הגעתי כמה דקות לפני ש"דוניא" ("עולם" בערבית), המזללה של השף מאיר אדוני, פתחה את שעריה. במקום לעמוד בתור שהתחיל להשתרך שם החלטתי לשבת על כיסא במרפסת המסעדה ולחכות לאבישג. אחרי חצי דקה שנצליתי בשמש התל־אביבית יצא מהמסעדה אחד העובדים והגיש לי כוס מים קרים בחיוך, ואמר לי "קחי, רואים שאת לא מכאן". במהרה גיליתי שהוא לא יחיד במינו: כל העובדים בדוניא היו מסבירי פנים, נעימים ובעלי חוש הומור שלא נמאס עלינו.
המסעדה עובדת בשיטת "ארומה" – מזמינים בקופה והולכים לתפוס שולחן עד שקול מאי־שם קורא בשמך במיקרופון.
עיינתי בתפריט מול הקופאי, כשמאחוריי שורה של אנשים רעבים, והבנתי שאני צריכה להזדרז. אז התחלתי להקריא לו מה אני רוצה להזמין: "סלט טאבולה עם עוף, מחבת ממולאים עם קבב טלה, שישברק עם ראגו, סופלקי ים, סביח דוניא סטייל…" הוא צחק ואני הבנתי שהגזמתי, והתחלתי מחדש, אבל באמת רציתי לטעום מהכול.
ממקום מושבי הבחנתי איך המקום התמלא בשניות, כמו ג'וקים שיצאו מהחורים, כל הסועדים הם עובדים שיצאו מהמשרדים שלהם בבניינים באזור והתנקזו לחלל המסעדה. קראו בשמי. המנות היו מעוררות תיאבון, אבל אסור היה לי לגעת לפני שאבישג מצלמת. ברגעים כאלו אני מעריכה מחדש את אלון ובארי, שתמיד נאלצים לחכות כשהאוכל מגיע עד שאסיים לצלם. הריחות הרגו אותי אז קמתי להביא קצת צ'יפס מתובל בלימון ובצ'ילי, מהעמדה שמוצבת במסעדה ואפשר לקחת ממנה כאוות נפשכם.
הסופלקי דגים היה מעולה – נתחים שמנמנים ולא אחידים בגודלם, אבל כן אחידים במידת עשייתם, של פילה בורי צרוב עם בהרט והמון כמון. הנתחים נחו על ממרח חומוס נייטרלי וסביבם בצל על הגריל, לימון כבוש, כוסברה טרייה ומעט שעועית לימה. אמנם בשבילי דג בדרך כלל לא צריך יותר מפלפל ומלח, אבל הבורי הזה עם כל התבלינים שהיו עליו ולצידו היה פשוט מושלם.
יש כמה מנות בתפריט שמגיעות בגרסה צמחונית, ואם רוצים אותן בגרסה בשרית אפשר להוסיף קבב או ראגו. כזו הייתה מנת הממולאים – עלי גפן, כרוב ובצל ממולאים באורז, ששחו ברוטב אדום ומעליהם נחו להם קבבים מבשר טלה. זו הייתה מנה חלשה. אמנם הממולאים היו מעולים והקבב היה מושלם, אבל רוטב העגבניות שהיה אמור לחבר ביניהם היה פשוט רסק עגבניות סמיך בטעמים מאוד גסים.
מנה נוספת מהז'אנר הייתה השישברק, שכיסוניה מולאו במילוי צמחוני של ירקות שורש, והוגשו בתוך רוטב עגבניות – שהפעם היה עשוי היטב במרקם ובטעם. מעל לשישברק ביקשנו להוסיף ראגו טלה, שהוכן בתיבול של חוויאג' ואניס, והתוצאה הייתה עשירה בטעמים ומופלאה.
עוד מנה שהזמנו הייתה סביח "דוניא סטייל" – סביח מפורק בצלחת, עם קצת תוספות כמו פטריות מוקפצות. זו הייתה מנה פוטוגנית ויפה, העגבנייה שרופה קלות, הביצה עם חלמון כתום בושלה עד לרגע המדויק, פרוסות חצילים שמנמנות ללא הקליפה שנעטפו בטמפורה פריכה, פטרוזיליה ובצל ירוק טריים וארבעה רבעים של פיתה ליד. זו ללא ספק מנה טעימה, אבל היא נעדרת את כל הכיף שבסביח. הנחמה העדינה הזו – שמשתלטת על הגוף כשנותנים ביס בפיתה רכה ובתוכה טחינה שנוגעת בחציל שמזיל מימיו על הביצה שמתפרקת לתוך הסלט – לא קיימת כשמנסים לחבר את כל אלו על מזלג.
לקינוח היה רק מלבי. אני שונאת מלבי, אבל הסכמתי לתת לו צ'אנס, אם מי שחתום על מנת השישברק המופלאה חתום גם על המלבי. ומזל שכך, כי זה היה כל כך טוב ששכחתי את כל מה שחשבתי על מלבי. עכשיו רק נשאר להביא לפה את אלון.
