אני מודה: לרוב אני נרתע מספרי שואה. אולי זוהי תחושת הריחוק האישי, כדור שלישי לבוני הארץ, ואולי חוסר הרצון לצלול לאחת התקופות החשוכות בהיסטוריה של עמנו ושל האנושות בכלל. טבח שמחת תורה, מתברר, יצר אצלי שינוי גם בעניין הזה. במהלך שירות מילואים בצה"ל בשעת מלחמה, צדה את עיניי כותרת ספרו של יוסף מתתיהו אנגל ז"ל, "עם הנקמה תבוא הנחמה". וכך, דווקא בתקופה שלא חסרות בה סיבות לכאוב את בלהות ההווה, מצאתי את עצמי דומע מול ספר המתעד את זיכרונותיו של שורד מחנות מתקופת השואה.
יוסף אנגל שייך לדור הנפילים שעברו את אימי השואה, הגיעו ארצה חסרי כול עם זיכרונות קשים מהגיהינום, ובכל זאת הצליחו לאחות את השברים ומצאו את הכוח לבנות את חייהם מחדש. אנגל הקים בארה"ב משפחה דתית־חסידית, לצד עסקים מצליחים. בהיותו בן 78, ימים ספורים לאחר פטירת אשתו, הוא הלך במפתיע לעולמו בשנת תשס"ד (2004). על קורותיו בשואה מעולם לא פצה פה. בני משפחתו, שידעו רק שהוא "היה שם", נדהמו לגלות לאחר מותו כתב יד המגולל בפירוט את זיכרונותיו מהתקופה האפלה. זיכרונות אלה, כפי שמדגיש הרב ישראל מאיר לאו בהקדמה לספר, הועלו על הכתב "בזיכרון נפלא ובסדר מופתי".
זיכרון מפורט
אנגל נולד בעיירה יברוז'נה, השוכנת במערב פולין. הוא היה מחובר לעיירה בכל נימי נפשו: "את הכל, ומעין הכל, בה מצאתי". בנספח שבסוף הספר הוא מתאר את אנשיה ועיסוקיהם, כאשר "הצד השווה שבהם שכולם חסידים ואנשי מעשה, יראי ה' ושומרי תורתו". ביום שבו ביקש להגשים את חלומו ולהיכנס ללמוד כנער בישיבת חכמי לובלין המפורסמת, פלשו הנאצים לפולין, באירוע שנתן את האות לפתיחת מלחמת העולם השנייה.
משפחת אנגל, כיהודים רבים אחרים, מיהרה לנוס מפני הגרמנים. זיכרונו המפורט של אנגל מהמאורעות מדהים למדי: "אווירוני האויב טסים מעל ראשנו ואינם רואים כבר צורך לבזבז את פצצותיהם, סימן שהכיבוש קרוב", הוא משחזר. לאורך כתיבתו נע אנגל, כאילו היה סופר מנוסה, על הקו שבין פרטים היסטוריים מזיכרונו ובין הרהורים הגותיים ושיתוף מחוויותיו הפנימיות.
כך למשל, לאחר תיאור כניסתם של הנאצים לעיר קרקוב, שאליה ברחה משפחת אנגל, הוא מציין: "התמונה הייתה מזעזעת, יהודים עטופי טליתות ומעוטרים בתפילין נסחבים בידי הס.ס. בלוויית אספסוף פולני צוהל". מיד לאחר מכן הוא מתאר את תחושות חוסר האונים של האדם היחיד מול תהפוכותיה הקשות של ההיסטוריה: "קמו עלינו ימים… בהם נתגלו לעינינו תמונות שעוד רק לפני חודש לא היינו מאמינים שקיימות במציאות. הזמן בא עלינו בכל הפתאומיות מבלי שנוכל להתאושש, וכך הועמדנו חסרי אונים מול המציאות המרה". למרבה הצער, ישראלים רבים בתקופה הנוכחית עשויים להזדהות עם המילים הללו.
