כשישבתי במופע הבכורה של ההצגה "שברי לוחות", שעלתה בתיאטרון "אספקלריא", חשתי מבולבלת. אייל שכטר היה אמור לשחק בהצגה תפקיד ראשי – אבל עברה כבר מחצית ההצגה ועדיין לא מצאתי אותו, וכבר התחלתי לחשוש שמא הוא מגלם תפקיד הרבה יותר קטן ממה שחשבתי. ואז פתאום נפל לי האסימון: הרב לייזר המזוקן, שלבוש בקפידה בחליפה ומגבעת, הוא לא אחר משכטר, הסולן האגדי של להקת "אבטיפוס". ולא סתם רב – הוא מגלם את הנבל של ההצגה.
"אני מאוד אוהב לשחק את האנשים הרעים", צוחק שכטר, "יש להם מניע שצריך לפענח, גם אני כשחקן וגם הקהל, לעומת הדמויות הטובות שהן בדיוק מה שהן מציגות. ברב לייזר יש ניגודיות. מצד אחד, הוא כאילו מבטל את עצמו כלפי אלוהים והחברה, ומצד שני יש לו הרבה אגו. הוא עושה הכול כאילו לשם שמיים, אבל בעצם הוא רוצה רק להאדיר את עצמו. אני מתחבר אליו כי הוא פועל מתוך כאב, ורצון להחזיר לעצמו תפקיד שהיה שלו ואבד לו".
ההצגה מספרת את סיפורו של הרב אריה (יפתח קמינר), רב גדול ופוסק הלכה, שעומד לפני חידוש עצום של פסיקה בעניין התרת עגונה. הפסק מעורר סערה ציבורית רבה, וגורר התנגדות בקרב סובביו ואהדה רבה בקרב חוגים פחות אדוקים וארגוני זכויות נשים. בה בעת מגלה הרב שהוא חולה באלצהיימר, זאת בטרם מלאו לו חמישים. הרב מתקשה לקבל את רוע הגזירה, בייחוד כיוון שגילוי מחלתו עלול לאיים על פסק ההלכה החדשני. דמותו של שכטר מובילה את ההתנגדות לפסק של הרב אריה, וההתמודדות של הרב אריה עם הסיטואציה המסובכת שבה הוא נמצא פשוט מרתקת. בהתחלה הייתי סקפטית לגבי השילוב בין העגונות לאלצהיימר, שני נושאים כה כבדי משקל, אבל בסיום ההצגה נוכחתי לדעת שהם נארגו יחד בטבעיות רבה.
"אלצהיימר זה נושא כבד שלא כולם רוצים לעסוק בו", מספר שכטר, "אבל נושא העגונות היה מורכב הרבה יותר עבורי, וכשקיבלתי את התפקיד קראתי ולמדתי הרבה על הנושא. אם את שואלת את דעתי, אז אני לא ממש מבין למה אישה שרוצה להתגרש צריכה אישור מבעלה. לא מזמן הייתה עגונה שהיו צריכים לעשות שימיינג לבעלה כדי שישחרר אותה. אני לא מבין למה נותנים לגברים כל כך הרבה שליטה. נראה לי טבעי לתת לאישה להחליט בעצמה אם היא רוצה להתגרש. היהדות פה מפספסת לדעתי בכך שהיא שואפת לשליטה גברית", הוא יורה בשטף. "המקרה של העגונה הסב את ליבי לכך שהיהדות לא מספיק מסתנכרנת עם העידן המודרני. פעם מי שהיה בתרדמת היה מת במהירות, והיום אפשר להחזיק אותו המון שנים בחיים, אז היהדות חייבת להתייחס לשינויים המודרניים שהעולם עובר ולהקל על הסבל של אנשים ונשים".
אך למרות הביקורת שיש לשכטר על היהדות, הוא בחר להופיע על במת תיאטרון שפונה לקהל הדתי.
מה הקשר בינך, חילוני תל־אביבי, לתיאטרון דתי?
