פול אוסטר הוא אחד הסופרים האמריקניים הפוריים והבולטים בעשורים האחרונים. מאחוריו כבר עשרות ספרים, מוכרים יותר או פחות. יש הטוענים כי הגיע לשיאו דווקא בתחילת דרכו, עם "הטרילוגיה הניו־יורקית" ו"מר ורטיגו", אך זו תובנה שקשה מאוד להפוך אותה לטענה. אוסטר, כמו כל כותב וכמו הרבה כוחות ביקום, הוא ישות דינמית. ובמילים פשוטות: אי אפשר להשוות בין מה שכתבת בשנות העשרים שלך לשנות השבעים שלך.
בעשור האחרון, כנראה לפי רוח הזמן, אוסטר פרסם ממואר עב כרס, בלשון המעטה, בשלושה חלקים: יומן חורף, דו"ח מן הפנים והמחברת האדומה. על כך הוסיף רומן־ממואר עב כרס כשלעצמו בשם "4231", שראה אור בארה"ב ב־2017 ובישראל לאחר שנתיים (כולם בהוצאת עם עובד).היו בכרכים אלו רגעי כתיבה נפלאים, אך אלו התאיינו כמעט תחת תעצומות נרקיסיזם מתוחכם.
בספרים הללו אוסטר התעסק יותר מדי בקשיים־לכאורה וברגעים הנפלאים־לכאורה של עצם היותו סופר; ייסורי הכותב, מכונות כתיבה ומחברות, טקסיותה של הכתיבה, מלאותה, ריקנותה, זוהרה המיוחד. הוא בעיקר כתב על לכתוב. דמות הסופר שלו, או האני הכותב שלו, הפכה להיות דומיננטית יותר ויותר ואיימה לבלוע את כל היתר. והוא עשה זאת במעין פאסיב־אגרסיב טקטי. מחד הפגין אגו חסר עכבות, ומאידך מעין הקטנה שיטתית האומרת כי הסופר אינו מורם מאף אדם אחר (כאשר שורה לאחר מכן, על פי רוב, היה סותר זאת).
עם זאת, ברומנים העלילתיים שלו אוסטר בהחלט הותיר די־אן־איי ייחודי ומרתק. הוא התבטא הן ביכולתו ליצוק דמויות מעמד־ביניימיות בצורה מעוררת אמפתיה וחמלה, וליצור ביניהם אינטראקציות אנושיות צובטות לב. בנוסף, הוא ידע למקם את הדמויות שלו בתוך מסגרת של רומן, כשהאג'נדה העלילתית כמעט תמיד נסובה על חוסר היכולת של האדם להתמודד מול מקריות וגורל. אוסטר לקח את התמה הזו ויצר בה מניפולציות של צירופי מקרים מצמררים שידעו להשאיר קוראים פעורי פה. אותה שרירותיות שבמסגרתה בני אדם נפצעים (הוא הפגין "חיבה" הולכת ונשנית לתאונות דרכים), נפגעים, כל חייהם משתנים במחי רגע. האדם מתכנן תוכניות, המקריות צוחקת, האנטרופיה חוגגת.
איטיות ההחלמה
ברומן האחרון שלו, "באומגרטנר", אוסטר יוצא מהאוקיינוס הטובעני והממכר של הממואר, וחוזר לדפוס הרומן העלילתי. הוא מציב במרכזו דמות באותה שם, פרופסור לפילוסופיה, שאשתו נהרגה לפני תשע שנים והותירה אותו בעיקר משועבד לעבודה שלו. אך כשזו הולכת ודועכת נוכח גילו, היעדרה של אשתו צורב ביתר שאת.
הספר נפתח בסצנה מצוינת, כאשר בודק מונים מחברת החשמל מגיע ונכנס פנימה אל הבית, ונדמה כי הוא היחיד שנכנס פנימה במשך שנים. השניים יורדים למרתף, הפרופסור מחליק קלות ואומנם מתאושש, אך בסצנה הזו מקודד משהו מהותי הנשזר לאורך רוב הספר, והוא לא זקנה אלא הזדקנות. מעין פכים קטנים, לרוב מביכים, ובעיקר מצטברים לאיטם. אדם מעיף מבט בראי, מטאפורי או ממשי, ופתאום מבין באופן דרמטי את משמעות גילו.
ההזדקנות היא משהו שכוסס אותך, ואתה מודע לו יותר ככל שאתה פחות עסוק, יותר לבד. זה לא רק איבוד שיווי משקל בסיטואציות סתמיות, אלא האיטיות של ההחלמה והיעלמות הכאב. ובמקביל, שכחה של דברים אלמנטריים כמו רכיסת רוכסן, ובעצם פגיעה בזיכרון לטווח קצר. כמו בתיאור שבו הוא יורד לקומה התחתונה לביצוע שתי מטלות קטנות – לאסוף ספר ולמזוג כוס שתייה – ובדרך כלל מה שקורה הוא שיבה לקומה השנייה עם הספר בלי המיץ, או עם המיץ אך בלי הספר, או בלי אף אחד משניהם כי דבר שלישי הסיח את דעתך.
