הסופר הבריטי וחתן פרס נובל וידיאדהר סורג'פרייסד נאיפול – שנולד בטרינידד לקהילה ההודית הדומיננטית באי – הלך לעולמו בשבוע שעבר. המחלוקת שאפפה אותו בשנות חייו ממשיכה ללוות אותו גם אחרי מותו. נאיפול זכה לתהילה כאחד הסופרים החשובים במאה העשרים, ובמקביל הכתיבה המסאית שלו הצליחה לעורר את זעמם של בני מולדתו טרינידד ומולדת אבות־אבותיו הודו, ובעיקר של העולם המוסלמי.
שני עשורים לפני תיאוריית התנגשות הציביליזציות של הנטינגטון, פרסם נאיפול ספר מסע בעולם המוסלמי המתעורר, ספר שהציג את הסכנה המוסלמית, ולצדה גם לעג כלפי הניסיון של העולם המוסלמי לחדש ימיו כקדם ולבנות חברה אסלאמית אמיתית.
גם ההספדים לנאיפול סבלו מאותה סכיזופרניה, בין ההערצה לסופר שספק אם אי פעם מישהו יכתוב טוב כמוהו בשפה האנגלית, למבוכה והכעס כלפי מה שנתפס כבגידה בערכי הנאורות והסובלנות שלהם מחויבים אינטלקטואלים מערביים, וסופרים "פוסט קולוניאליים" מחויבים אף יותר.
עבור פרופ' שלמה אבינרי, אחד מחברי צוות השיפוט שהעניק לנאיפול את "פרס ירושלים" בשנת 1983, הסיפור הוא די פשוט. נאיפול נולד בטרינידד והוא ממוצא הודי, הציפייה ממנו הייתה לאידיאליזציה של העולם השלישי המשתחרר, ומתקפה חסרת פשרות כלפי המערב האשם בצרות וכישלונות העולם השלישי. נאיפול סירב להתמשטר, והשמאל הקיצוני תיעב אותו. הוא ראה יותר מדי אור במערב.
ללא בית וללא מולדת
נאיפול נולד בטרינידד למשפחה הודית ממוצא ברהמיני שהיגרה מהודו על ספינות האימפריה הבריטית. עם ירידת קרנה של העבדות בעולם, בעלי מטעים ואנשי עסקים שונים ברחבי האימפריה שינעו מאות אלפי הודים מקצה העולם עד קצהו השני. טרינידד היא לא המדינה היחידה שבה המהגרים ההודים הפכו לקהילה הגדולה ביותר בארצם החדשה. גם במאוריציוס, פיג'י ואוגנדה המהגרים ההודים הפכו לרוב או לקהילה השולטת בכלכלה המקומית. בטרינידד, הסמוכה לוונצואלה, שתי קהילות המהגרים הגדולות, ההודית והאפריקאית, דחקו למעשה את האוכלוסייה הילידית שפגש קולומבוס באי לפני 500 שנה, ונמצאות במתח מתמיד ביניהן.
אביו של וידיאדהר הצעיר שאף להיות סופר ולזכות בהכרה. אך הדבר לא קרה. תחושת הדחיפות להצליח כסופר עברה לדור הבא. ללא משאבים ועם רצון עז, נאיפול הצעיר נסע ללונדון ללמוד ולכתוב. הוא קיווה להוציא לאור את ספריו של אביו, שתיארו את הניוון של החברה ההודית בטרינידד, לעומת ההוד של הודו האמיתית, שבה האב מעולם לא ביקר. ספריו של האב שמת בדמי ימיו לא יצאו לאור, אבל הבן הלך מחיל אל חיל, קיבל מִלגה באוקספורד, החל לכתוב לעיתונות המקומית, ועד גיל שלושים הוציא ארבעה ספרים שזכו לשבח הביקורת.
ספרו הרביעי, "בית למר בִּיזְוָואז", שינה את גורלו לעד. בגיל 29 הוא הפך לסופר ההודי החשוב ביותר מאז טאגור. יורם ברונובסקי כתב עליו "ספרו היסודי, יסוד תהילתו, רומן חייו", והטיים כלל אותו כאחד ממאה הספרים החשובים במאה העשרים. בתיה גור כינתה את הספר רומן גדול וחשוב, והתקשתה להבין איך סאראמאגו פופולרי בישראל יותר מאשר נאיפול. במקביל הגרדיאן הבריטי כלל ספר אחר של נאיפול, "עיקול בנהר", כאחד ממאה הספרים הטובים בשפה האנגלית אי פעם.
"בית למר בִּיזְוָואז" עוסק במוהון ביזוואז. הודי־טרינידדי שחייו הם כישלון. הניסיון שלו לכתוב ולצאת לאור לא מצליח, וכך גם הניסיון שלו לבנות בית נכשל פעם אחר פעם. הוא לא בשר מבשרה של החברה הטרינידדית, אבל גם המערכת המשפחתית ההודית מעיקה עליו. החיים במשפחה המורחבת חונקים אותו, יחסיו עם אִמו ביפטי מתוחים ומחושבנים, וחייו עם אשתו פשוט אינם חיים. הבית המיוחל, המסמל את ההצלחה, הריבונות על חייו והשחרור, מושג רק עם מותו בדמי ימיו.