"חגי לובר (מנהל התיאטרון, ש"ר) פנה אליי כבר בעבר כדי שאכתוב שלושה שירים להצגה 'תהיי יפה ותשתקי', ולא מזמן הוא הציע לי את התפקיד כאן. זה באמת לא חיבור טבעי, אבל אני שחקן וזאת פרנסתי. כבר שיחקתי שלל תפקידים מגוונים, אז למה לא לשחק דוס?". אך עד מהרה התברר לשכטר שלשחק דוס זה עניין לא כל כך פשוט. לובר עמל קשות כדי לחבר אותו ואת קמינר, אף הוא חילוני, לדמויות שהם מגלמים. לובר ניסה להסביר להם את ערכה של ההלכה ביהדות ואת ערכו של לימוד תורה לשמה, כדי שיבינו כמה היה עמוק הקונפליקט בהתרת פסקי דין, במיוחד בנושא העגונות. הסיבה שלובר פנה אל קמינר ושכטר נבעה מפאת גילם – שחקני אספקלריא ברובם המכריע טרם חגגו שלושים, ודמויות הרבנים בהצגה היו בגילי חמישים.
הצלחת להתחבר לדמות?
"כששמתי את החליפה והזקן הרגשתי זקן נורא, ולקחתי את זה יותר רחוק. כופפתי את הגב ונעתי בתנועות קטנות. אבל הצלחתי באמת להבין ולהתחבר לדמות רק ממש בסוף החזרות, וזה קרה בזכות הכובע. תוך כדי משחק מוללתי אותו בידיי בלי לשים לב למה שאני עושה. ציון אשכנזי הבמאי קלט אותי ואמר לי 'תמשיך', ופתאום משהו נפתח והצלחתי להרגיש את הרב לייזר".
אפקט פיטר–פן
את שכטר (54) אני מכירה כבר שנים. לא רק מברנז'ת המוזיקה. אנחנו נפגשים בבית קפה כשר ברחוב רוטשילד בתל־אביב שמצאתי לאחר חיפושים רבים, ואני מסבירה לו על "מראית עין" ולמה זה חשוב לי לשבת במקום עם תעודת כשרות, אפילו אם אני מזמינה רק סודה בבקבוק. "אני צמחוני עם נטייה לטבעוני", הוא מעיד על עצמו, "כך שחלק מחוקי הכשרות נשמרים מעצם העניין". עם זאת, הוא מודה שאינו טוב בבישולים. "אני עושה כל מיני ניסיונות כדי ללמוד, והם לא תמיד מצליחים. למזלי הבנות שלי לא אוהבות כל כך לאכול".
הוא גרוש פלוס שתיים, יליד קריית־ביאליק, והיום הוא מתגורר בתל־אביב. הוא אמנם צמח בעולם המוזיקה, אבל מבצע גיחות דחופות לעולם המשחק, וגילם בעבר תפקידים על המסך הקטן, הגדול ועל במות התיאטרון, שחלקם זיכו אותו בפרסים ואף הניבו לו מועמדויות לפרסי אופיר. לשמחתי, גיליתי שהוא שומר אמונים למוזיקה.
"מוזיקה זה מי שאני אינטואיטיבית", הוא אומר בעיניים בורקות, "מוזיקה היא החופש המוחלט. בהצגה יש סדר מאוד ברור, אבל המוזיקה היא דבר שעובר דרכך, מלמעלה עד למטה. טקסט בהצגה הוא לא משהו שעובר דרכך, אלא נדרש ממך להיות יותר מפוקס ומרוכז. בשלוש דקות של שיר אתה יכול לעבור עולם שלם, חושני, רגשי. זה משהו שבמחזה של שעתיים לא בטוח שיקרה לך".
זה בגלל שבמשחק אתה צריך להיות מישהו שהוא לא אתה? אולי מישהו שאתה לא ממש מזדהה איתו?
"בסופו של דבר כל דמות שאני עושה היא אני. בכל תפקיד אני צריך להיות בעל אוסף של תכונות שאני צריך לחפש בתוך עצמי. במקרה של רב לייזר הייתי צריך לחפש בעצמי תככנות, טרחנות, קטנוניות. בסופו של דבר כשאני משחק אדם מאמין, מספיק שאהיה לבוש כך כדי שתאמיני שאני כזה. הבגדים כבר מנכיחים את הדמות".
