"הידיים אינן משקרות", אומרת חוקרת המצוטטת בספר שלפנינו, העוסק ביד האנושית ובהתגלמויותיה באמנות הפלסטית, ונראה שעיקרון זה עובר כחוט השני בעשרות היצירות המוצגות בספר. יצירות המדגישות את מבע היד ואת הסיפור הסמוי או הגלוי שמתבטא במבע זה.
רות דורות, מרצה באוניברסיטת אריאל, פרסמה שני ספרים שעניינם זיקה בין ציור לספרות. ספר זה מתמקד אמנם בציור ובפיסול, אך מתחבר גם לעולם הספרות דרך תמונות שצוירו בזיקה ליצירה ידועה.
כוריאוגרפיית בוקר מדהימה
היד אינה עוד איבר מאברי האדם, מסבירה דורות בפרק המבוא הכתוב בדרך מסאית. הפרק סוקר את ההתייחסויות ההגותיות השונות אל היד האנושית החל מאריסטו ודרך שורה ארוכה של הוגי דעות, ביניהם רילקה ופוקו. והנה מעט מהדברים שליקטתי מדברי הדוברים השונים בפרק: היד ממוקמת בין סנפיר לכנף. שני תפקידיה הם תפיסה ומגע, ובזכותם השיג האדם את יכולת הקוגניציה והמחשבה. יש קשר בין מוטוריקה של היד לבין התפתחות השפה. תנועות הבוקֵר הן כוריאוגרפיה מדהימה. היד פועלת, יודעת ומתקשרת. היד יוצרת כלים המחקים יכולות של בעלי חיים, בניגוד לחיות שאבריהן נועדו רק לתכלית מסוימת אחת. היד מביעה את האישיות. כתב היד משקף תכונות דקות לפי חכמת הגרפולוגיה. קאנט אמר שהיד היא החלק הגלוי של המוח, והיידגר טען שרק ישות המסוגלת לחשוב יכולה שיהיו לה ידיים, ורק ישות כזאת מסוגלת לבצע עבודות אמנות. ואלה מקצת הדברים המובאים במבוא.
שמעתי פעם שיעור מפי רב ידוע שאמר שחלק הגוף הראשון שבו מתבוננים עם הקימה בבוקר הוא היד – נטילת הידיים. היד קשורה לקיום מצוות. היד מופיעה באינספור פתגמים ומימרות ומטפורות. בראיונות בטלוויזיה שכיח מאוד שהמצלמה מתכווננת לעבר ידיו של המרואיין, ואז עולה לעיתים חיזיון מעניין: הקול מתרונן בבטחה, שפת הפנים מהוקצעת והפרסונה מושלמת, אבל האצבעות נעות בעצבנות וחושפות מתחים נסתרים. לא בכדי אמר אחד ההוגים המצוטטים בפרק המבוא שכף היד היא ביטוי למודע בעוד האצבעות הן ביטוי לתת מודע.
בספר חמישה חלקים. "היד שלוחת המוח" הוא שם פרק המבוא בעל האופי הכללי. אחריו הפרקים הופכים ליותר ויותר ממוקדים. הפרק השני, שהוא הארוך ביותר, סוקר ציורים ופסלים שבהם היד מהווה מפתח להבנת היצירה. הפרק השלישי סוקר ידיים ביצירות המתייחסות לנושאים תנ"כיים, ואילו הרביעי עוסק באותו נושא אך מתמקד בצייר רמברנדט. הספר נחתם בפרק מפעים על אודות תפקיד הידיים בפסליו של אוגוסט רודן.
מעבר לחלוקה לפרקים בולטים בספר כולו היבטים תוכניים חוצי־פרקים: דיון ביצירות המבוססות על אמנות אחרת או מיתולוגיה; מוטיב השמאל לעומת הימין כסמלים אוניברסליים הבאים לידי ביטוי בציורים; תפיסת האמן את עצמו; ארוס ונישואין ועוד. הדיון קשור גם להיבטים היסטוריים וחברתיים, וכן ניתן מידע רב על ציירים ועל תקופות בתולדות האמנות. "היד באומנות" הוא מעין קורס אוניברסיטאי ססגוני המאיר את מכמני האמנות הפלסטית.
ידי אפולו
מבין עשרות רבות של יצירות המובאות בספר, חלקן מוכרות מרפרודוקציות נפוצות, בחרתי מאלה שמתקשרות לעולם הספרות ולחוויית הקריאה, או בתמונות שמסתתר בהן סיפור בעל עוצמה מיוחדת. כך למשל הציור החידתי בתמונה שצייר יאן ואן אייק (1390–1441), תמונה הנחשבת ליצירת מופת של הרנסנס בארצות הצפון. הכותרת היא "נישואי הזוג ארנולפיני" (1434) ובה רואים גבר ואישה הדורי־לבוש על רקע חדר שינה מסוגנן המעיד על עושרם.
הציור מבליט את מבע הידיים של הגבר והאישה, המביע את הקשר ביניהם בהקשר הנסיבות הנרמזות בתמונה. אך מהו ההקשר של מבע הידיים? האם הגבר והאישה נשואים? אני התרשמתי שהאישה בהיריון, אבל מסתבר ששפע הבד הוא סמל סטטוס שתפקידו להפגין עושר חומרי. זהותם של בני הזוג ידועה. אך מה פשר המעמד? וכאן רבות הדעות: אולי היו אלה נישואים נסתרים, כותב החוקר הידוע פנופסקי (1892־1968), ומסתמך גם על אלמנטים סמליים המצויים בציור המרמזים לנישואין. מדוע נסתרים? כי אין נוטריון ואין כתר כלה, כמקובל. ואולי בכלל מדובר באירוסין כדברי פרשן אחר. אבל יש גם אפשרויות אחרות כמו כריתת ברית, הסכם כלשהו. ניתוח היצירה, שהוא רחב בהרבה מהדברים שהובאו לעיל, נקרא כמו סוגיה בלשית, כאשר הידיים של בני הזוג עומדות במרכז הדיון.
