"המשפט 'שנהיה ראויים להם' הוא לא ראוי בעיני"

"…אני שמח ומודה על הזכות שתהיה לי להגן על הארץ היפה שלנו ועל עם ישראל… גם אם יקרה לי משהו, אני לא מרשה לכם לשקוע בעצב. הייתה לי הזכות להגשים את החלום והייעוד שלי ותהיו בטוחים שאני מסתכל עליכם מלמעלה ומחייך חיוך ענק… ‏אם חס וחלילה אתם יושבים שבעה, תהפכו אותה לשבוע של חברים, משפחה וכיף…"

״יש תחושה שספגנו אבדות רבות והמלחמה מתארכת, וכאן הסבלנות שלנו נמדדת, כאן מי שימצמץ ראשון מבין שני הצדדים עלול ליפול. אני מאוד מקווה שנשמור על החוסן הזה, שנבחר להיות חזקים״

"קיבלנו את הצוואה ממש רגע לפני שיצאנו להלוויה", מספרת שרית, "לא ציפינו למכתב כזה, לא חשבנו על זה בכלל. אנחנו כותבים ברכות לימי הולדת אחד לשני, אבל לא הרבה מעבר לזה, אז זו הייתה הפתעה עבורנו. הפתעה מאוד עצובה אבל גם מאוד נעימה, דרישת שלום שהיא גם ציפייה לפעולה מאיתנו".

ראיתם במילים שלו סוג של כתב שחרור מאשמה?

"לגמרי. הוא באמת התיר לנו ספקות, אמר לנו מה הוא מצפה מאיתנו שנעשה – שבתחושה שלנו היינו עושים בכל מקרה – לא לשקוע בעצב, ושהשבעה תהיה שמחה. לשמחתי הרבה הייתה בינינו תקשורת מעולה אז המילים שלו לא הפתיעו אותנו כי הכרנו את הבן שלנו טוב".

גם הדברים שלה בהלוויה היו חזקים במיוחד, הפכו לאיקוניים והיו לגמרי ברוח דבריו של בן, על אף שלא ידעה עליהם כשכתבה את ההספד. משפטים כמו "לסיפור שלנו יהיה סוף טוב, אנחנו ננצח! אין לנו ברירה אחרת", "אנחנו עם שרוצה לחיות, ולא כמו האויבים שלנו – שהם שפלים ועלובים, פחדנים, נאצים שמקדשים את המוות. אנחנו נחיה ונשגשג ונבנה" צמררו את השומעים בעוצמתם. "לא היה שם משהו שלא דובר פה בבית חודשים ושנים לפני כן", היא מספרת, "זאת השפה שלנו. עמדתי על פודיום ברגע מאוד מרגש ולכן זה יצא מאוד דרמטי, אבל אלה תחושות שהרגשתי ושאני עדיין מרגישה. הכול הוגבר, אבל אני מאמינה באותם דברים שבהם האמנתי לפני כן: מאמינה בטוב שלנו, מבינה מי האויבים שלנו, מאמינה בנצחיות של עם ישראל, מאמינה שננצח כי הטוב חייב לנצח, ומאמינה שכולנו צריכים להתגייס לזה".

היום, חודשיים אחרי, את רואה הבדל בין שרית של לפני נפילת בן לזו של אחרי?

"ברור שקרה אירוע דרמטי וטרגי בחיינו, שגרם לי להיות מושמעת יותר בציבור. אבל במה שאני חושבת, במה שאני אומרת ובמה שאני עושה ביומיום, בעבודה שלי או במפגשים עם חברים, דבר לא השתנה. אני ממשיכה לחנך את הילדים לראיית הטוב ולאופטימיות. כל הבית – כמו שאתה רואה – עמוס בכל צבעי הקשת, הכול צבעוני ומשתדל להיות שמח".

לא כל ההורים השכולים מתמודדים כך. זה עניין של אופי או שיש גם עניין של בחירה?