"מוזיקה היא החופש המוחלט. בהצגה יש סדר מאוד ברור, אבל המוזיקה היא דבר שעובר דרכך, מלמעלה עד למטה. בטקסט בהצגה נדרש ממך להיות יותר מפוקס ומרוכז. בשלוש דקות של שיר אתה יכול לעבור עולם שלם, חושני, רגשי. זה משהו שבמחזה של שעתיים לא בטוח שיקרה לך"
לא הפחיד אותך לשחק דמות כל כך רחוקה מעולמך?
"אפילו בעל כורחי אני חלק מהעם היהודי. הוא נמצא בחיי בין שארצה ובין שלא. אין לי הבנה עמוקה בהלכה, אבל אני מתחבר לתרבות היהודית. לפני כמה שנים הנחתי את התוכנית 'אבן גבירול פינת יהודה הלוי' והתפוצץ לי המוח מהטקסטים, קיבלתי השראה מטורפת. אבל אני מאמין שהתנ"ך נכתב בידי בני אדם, וכל דבר שם נכתב מסיבות פסיכולוגיות". אני מתלבטת כיצד להגיב על האפיקורסיות הזו, ובסוף מחליטה להבליג ולעבור לנושא אחר.
אתה מרגיש שהיצירה שלך משתפרת? משתנה?
"תמיד יש בי תחושה שאני לא מספיק טוב", הוא אומר בכנות, "אני פועל מתוך משברים ביצירה. זה תהליך שאני חייב לעבור. במהלך הדרך, לצד רגעי ההצלחה ישנם גם רגעי שפל נוראיים שמעלים בי שאלות – האם אני כותב פחות טוב מפעם? אז למה השירים שלי לא מצליחים? אבל אני חושב שאני כותב היום טוב יותר, אז אולי זה בגלל שאני מכוער?". כשאני מבטלת את הטיעון האחרון שלו, הוא מסרב לקבל זאת. "אני מסתכל במראה והיא מספרת לי את הסיפור האמיתי. בהשוואה לפעם אני עדיין נראה טוב לגילי, אבל אני משווה את עצמי לעצמי בן השלושים, ומתאבל על הפער. לאלו שהיו יפים כמוני יש אפקט של פיטר־פן – רצון להיות ילד נצחי, לקבע את היופי. כשאני רואה את התהליך שאני עובר ואת השינויים, כשאני מכיר בָּאמת, אלו חלק מרגעי השפל".
לפחות אין לך אלצהיימר בגיל צעיר, כמו לרב אריה בהצגה.
"זה נורא מפחיד. אני מרגיש שיש לי את זה, שאני שוכח הרבה. אבל מצד שני יש לי במוח 13 מחזות שונים שצרובים בו, שיושבים ומחכים שאשלוף אותם מראשי. אלו מחזות שאני משחק בהם בימים אלו. באותו זמן אני יכול לשכוח שם של שחקן שאני עובד איתו. זה מדהים שההצגות שהפסקתי לשחק בהן נמחקות מהראש. אולי זה עניין של קיבולת, והמוח בוחר מה לזכור. בימים אלו המוח שלי בוחר בעיקר בהצגות ובשירים של אבטיפוס".
מה באמת קורה עם אבטיפוס?
"לפני שלוש שנים חזרנו לנגן יחד והתאהבנו מחדש. המשכנו לאלבום ויצא ממש מגניב ואנחנו ממשיכים להופיע. עכשיו אנחנו בהתכנסות מחודשת לבנייה של משהו חדש עם גאדג'טים חשמליים, אולי לשנות קצת את הכיוון האקוסטי".
רק אנשים קדושים
הנושאים העיקריים של ההצגה הם כאמור העגונות ומחלת האלצהיימר, אך לדעתו של שכטר ההצגה למעשה עוסקת בנושא עמוק יותר. "בסופו של דבר ההצגה היא על המלחמה על האמת, והמסר הוא שתלחם על האמת שלך", הוא פורש את משנתו בעניין, "במחזה לכולם נוח להישאר במים החמימים, המוכרים והנוחים של רב לייזר ובמלחמה שלו נגד הפסק המתיר את העגונה, ולא להיות חלק מפריצת דרך חדשה. אבל אני דווקא מתחבר למסר של הרב אריה שמסר את נפשו על האמת. זה נוגע לכולם, לא משנה מאיזה מגזר אתה".