לעומת האווירה הרשמית והרצינית השורה על "נישואי הזוג ארנולפיני", בולטות החרדה והתשוקה בפסל השיש "אפולו ודפנה" של ג'ובאני לורנצו ברניני, בן המאה השבע־עשרה. ברניני יצר את הפסל על פי "המטמורפוזות" של המשורר הרומי אובידיוס, שיצירתו מעוגנת במיתוס היווני־רומי. לפנינו אפוא שלושה שלבים: מיתוס, היצירה של אובידיוס המעוגנת במיתוס, והפסל המעוגן ביצירה של המשורר. שלוש תחנות בנושא אחד. והסיפור בקצרה: אל האהבה שילח חץ באפולו והלה התאהב בנימפה דפנה. אפולו רדף אחריה למורת רוחה, והיא התפללה שיופייה ייגרע. תפילתה נענתה ודפנה הפכה לעץ הקרוי על שמה.
הפסל משקף את הדרמה הגדולה: את אפולו התאוותן האוחז במותניה של דפנה; את החרדה של הנערה ושוועתה אל אביה בן האולימפוס; את תנועותיה המבועתות ואת הפיכתה לעץ. דורות טוענת שברניני יצר סימפוניית אהבה באמצעות ידי אפולו, כאשר ידיה של דפנה משלימות את הדרמה. היצירה מביעה קונפליקט סוער ומומנטים של מתח והיא תופסת את הרגע שבו אפולו כמעט הצליח ללכוד את דפנה, ואת הפיכתה לעץ. הדרמה והאינטנסיביות מאפיינות את תקופת הבארוק, השונה מהתקופה שקדמה לה, תקופת הרנסנס.
שני שרוולים חלולים
חוויית הקריאה מוצגת בשני ציורים של אמנים גדולים. רמברנדט מהבארוק ופרגונאר מהרוקוקו. תמונתו של רמברנדט קרויה "טיטוס קורא בקול רם" (1656), והיא משקפת אופן קריאה אינטנסיבי ורוחני. הציור השני נוצר על רקע "מהפכת הקריאה" במאה השמונה־עשרה, מאה שאופיינה בהתרחבות ההשכלה, המידע ותפוצת הספרים והעיתונים. גם נשים היו חלק מהמהפכה הזאת. זוהי תמונה ידועה ואהובה, ורואים בה אישה צעירה ויפה קוראת ספר. אין זאת קריאה מעמיקה ואינטנסיבית, אלא קריאת פנאי רופפת, כפי שמעידה הזרוע השמאלית השעונה בנחת. לפנינו "ציור ז'אנרי", משמע סצנה מחיי היום יום, ויש בו זרימה אלגנטית האופיינית לסגנון הרוקוקו. בשני הציורים משקפות הידיים את מהות הקריאה.
מרשימה מאוד "שיבת הבן האובד", אף היא של רמברנדט. בתמונה יש דרמה המשתפת שלוש דמויות: הבן הטוב שאינו מרוצה מיחסו הסלחני של האב כלפי הבן האובד שחזר מנדודיו, הבן ה"רע" כביכול המשווע לסליחת האב, והאב שרגשות שונים מתרוצצים בו, אך בעיקר חמלה, סליחה וצורך עז לתת חסות אבהית לבן האובד. בתמונה הזאת יש לידי האב תפקיד מרכזי, שמובע גם דרך ההבדל שבין יד ימין ליד שמאל. יד אחת חזקה וקשוחה יותר, והשנייה מגוננת ואימהית. הקורא העברי נזכר בוודאי ב"שירי הבן האובד" של לאה גולדברג, דרמה שאכן עשויה להתקשר לדרמה המפעפעת בציור של רמברנדט.
ומכאן אני קופצת ל"בלזאק" של אוגוסט רודן (1917־1840). אחד הנציגים החשובים של המודרניות. רות דורות רואה ברודן פסל שעיקר משימתו העברת הרוח האנושית. הפרק נפתח בציטוט מרילקה הכותב: "הידיים הינן כפנים, כשקווים מסומנים על כפותיהן, ורידיהן ועצביהן 'זורמים' תחת עורן". רודן העריך מאוד את יצירתו "אונורה דה בלזאק" (1807־1892), פסל שהוזמן על ידי אגודת סופרי פריס. היוצר השקיע רבות בלימוד הדמות המורכבת ורבת הפנים של הסופר, אשר חיצוניותו המגושמת שהייתה מיוחדת במינה היוותה אתגר לאמן שרצה להנציח את הרוח הפנימית, אך גם לתפוס באופן ריאליסטי את הדמות החיצונית. מוטיב הידיים מתבטא דווקא בהיעדרן, ובמקומן שני שרוולים חלולים, על מנת למנוע את הסטת תשומת הלב מהגוף והראש ובעיקר מההבעה המיוחדת והרוחנית של פניו.
כתיבתה של רות דורות אמפתית מאוד. ניכר שהיא אוהבת את היצירות שבהן היא דנה אהבת נפש. פרשנויותיה משלבות ידע רב יחד עם רגישות גדולה לפרטי הפרטים, לגוונים ולדקויות של היצירה הנדונה. הספר כתוב בסגנון חי, זורם ובהיר והוא מרתק ומעשיר.
היד באומנות
רות דורות
רסלינג, 2018, 266 עמ'