"יש בחירה. במאה אחוז. שקיעה בעצב לא תוביל אותנו לשום מקום. אז ברור שקשה ללכת לישון כי אז העצב נוכח יותר וכל המחשבות מתנקזות לדבר אחד. אבל אז אנחנו מתעוררים לבוקר של חיים. החיילים שלנו נפלו כי הם נלחמו על החיים שלנו, ואנחנו נתעקש על החיים שלנו".

את חושבת לפעמים בכיוון של "אם כבר נגזר עליו למות אז עדיף במלחמה על הארץ מאשר סתם באיזו תאונת דרכים"? החשבונות האלה קיימים?

"קודם כול, הייתי רוצה שהבן שלי יחיה. לא הייתי רוצה שהוא ימות. אבל יש משהו בעובדה שהוא מת במלחמה הכי מוצדקת שיש, שהוא יצא להילחם מתוך בחירה, שאני יודעת שהוא לא פחד, שאני יודעת שהוא היה חדור במשימה לנצח את האויב שלנו ולזכות בחיים. לצערי זה לא קרה והוא לא זכה בחיים, אבל אני בטוחה שהוא נפל תוך כדי שהוא מחייך חיוך קטן על כך שהוא עושה את מה שהיה צריך לעשות. בתחושה פנימית אני בטוחה שהוא מבסוט עלינו, על איך שאנחנו מתנהלים. כשאני הולכת לישון אני נרדמת עם הפנים שלו מחייכות וכשהוא אומר לי – 'וואלה אמא, שיחקת אותה'. אבל זה באמת מאוד־מאוד אישי ואני לא יכולה להגיד אם זה נכון גם לאחרים".

***

שרית בת 47. כך גם צבי, בעלה, שאותו הכירה בבני עקיבא סניף מרכז ירושלים. יש להם שלושה ילדים, בן, הבכור שנפל, מיקה שנמצאת בשנת שירות במקווה ישראל ולאחר מכן תתגייס, ובועז בכיתה י"א. במקצועה היא מספרת סיפורים לילדים במסגרות חינוך שונות, ולאחרונה חזרה לפגוש את תלמידיה בכיתות. "ילדים זה העתיד שלנו", היא אומרת, "מי שעוסק בחינוך יודע שזה לא סתם משפט, אלא כזה שיש בו משמעות. חזרתי לעבוד אחרי חודש בערך מתוך מחשבה שאי אפשר לשדר לילדים שקרה אסון והחיים נעצרים, אלא שהחיים ממשיכים. זאת משימה שלקחתי על עצמי, היא לא קלה לי ואני ממש משתדלת ואשתדל לעמוד בה. בפעם הראשונה שנפגשתי איתם אחרי שחזרתי, אמרתי להם בואו תשאלו אותי את כל השאלות שאתם רוצים לשאול. אתם יודעים שהבן שלי נפל, וזה אומר שהוא נהרג. אז תשאלו הכול. מאוד חשוב בעיניי לדבר עם הילדים, באמת וביושר. והם באמת שאלו אותי ממש הכול – איך הוא מת, אם ראיתי אותו אחרי שהוא מת, למה הוא מת, אם הוא היה חייל כזה טוב איך יכול להיות שהוא מת? יש בזה שחרור כיפי לעומת אנשים מבוגרים שאומרים קלישאות, שנזהרים מאוד. זה היה משחרר מאוד, וככה פגשתי 12 כיתות. ילדים זה מצד אחד המבחן שהכי קשה לעמוד בו, ומצד שני הוא הכי קל. כי אין מסננת, הכול פתוח. באחת הכיתות שאלו אותי כמה ילדות אם אני עצובה. עניתי שלפעמים כן, אבל עכשיו אני דווקא בסדר כי כיף לי להיות כאן איתן. ילדים זה כוח מדהים, כוח נקי".

דיברת על קלישאות של מבוגרים, אחת מהן, שנכונה במיוחד אצלכם, היא אלה שבאו לחזק ויצאו מחוזקים.