על פניו זהו ספר על אביו שמת בגיל 47 לפני שראה את בנו עולה לגדולה. אותו אב שביקש מבנו הסטודנט שיכתת רגליו בין ההוצאות הלונדוניות, אולי אחת מהן תרצה לפרסם את סיפוריו של נאיפול האב? אבל זהו גם סיפורו של נאיפול עצמו, כפי שציינה ועדת השיפוט של פרס ירושלים לפני 35 שנה: נאיפול ראה עצמו כסופר "ללא בית, ללא מולדת, ללא מסורת ספרותית".
וכך בגיל 29 נאיפול הוא סופר מצליח, אבל לא אדם מאושר. הוא נוסע להודו שבה מעולם לא ביקר קודם לכן. הספרים שאביו כתב ולא הצליח לפרסם על הודו תיארו הודו כפרית ואידילית, שבה יושבים האיש והאישה ההודים תחת קוקוסם ותחת מנגואם.
ההודים חשו נבגדים
בניגוד לאביו, שכאמור מעולם לא ביקר בהודו, נאיפול הצעיר קופץ למים העמוקים ומגיע למדינה העצומה ונתקף סחרחורת של גועל אל מול המוני ההודים שעושים את צרכיהם בפרהסיה בכל מקום אפשרי, ואימה מול העיוורון של ההודים המשכילים שעינם טחה מראות את מצבה האמיתי של מדינתם הצעירה. כפי שמציין יפה ג'פרי פיין מחבר הספרFather India, נאיפול לא כעס על אביו המנוח שהוריש לו תמונה כוזבת של הודו, אלא על הודו שלא הצליחה להתעלות לעין הטובה של אביו. "אין אף הודי שנראה הודי כמוני", ציין פעם נאיפול.
ואכן הייחוד של המסע שלו להודו היה בכך שהעילית ההודית לא ניסתה להתחפש עבורו כפי שהייתה עושה עבור התייר הלבן. הוא נראה בדיוק כמוהם, וכמותם האנגלית הייתה לו שפת אם; הם לא ראו עד כמה הוא רואה את עיוורונם, את הפער בין המילים הגבוהות לאפסות המעשה, בין הודו כרעיון לבין המדינה הנחשלת והכושלת שמבטו לא הרפה ממנה. גם כשנאיפול מטיח בהם את המובן מאליו, את הרמאות השוררת, האוכל המטונף שמוגש במסעדות, האדישות הבירוקרטית, הכאב שכל־כך נוכח ברחובות, הם פשוט מכחישים, ונכון יותר, לא מצליחים לראות. המחוות הגדולות והמילים הריקות מסתירות אי יכולת להכיל את האמת. אם הם יביטו אל הודו הממשית – כותב נאיפול – הם פשוט ישתגעו.
נאיפול עזב את טרינידד בטריקת דלת, "נקודה חסרת חשיבות על מפת העולם… מקום בלי היסטוריה"; אבל גם הודו לא הייתה המולדת שאולי ביקש בסתר לבו. ספרו של נאיפול An Area of Darkness נאסר לפרסום בהודו. תחושת הבגידה של ההודים שמישהו משלהם – משלהם לשיטתם – משמיץ את מדינתם הייתה גדולה. המשורר ההודי־יהודי נסים יחזקאל כתב תגובה חדה לנאיפול, "בהודו שלך, הפקיד לא יביא כוס מים אפילו אם תתעלף, אבל בהודו שלי, הפקיד יעשה עבורי הכול אם רק אנהג בו באנושיות". יחזקאל הסכים לרוב העובדות בספר, אבל נקודת המבט החיצונית, הרשעה, הבזה לרוחניות, הכאיבה למשורר. אבל נאיפול לא באמת הצליח להתנתק מהודו, הוא חזר אליה בעוד שני ספרים, כל פעם עושה צעד קדימה לעבר הפיוס, ואת החשבון האמיתי הוא פתח עם מי שהרסו מבחינתו את הודו והפכו אותה לציוויליזציה פצועה – המוסלמים.
"אהדתי למובסים קטנה והולכת"
בספרו השני על הודו – India: A Wounded Civilization – נאיפול כבר לא חושש לשים את האצבע על מי שאשמים בהידרדרותה של הודו. נאיפול מביט בשרידים המפוארים של הודו העתיקה, ומבכה את הפסיביות הצבאית ההינדואית מול הפולשים המוסלמים שכבשו את הודו ושלטו בה מאות שנים. כפי שנאיפול רואה את הסחי ההודי במקום שבו שורר עיוורון, כך נאיפול רואה מבעד לארכיטקטורה המוסלמית המרהיבה בצפון הודו את מחיקתה של תרבות הינדואית בת אלפי שנים. כבר בספרו הראשון לועג נאיפול לתודעה ההיסטורית הכוזבת של המוסלמים בקשמיר, ורואה בטאג' מאהאל מבנה קולוניאלי מוסלמי, אבל רק אחרי המהפכה באיראן הוא מזקק כתב אשמה קוהרנטי יותר כלפי האסלאם.