אגב מגזר, הרגשת שהיה משהו שונה בהצגה כי היא מוצגת באספקלריא?
"היה לי מוזר שיש הפרדה מגדרית על הבמה. המחזות מחולקים כך שיופיעו או גברים או נשים".
אבל נשים בכל זאת מעורבות. את ההצגה כתבה אורית גל־ליכטנשטט.
"נכון, אבל הן לא מיוצגות על הבמה. יש בעולם נשים, בחיים של הרב הזה יש נשים, בחיים של הבן שלו יש אישה, בחיים שלי יש אישה, אז איפה הייצוג שלהן? זה הדבר היחיד שלא מתיישב לי בעבודה במגזר הדתי".
"בסופו של דבר ההצגה היא על המלחמה על האמת, והמסר הוא שתלחם על האמת שלך. במחזה לכולם נוח להישאר במים החמימים, המוכרים והנוחים של רב לייזר ובמלחמה שלו נגד הפסק המתיר את העגונה, ולא להיות חלק מפריצת דרך חדשה. אבל אני דווקא מתחבר למסר של הרב אריה שמסר את נפשו על האמת. זה נוגע לכולם, לא משנה מאיזה מגזר אתה"
מלחמה על האמת. שכטר (מימין) מתוך ההצגה "שברי לוחות". צילום: יוסי צבקרעם זאת, שכטר מספר לי בחיוך על התמודדות נוספת שהייתה לו עם המגזר הדתי, שאותה הוא כן צלח – המשחק לצד יואב עמיר, שמתגורר מעבר לקו הירוק. "יואב הוא תגלית מאוד נעימה בשבילי כשחקן, אך כבני אדם יש תהום ענקית בינינו כי הוא גר בהתנחלות. לא נכנסתי לשיח פוליטי איתו כי אין טעם. בפגישה אישית אנחנו מצליחים לאהוב אחד את השני ובכך להתגבר על התדמיות שיצרנו. אני יודע שכיום אנשים שחושבים כמוני הם המיעוט, ושהפסדנו במלחמה על הארץ הזאת. אבל אפילו יואב יודע שחלק מהדברים שאני אומר הם אמת", הוא קובע.
"אני לא באמת אדם שאוהב להילחם. במקום שיש מלחמה אני הולך הצידה. אני לא מוותר על העקרונות אבל אני מחפש דרכים יותר חכמות לעקוף את הבעיה. מבחינתי רק אנשים קדושים, לא האדמה. במעגלים הרחבים של היחסים בין בני אדם דרוש שינוי, התייחסות שונה. זה המקום שלי להתמודד עם דעות שונות בעם שלי". הוא גם מגלה לי שראה כמה פרקים מהסדרה "שבאבניקים", ונהנה מאוד. "מאוד אהבתי. זה היה מצחיק, מגניב ועשוי טוב. ממש הצלחתי להבין את העולם שלהם ולהתחבר אליהם".
כשמדובר באנשים ובתרבות, שכטר נכון להתמודד עם דעות שונות, ואילו בענייני הפוליטיקה הוא די נחרץ. כשאני מנסה לגשש מה דעתו על מירי רגב, הוא מדבר בכעס. "האמת היא שאין לי מילים. אני מאוד מאוכזב מהממשל שלנו בכלל. אני חושב שאין להם כוונה לשנות באמת אלא רק לצבור כוח. במובן הזה רגב פועלת כמו נתניהו. אני כן בעד לנער קצת את המערכת, אבל לא חושב שהיא פועלת מהמניעים הנכונים".
השיחה מסתיימת כשהבנות שלו מתקשרות, ובפיהן המנטרה הקבועה של ילדי ישראל בחודשי הקיץ – "משעמם לי". גם אני זכיתי למספר הודעות כאלו לאורך הריאיון, ובשיחת הפרידה שאנו עורכים על היורשים הוא בוחר לדבר בגילוי לב. "אני יודע שעם הפרק של הילדים כבר סיימתי", הוא משתף, "ואף על פי שאני מודע לקושי של זוגיות ארוכת טווח, שבה משברים גדולים שמעמידים את הזוגיות במבחן הם מחויבי המציאות, אני יכול לראות את עצמי חי חיים משותפים עם מישהי בזוגיות טובה".