"אתמול ביקשו ממני לעלות לשידור באחד מערוצי הטלוויזיה 'כדי לחזק'. אמרתי לעורכת שזה דווקא יום קשה עבורי שבו אני רק חושבת על אותן דפיקות בדלת. אז התקשרתי למישהו שאני מאוד מעריכה, כדי שיחזק אותי לקראת הריאיון הזה. והוא התקשר אליי בפעם אחרת כדי שאני אחזק אותו לפני פגישה שהייתה לו. כולנו חייבים לחזק אחד את השני, והמסר שלי הוא שאם הלכת למשפחה שכולה כדי להתחזק, זה מצוין – אבל אם קיבלת כוח אז לך תחזק אחר כך מישהו אחר. זה נשמע קצת כמו פעולה של בני עקיבא, אבל זה נכון".

יש רגעי שבירה מאז נפילתו של בן?

"אין רגעי שבירה, אבל כשמגיע יום חמישי בערב אני מרגישה שדי, נגמרו לי כל הכוחות, שאני לא יכולה יותר, ואז משפריץ החוצה כעס לא מוסבר על דברים לא הגיוניים. זו לא שבירה אלא תחושה שאני לא יכולה יותר לסחוב על הגב. אבל אז מגיע יום שישי, הדלת פה פתוחה, אנשים עוד מביאים לנו חלות ואוכל – אנשים שאנחנו לא מכירים בכלל או חברים של בן". שרית מחייכת ומוסיפה, "אז אם מישהו רוצה לשלוח לי מגש פירות חתוכים כדי לעזור לי בזמן קשה, חמישי בערב זה בדרך כלל הזמן". את חוששת שתישארו לבד?

"אני רוצה להאמין שנמשיך להיות מחובקים על ידי המשפחה והחברים שלנו. זכינו בכל כך הרבה חברים של בן, שאת חלקם בכלל לא הכרנו. זה לא מפתיע, בן הרי היה יכול להפוך לחבר של עמוד חשמל אם רק היה עומד לידו חמש דקות. אחת מהחברות של בן, בת 21, שאלה אותי איך נרגיש כשהיא והחברים האחרים יתחתנו ויהיו להם ילדים. הבטתי בה וחשבתי כמה הרווחנו אותם, איזה אנשים מדהימים הם שעכשיו חושבים על משהו שיקרה בעוד כך וכך שנים. ואחרי כל זה, גם אם בסוף נישאר לבד, נמצא את הכוחות ונתמודד גם עם זה".

***

זוסמן הפכה לאחד הקולות המשמעותיים שקוראים לחברה הישראלית לשמור על אחדות וחוסן פנימי גם כשקשה והמלחמה מתארכת: "התחושה החזקה היא שאנחנו במלחמה שנכפתה עלינו", היא אומרת, "הסיבות שבגללן יצאנו למלחמה הזו מאוד ברורות, זה לא קשור לאמונה אלא לצדקת הדרך ועשיית צדק. לרוע האפל, הנתעב והשפל אין זכות קיום בעולם, ואנחנו חייבים להילחם בו. זה לא קשור לדת או אמונה, זה קשור לאנשים שמאמינים בחיים. באופן טבעי, כשיוצאים למלחמה יש הרבה דחיפה מצד כולם כולל התקשורת. אחרי שעובר זמן, בדיוק אז אנחנו נמדדים. כשעוברת תקופה ויש תחושה של תקיעות מסוימת.

