עוד להיות? אני לא מצליחה לחשוב על להמשיך הלאה, כרגע התוכניות מאוד קטנות – לעבור לגור במושב אצל ההורים ולהמשיך את הלימודים".
אביה כבר חזרה ללימודים, בארי בת הארבעה וחצי חודשים נכנסה למעון, והיא גם מהרהרת לא מעט על מה הלאה בהקשר הזוגי. "אני מאמינה ומקווה שכולנו נתחתן ויהיו לנו עוד ילדים". ענת מחזקת אותה, "אין אלטרנטיבה, לא נישאר לבד. השאלה היא איך עושים את זה. ברור שהלב מסרב, אבל הראש מבין שזה יכול וחייב לקרות".
אביה: "מישהי שאלה אותי 'איפה בעלך'. איך אני אמורה להתמודד עם זה עכשיו? זה תופס אותי בסיטואציות הכי לא צפויות. כשעברתי לא מזמן ליד האוניברסיטה פתאום הציף אותי הבכי, בפעם האחרונה שהייתי שם ישי בא לאסוף אותי הביתה. ועוד משהו מוזר ששמתי לב שקורה – אנשים לא מישירים אליי מבט"
אני אומרת להן שיש דיבור בין הרווקות שעכשיו יהיה קשה יותר לצאת לדייטים, גם ככה האיזון בין גברים לנשים היה בעייתי והמלחמה מעמיקה את הפער, והאלמנות נמצאות במקום מכובד. אבל הן לא מאמינות ומבטלות את דבריי באמירה שהן תיק, ומי ירצה לצאת עם מישהי עם תינוק או עם אחת שמאוהבת באדם אחר.
בינתיים, מאז השכול דפק על דלתן הן פועלות כדי שעוד אנשים יכירו ויזכרו את אהוב ליבן שהלך. "במושב מקימים בית כנסת לזכר עמנואל (מורנו, דוד של איתי, י"ט) ואיתי". אומרת גל, "והתחלנו לבנות מצפה לזכרו בכניסה למושב. יש לי עוד דברים בראש, מתקדמים לאט־לאט".
ענת עוד מתבשלת עם עניין ההנצחה, "אני רוצה שזה יהיה קשור לעולם העסקים והנדל"ן, חברים שלו התייעצו איתו על הכול בתחום הזה. חשבתי על חינוך פיננסי, אולי עם בני נוער".
אביה: "לי ישי אמר לא לעשות לו שום דבר. דיברנו על זה כשהוא חזר ממרוץ לזכר החבר שנפטר בטיול, הוא ביקש שאם יקרה לו משהו שלא אעשה כלום, לא מרוצים ולא שום דבר. עניתי לו שזה לא נשמע לי לא לעשות כלום. הצעתי אז מעיין לזכרו והוא הסכים".
שלושה חודשים עברו, החורף הגיע, מרבדים של ירוק נפרשו על יישובי העוטף, שקד זוחל, בארי למדה לצחוק. איך אתן מרגישות עם העובדה שהעולם ממשיך?
"בשביל זה הם נלחמו", אומרת אביה, "אין שאלה. כדי שהעולם ימשיך, הם האמינו בזה. אני בטוחה שישי, דוד ואיתי רוצים לראות אותנו ממשיכות בחיים. אם העולם לא היה ממשיך הייתי יותר מצטערת". 