"אש היוקדת שנאה"
לאחר תקופה בעיירתו, שאליה חזר עם בני משפחתו, נלקח אנגל למחנות העבודה. לאורך שנות המלחמה הוא התגלגל בשנים־עשר מחנות, מבלי לדעת מה אירע לבני משפחתו, שאותם השאיר הרחק מאחור. הוא הגיע גם ל"אותו המקום שכבר לפני ארבע שנים אחזתני רעד ופלצות בשמענו את שמו", כפי שנזכר אנגל כשהבין לאן הם נשלחים הפעם: מחנה אושוויץ־בירקנאו. כאשר נשלחו לאושוויץ הבינו כבר אנגל וחבריו השורדים כי זהו מקום שרבים הפכו בו לאפר. תיאורי הגעתו של אנגל למחנה וימי שהותו שם, 22 במספר, גרמו לי צמרמורות כמו בספר מתח או אימה, שבו הינך שואל "האם הגיבור יצא מזה גם הפעם".
אנגל מתאר את הפעם הראשונה שבה חזה בקרונות המוות, וכיצד ראה המון אנשים, נשים וטף הולכים אל מותם בתאי הגזים. בתוך הייאוש הנורא שאפף אותו, אחד הדברים שהחזיקו אותו היו רגשות הנקם בגרמנים: "בעוד הנך הולך על רגליך, הצועדות לקראת הסוף המר, מרגיש הנך כבר כי אותה האש שנגלתה לפני עיניך נדלקה גם בליבך… להבה אחת גדולה שתעבר בלבך לעולמים. אש היוקדת שנאה…".
גם בשעת כתיבת הדברים, אומר אנגל, הוא חש כי עודו נושם את האוויר העולה מהמשרפות: "מעולם לא ידעתי שכה גדול המרחק שבין שמיעה לראיה, ושישנם דברים שאי אפשר לשכחם לעולמים. שנים חלפו, שנה שנה ותמורותיה ומאורעותיה, מעת עברתי את שאול התחתית הזו, ובעת כתבי את המילים האלה מופיעים לנגד עיני כל המחזות ההם, ועל כולם מחזה האש הבוקעת מן הארובה ושממנה הוצתו גם לבותיהם של שרידי התופת הזה, שזכו ועברוהו, אבל סימניו נחרתו בגופם ובנשמתם".
אנגל חושף את הקורא ללבטיו של אסיר במחנה: האם לנסות לברוח? היו שניסו לעשות זאת ומתו ברעב, בעודם משוטטים במעבי היערות. הוא מתאר את התחושות האמביוולנטיות בעת ההפצצות של בעלות הברית על ערי גרמניה, שסיכנו גם את חייו שלו ושל חבריו למחנה, אך מצד שני שימחו אותם שמחה עזה על הנקמה בגרמנים. "הזקיפים המלווים בן־רגע מתרככים כחמאה ומתמלאים פחד, משתטחים ומנשקים את הארץ… צוחק הלב צחוק מלא". הוא מספר על מעשי הסדיזם של מפקדי המחנות השונים ועל חבריו הרבים שאבדו לאורך הדרך – מעינויים, ממלקות, מרעב או מהתעללויות נוראיות. באחד המקרים הם נקשרו עירומים מחוץ לביתן העץ, בקור של החורף האירופי; עונש זה הוטל עליו ועל חבריו עקב הגילוי שבאמתחתם לחם "לא חוקי".
תחליף למקווה
לצד כינויים קשים לגרמנים, "עם המרצחים", אנגל מספר באופן ריאלי גם על מתנגדי משטר גרמנים שפגש במחנה דכאו והתנהגו בהוגנות ליהודים סביבם, ועל צ'כים ופולנים שעזרו ליהודים ואף שילמו על כך בחייהם. הוא מתאר כיצד אחד המלקים היהודים במחנות היה גם אחד האנשים האהובים והאהודים על אֶחיו, שכן "היה אפשר להכיר על פניו את סבלו". מתברר שלא כל היהודים ששיתפו פעולה עם הנאצים נתפסו על ידי אחיהם כבוגדים, גם בשעת מעשה.