"הרי להקים בית ספר זה אחלה, כולם נרתמים ומתלהבים, אבל לנקות שם את השירותים אחרי ארבע שנים או לדאוג שתהיה חניה לכל המכוניות – זה העסק הקשה והמורכב. אנחנו עכשיו נמצאים בתקופה הזאת שבה יש תחושה שספגנו אבדות רבות והמלחמה מתארכת, וכאן הסבלנות שלנו נמדדת, כאן החוסן הפנימי שלנו נמדד, כאן מי שימצמץ ראשון משני הצדדים עלול ליפול. אני מאוד מקווה שנשמור על החוסן הזה, שנבחר להיות חזקים, כי הסיבות למלחמה הזו עדיין ברורות והרוע עדיין קיים. אנחנו עדיין צריכים למגר אותו, ועדיין צריכים להחזיר את הביטחון ליישובי העוטף ולהחזיר את החטופים שלנו. אנחנו עדיין באמצע הטיפול, וזה בדיוק הזמן לתת את כל הכוח לחיילים המדהימים שלנו, שלא מהססים לרגע, נלחמים ולא רוצים לצאת לפני שהמלאכה תושלם. לחיילים יש נשק, לנו יש מילים שיוצרות חוסן וחתירה לאחדות".

"המשפט 'שנהיה ראויים להם', הוא לא ראוי בעיניי. אנחנו כבר ראויים, בשבילנו החיילים יצאו ויוצאים להילחם. וגם 'שהם לא יפלו לשווא' – בן יצא מתוך תחושה שאין דרך אחרת, אין סיכוי שזה יכול היה להיות לשווא"

הזכרת מילה אחת שלדעתי נוגעות בלב העניין הציבורי: סבלנות. "סבלנות" לעומת "עכשיו", המילה שמובילה את המטה שמאגד חלק ממשפחות החטופים.

"לא לך ולא לי יש אנשים חיים שנמצאים בעזה והם חטופים תחת עינויים. אני לא יודעת להגיד לך מה הייתי צועקת במצב הזה, אז אני לא נכנסת לזה. אני לא מבקרת את הצעקה של משפחות החטופים או מי שעומד איתם, ואני חושבת שלצעקה הזאת יש מקום. זו האחדות שאני מדברת עליה – להגיד 'אני שומע את זה, מכבד, ועדיין אומר את מה שאני חושב'".

במהלך השיחה בינינו זוסמן טורחת לתקן מונחים שגורים שכולנו משתמשים בהם. השפה שבה אנו מדברים בהקשרים של השכול חשובה לה. "נכון. ראשית, בן לא היה קורבן וגם אני לא קורבן. שנית, המשפט 'שנהיה ראויים להם', הוא לא ראוי בעיניי. אנחנו כבר ראויים, בשבילנו החיילים יצאו ויוצאים להילחם. וגם 'שהם לא ייפלו לשווא' – אין דבר כזה. בן יצא מתוך תחושה שאין דרך אחרת, אין סיכוי שזה יכול היה להיות לשווא. זה שקר. גם המונח 'קצין נפגעים' או 'קצינת נפגעים' צריך להשתנות. בן לא 'נפגעים' אלא נפגע, ביחיד, אז כנראה שהכוונה היא אלינו המשפחות. אז אנחנו לא 'נפגעים', אנחנו רוצים לחיות עד 120 בחיים טובים. לכן אני עובדת על כך שישנו את השם ל'קצין 120', או 'יחידה 120' – גם ככה הצבא עובד במספרים של יחידות. זה אופטימי, והרבה יותר נכון ומדויק. והדבר האחרון – 'יד לבנים' צריך להשתנות ל'יד לבנים ולבנות'. השפה שלנו מאוד חשובה, והדברים האלה אינם סמנטיקה בעיניי".

ואם כבר מזכירים מילים שנאמרות, יש לך לא מעט ביקורת על התקשורת המחלישה.

"יש לי ביקורת, ואני לא נזהרת פה במילים. אנחנו במלחמה. אנחנו לא במצב נורמלי. ערוצי התקשורת צריכים למלא זמן מסך, כל האולפנים משדרים 24 שעות ביממה, מה שמאלץ אותם לעשות בחירות שלדעתי שגויות. רוב מוחלט של האנשים שמדברים שם ושמזמינים אותם שוב ושוב, פשוט מברברים. מבחינתי, דברים של הרמטכ"ל ודובר צה"ל הם הדיווח היחיד שאני צריכה לקבל מהמלחמה. אלה האנשים שנמצאים בשטח, שבאמת יודעים על מה הם מדברים ושנושאים באחריות. אחריות על המילים שלהם, אחריות על החיילים שלהם. הדיבורים האחרים? קודם כול, האויבים שלנו מאזינים. למה הם צריכים לשמוע את מה שאתה חושב, איך בדיוק צריך לפרוץ לחאן־יונס. למה זה מועיל חוץ מלתת לאויבים שלנו מידע? זה לא נורמלי בעיניי.