היחס של נאיפול מסלים. בספר מסע שכתב בעקבות המהפכה החומייניסטית באיראן הוא מצביע על סכנות האסלאם, לצד בוז לא מוסתר כלפי היומרה המוסלמית לתיקון החברה. הספרAmong the Believers : An Islamic Journey הופך לרב מכר, וזמן קצר אחרי פרסומו הוא זוכה בפרס ירושלים, וגם בראיונות שנתן לעיתונות לא חסך שבטו מהאסלאם. הדת הזאת מוחקת כל זכר למה שקדם לה, כשהאדם מתאסלם הוא מוחק את כל העבר שלו, את אבות אבותיו; האסלאם אלים כלפי מי שנתפסים כמוסלמים לא תקניים, והם יכולים לחיות ללא חשש רק במערב. אין שום מדינה מוסלמית שהייתה מאפשרת לו לפרסם את ספריו ללא חשש. האסלאם, בדיוק כמו הקומוניזם, הוא כוח קולוניאליסטי ואנטי ליברלי.
החשדנות כלפי אידיאולוגיות גדולות שמסתירות אינטרסים אנושיים בסיסיים לא הייתה זקוקה למהפכה האיראנית. ספרו Guerrillas תיאר "מהפכנות המשחקת את עצמה באמצעות טרור, שאינו אלא ביטוי לרקב אישי של המשתמשים בו", והוא בז לשיח הקורבני של העולם השלישי. "יש מלל רב בזעקה הזאת נגד הניצול, אהדתי למובסים, לריקים, לבזויים, לעצלים ולפרזיטים קטנה והולכת ככל שאני מזדקן". ועדת השיפוט של פרס ירושלים ציינה שנאיפול לא ממש אהוד על הפלשתינים.
ובכל זאת, אמירותיו־השמצותיו של נאיפול כנגד העולם השלישי, נשים, מהטמה גנדהי, הנרי ג'יימס וג'יין אוסטין, אירופה וארצות־הברית, התגמדו מול כתב האשמה מול האסלאם. במקרה האסלאמי זו לא הייתה איזו פליטת פה בריאיון עיתונאי, אלא משנה שהלכה והסתדרה, ושיאה הרטורי היה אחרי הרס מסגד באברי בשנת 1992.
המסגד שכן בעיר איודיה, והימין ההינדואי טען שהמסגד נבנה על חורבות מקדש למלך־אל ראמה. במהומות שפרצו לפני 25 שנה, ההמון ההודי עלה על המסגד והחריב אותו. במהומות שפרצו בעקבות החרבת המסגד נהרגו 3,000 הודים. נאיפול לא התרגש במיוחד מהרס המסגד. עוד לפני אסון התאומים ראה נאיפול בלוחמנות ההינדואיות צעד של תיקון מול האסלאם שהחריב והשתיק את התרבות ההודית מאות שנים. איודיה היא ביטוי של תשוקה שצריכה הייתה להתממש.
הרס המסגד היה צעד מאזן אחרי השפלה ארוכה, ואת ההקצנה האנטי־מוסלמית שעוברת הודו יש לתלות בדיכוי ובמחיקה שהמוסלמים השיתו על הודו והעולם. כך נוצר המצב המעגלי שבו אלימות מוסלמית וגם אלימות כלפי מוסלמים מונחת לפתחם ואחריותם של המוסלמים עצמם. ככל שנאיפול הרבה להתבטא בנושא זה, אפילו העובדה שהוא נשוי לאשה מוסלמית כבר לא נזקפה לזכותו בחוגים הליברליים, והשיח עליו פוצל לשבח על הרומנים המשובחים לצד זעזוע מהשקפותיו והתבטאויותיו.
נאיפול שילם מחיר על הכנות המבהילה שלו, שבאה מאונס שהיה בו רצון. פחות ופחות עסקו בסיפורת שלו, והשקפותיו הן שעמדו במרכז השיח. בערוב ימיו וגם עם מותו לא נשאלה מספיק השאלה עד כמה הספרים עמדו במבחן הזמן, מי קהל הקוראים שלו היום, עד כמה יש מקום בעולם לסיפורים דיקנסיים מורכבים ותובעי תשומת לב על איש שמחפש בית וקול בעולם. בצד שמאל סיכמו אותו כאיש שהביא ספרות גדולה ופוליטיקה רעה, בצד השני ניסו בעיקר לדרוש את התבטאויותיו כך שלא תישמענה פוגעניות. הרגע הזה לפני יובל שנים ויותר, של קול ספרותי חדש שגורם להתרגשות עצומה, לתחושה שההיסטוריה הספרותית משתנה בעצם ימים אלה, עדיין מבקש להיכתב.