אחד המסרים החזקים העולים מן הספר הוא כוחה של תרבות; בזמנים איומים ובכל תנאי אפשרי ובעיקר שאינו אפשרי, אנגל הצעיר והיהודים שסביבו ניסו בכל מחיר לחיות את חייהם כיהודים שומרי תורה ומצוות. בימים הנוראים, הוא ואחרים שפכו על עצמם "תשעה קבין" של מים מדליים, כתחליף למקווה טהרה. עוד הוא מספר כיצד כמעשה של תיקון ותשובה נערכה בין חברי המחנה מגבית שבה נתרמו חתיכות לחם אחדות. "היתה זו מגבית מיוחדת במינה ואולי היחידה בהיסטוריה הישראלית… כראיה שהיהודים רחמנים הם בכל התנאים והנסיבות ואפילו ברגעים הטרגיים של רעב ומחסור מוכנים הם לחלק את פת לחמם לאחיהם שבצרה".
בימי הפסח של שנת תש"ג (1943), הוא מספר, "כמעט חצי מאנשי המחנה התנזרו מאכילת חמץ למרות הרעב החמור ששרד בכל ימות השנה". היה אז צורך לאלץ אנשים לאכול לאחר כמה מקרים של התעלפויות. באחד מחגי הסוכות בנו אנגל וחבריו סוכה מאולתרת ונסתרת, שנהרסה בגסות על ידי השומר הנאצי שגילה אותה. "שמחנו שלכל הפחות הצלחנו להעביר תחתה את רוב האנשים, אבל אלה שנשארו לסוף בכו מרוב צער" (עמ' 110). אנגל מתאר כיצד יהודים קומוניסטים שהיו רחוקים מהדת קראו לישועת ה' הקרובה.
דברים אלה הם בעיניי המחשה לדבריו הנאים של הרב אליהו בן־אמוזג, שנזכרתי בהם כמה פעמים במהלך הקריאה: "לשווא פָּרַשׂ העולם לנגד עיני ישראל את כל הרע שבו, את כל הדוחה והמזוויע; מחסור, עינויים, שעבוד המולדת – דבר לא יכול היה לערער את אמונתו בעולם, ובשום אופן לא זוהה העולם עם הרוע או החטא. ככל שהרבו ללחוץ אותם, כך פרצו החיים היהודיים ביתר עוצמה, כך שאבו כוחות מעצם נפילתם, בקומם שוב ושוב במאמץ מחודש נגד הגורמים שנדמה היה שיש בכוחם לגרום להם להתייאש מהעולם" ("מוסר יהודי לעומת מוסר נוצרי", עמ' 235).
"שירתו יגון מלאה"
שוב ושוב מתאר הכותב את כמיהתו, שלא באה על סיפוקה, לנקמה באויב. קריאת הדברים בעודי לובש מדי צה"ל, בעיצומה של מלחמת דמים, הייתה חוויה חזקה. לאורך הספר פרוסים כמה משיריו של אנגל. באחד מהם, זה שנתן את ההשראה לכותרתו, נאמר: "צחוקו מהול בדמעה, שירתו יגון מלאה, ואם תנחמנו יענך: רק עם הנקמה, בוא תבוא הנחמה".
הערה קטנה לסיום: עם קריאת מסעו המטלטל של אנגל ממחנה למחנה, נדמה כי גם הקורא מיטלטל ומאבד אוריינטציה בקשר לציר הזמן של סיפורו. נראה שמוטב היה להוסיף בשולי העמודים לאורך הספר גם את השנים שבהן מדובר; ולצד המפה בפתיחת הספר נכון היה להוסיף גם ציר זמן כרונולוגי המתאר את מעבריו בין המחנות השונים. במחשבה שנייה, אולי דווקא המתכונת הזו ממחישה את חווייתם של שורדי השואה, שאיבדו את תחושת הזמן והמקום.