"ביקורת זה דבר מאוד חיובי ונצרך, אבל בעת מלחמה אני חושבת שהביקורת צריכה להיות מופנית כלפי האויבים שלנו. יש מיליון ואחת אפשרויות לעשות כתבות שמעניקות כוח, שמספרות על גבורת חיילי המילואים והסדיר, שמביאות למסך את הרוח הישראלית".

מה את אומרת לחלק ממשפחות החטופים שדורשות את החזרתם אפילו במחיר של הפסקת המלחמה?

"נושא החטופים מדיר שינה מעיניי. הם צריכים להיות בבית אתמול. לא מחר. אני לא חושבת שאני יכולה לענות להן, אני לא במקום שלהן. זה שאני אם שכולה לא נותן לי קרדיט לדבר על כל נושא ולתת לאנשים להקשיב לכל מה שיש לי להגיד. אני רוחשת הרבה כבוד למשפחות שכולות, וגבולות של שיח צריכים להישמר גם כשאתה נמצא במעמד אחר ומיוחד. אני חושבת שמשפחות של חטופים צריכות להביע את דעתן, אבל לא חושבת שהתקשורת היא המקום שבו צריך להתרחש המאבק הזה. להפגין, להחתים עצומות – בוודאי, אבל ההדהוד התקשורתי הוא הבעיה. הייתי מציעה לערוצים לנסות לעשות סוויץ' במחשבה, להיות החלוצים, להיות הערוץ הזה שמעז לא לתת במה לדיבור המחליש, המקטב והמשסע, אלא להיות אלה שמביאים מסר של מלחמה ברע, של חוסן פנימי, של תחושה חיובית.

אם המילים הפשוטות שלי בהספד על בן הגיעו כל כך רחוק וחיזקו כל כך הרבה אנשים, למה שהתקשורת, שממילא יש לה את המגבר הזה ביד והיא נמצאת בסלון של כל אחד מאיתנו, לא תשתמש בכוח שלה לתת לנו כוח לנצח את המלחמה? החשבון והפתרונות יגיעו אחר כך. ברור לנו שמישהו צריך לקחת אחריות, שיש אנשים שצריכים לסיים את התפקיד שלהם, שצריך להעביר לדור הבא את המושכות. אבל כרגע אנחנו במלחמה, במלחמה הזאת אנחנו חייבים לנצח, והתקשורת היא אחת הזירות החשובות והיא צריכה להתגייס יותר למעננו. יש כאלה שעושים את זה, אבל צריך שזה יהיה הרבה יותר למעננו".

כשאני נפרד משרית ועומד שוב ליד הדלת הכחולה עם הפרחים, אני שואל אותה אם יש לה עוד מסר אחד לאומה. היא חושבת רגע, מתחייכת, ואז אומרת: "כן. כשאתם באים לשבעה ורוצים לחבק את המשפחה השכולה, תבדקו קודם שאין לכם כינים. זה הדבר היחיד הגרוע שקיבלתי בשבעה, ואני ממש לא האם השכולה היחידה שקיבלה", היא מסיימת את המשפט ואז פורצת בצחוק משוחרר, שמלווה אותי כמה ימים טובים לאחר מכן.

אני חושב על זה שאנחנו צריכים עוד אנשים כמוה, שמתעקשים להמשיך להיאחז בחיים, שמתעקשים להמשיך לחייך, שמתעקשים להמשיך להיות הם, למרות הצער והכאב.