אוסטר מצליח בהחלט לגעת בלב הן במובן זה של תיאורי ההזדקנות, והן במובן אהבתו של הפרופסור לאשתו. מבחינת העלילה יש אמנם התרחשות עלילתית אובייקטיבית מסוימת ברמה החיצונית, אך לרוב היא מעין "מקפצות" של זיכרון־לטווח־רחוק של הגיבור, המרפרף על פני ארבעה עשורים או יותר, ושולף זיכרונות הן על אשתו אנה (לשניים אין ילדים, כי שניהם באופן מקרי ומצמרר, כפי שאוסטר מעדיף, היו עקרים) והן על הוריו, מהגרים מפולין שמתו בסביבות גיל שישים כמעט באופן טבעי. ההיכרות עם דרכו של אוסטר הופכת לא אחת את הקריאה לחוויה עם ממד מסוים של אימה. אתה כמו יודע שמשהו רע עומד לקרות. אינך יודע מהו, ולמי הוא יקרה. הוא יכול לקרות לכל אחד, בכל רגע.
למצוא דרך להמשיך
השכבה הנוגעת ללב בספר כתובה לעילא, ולעיתים ממש מדויקת ומפלחת. היא מתבטאת לרוב באמיתות צולפות, לא קלישאתיות, ויתרה מכך, כאלה המגיעות באופן אינהרנטי מתוך הכתוב. כמו: "לחיות משמע לחוש כאב, אמר לעצמו, ולחיות מפחד מכאב משמע לא לחיות". או התיאור המושכל שלו את געגועיו. אשתו טבעה בים. הוא הזהיר אותה ממצב הגלים, היא לא שעתה. לכאורה אמור היה לטבוע באשמה, אך תשובתו היא כי לא משנה מה היה אומר או עושה, אשתו אנה הייתה אדם נחוש, וברגע שהחליטה שהיא לא יוצאת מהמים, שום דבר לא היה עוזר. הוא לא מאשים את עצמו, הוא מאשים אותה. "אנשים מתים, מתים צעירים, מתים זקנים ומתים בגיל 58. היא חסרה לי, זה הכול. היא הייתה האדם היחיד בעולם שאהבתי אי פעם. ועכשיו אני צריך למצוא דרך להמשיך בלעדיה".
לצד שכבה זו, ככל שמתקדמים במעבה הספר, מגלים שאוסטר לא ממש מסוגל לוותר על עניין הסופר. ראשית, מתברר כי אנה הייתה סופרת ומשוררת מוערכת, אם כי לא ברמה לאומית גורפת. ומתברר שגם באומגרטנר עצמו חוטא בכתיבה. הלה פרסם לא מעט ספרי פילוסופיה, וזה עיקר מעשיו כשאינו מלמד. לאורך הדפים נשזרים הן יצירות שלה והן יצירות שלו. כך שמלבד אנה, פתאום באומגרטנר עצמו, שלרגע לא מחבר את תועפות הידע שלו בפילוסופיה לחיים ולזרם מחשבותיו – דבר תמוה לעצמו – הוא יותר סופר מפילוסוף. כאילו אוסטר תכנן תוכנית מסוימת לרומן, אבל לא יכול היה להתאפק שלא לחזור על עצמו. אם כי יש לומר שהפעם בהחלט עשה זאת במינון סביר.
הדבר מקבל משנה תוקף כאשר בשלב מסוים נוספת לעלילה סטודנטית שרוצה לחקור את כתבי אשתו, וזה הופך להיות מרכז הספר. השניים מחליפים מכתבים, והיא מכניסה עניין מחודש לחייו. יתרה מכך, אותו אגו מוחמא של סופר מגיע גם מגיע בעמ' 183, עת חבר אקדמי שהמליץ עליה לבאומגרטנר אומר לו: "היא קראה את רוב הספרים שלך ואולי את כל הספרים שלך, ולדעתה אתה הדבר הכי טוב שקרה מאז דגני ויטיז". יותר מזה באומגרטנר לא היה צריך לשמוע. יותר מזה אוסטר וכל הסופר־אגואים של ספריו לא צריכים היו לשמוע.
למרות הגלישה הזאת, יש להדגיש כי מדובר בספר מהנה ומענג לפרקים, על אף הנושא המדכא לכאורה שבו הוא עוסק. לא מעט רומנים אמריקניים ידועים עוסקים בזקנה ובהזדקנות, כמה מהם מאת סול בלו ופיליפ רות, לצד "דיוקן האמן כאיש זקן" מאת ג'וזף הלר, "הבט הביתה מלאך" מאת תומאס וולף, ואפילו "הזקן והים" של ארנסט המינגווי וספרים אחרים. הגדולה בספרים הללו היא לתאר את הזקנה, אך יחד עם מכאוביה לספר משהו נוסף, אחר, שישלים את הנושא. אחרת מי ירצה, ככל שיהיה הטקסט מבריק, לצלול לתוכו בהתמסרות? "באומגרטנר" של אוסטר הוא לא ארוך ולא דורש צלילה, אבל בהחלט מומלץ להיכנס למים.
