"היו רגעים שכבר חששתי שלא אצליח לפרוץ בעולם המוזיקה. הייתי בן שלושים, האלבום של 'תערובת אסקוט' לא הצליח מסחרית, ואחרי שבחזרות לאלבום השני רבנו כל הזמן והלכנו מכות החלטתי לעזוב. 'הד ארצי' לא מיהרו להוציא לי אלבום סולו, ההורים שלי שאלו אותי כל הזמן מה יהיה איתי, ואני, שכל העשייה המוזיקלית שלי נעשתה אז ממקום של אמונה, כבר התחלתי לחשוב שזה לא יקרה".
"הגענו לארץ כמו מהגרים אמיתיים, ובנמל חיפה קיבלו את פנינו רובי ריבלין ואחיו לייזי זכרו לברכה, שהם בני דודים של אמא שלי"
את המונולוג הזה משמיע לי ירמי קפלן, אחד היוצרים הוותיקים והמוערכים במוזיקה הישראלית, שבהופעה חגיגית ב־8 בספטמבר באמפי שוני יציין 25 שנה לצאת "ירמי קפלן והפרחים", אלבום הבכורה המצליח שלו. "מהתסכול שהייתי בו כתבתי את 'מדוע לא באת' והחלטתי לשלוח קסטה עם השירים שלי ל־NMC. אחרי כמה ימים חזרו אליי ואמרו לי שהם אהבו מאוד את מה ששמעו, וביקשו שאבוא לחתום על חוזה הקלטות. מאותו רגע החיים שלי השתנו".
נפגשתי עם קפלן בסטודיו שלו שנמצא באחד המקלטים ברמת־השרון המשמשים מתחמי אמנות. הכרנו לפני שבע שנים כשקפלן בא להתארח בהופעה שלי, ובהמשך הוא הזמין אותי להתארח בהופעה שלו. האבות של שנינו הקימו יחד את הטלוויזיה החינוכית שנסגרה לאחרונה, מה שבכל פעם מחדש שאנחנו נפגשים מעלה זיכרונות משותפים מהילדות. "הטלוויזיה החינוכית הייתה כמו וונדרלנד בשבילי. אהבתי ללכת לשם, לעלות לקונטרול ולשבת ליד השחקנים המפורסמים. חייכו אליי שם בכל מקום כי הכירו אותי בזכות אבא שלי. בשלב מסוים גם השתתפתי בסדרה Neighbours ללימוד אנגלית, ואהבתי ללכת לימי צילום, אבל החוויה שלי שם הייתה הרבה מעבר להופעה על המסך".
צ'יריבים צ'יריבום עם אבא
קפלן, שיחגוג בספטמבר יום הולדת 57, בן זוגה של יעל ואב לשלושה ילדים, הקטן שבהם בן שלוש. הוא מתגורר ברמת־השרון ונחשב לאחד מכוכבי הרוק הישראלי הבולטים של שנות התשעים, ואחד היחידים מדורו שממשיך לפעול במרץ גם עמוק לתוך שנות האלפיים. סיפור חייו החל אי שם בתחילת שנות השישים בדירפילד, פרבר של שיקגו בארצות־הברית, שם נולד וגר עם משפחתו. "הייתי ילד מאוד אקטיבי. אהבתי לעמוד על הידיים ועל הראש, לטפס על דברים, להתגלגל ולעשות סאלטות", הוא נזכר.
"בני הדודים שלי גרו שני בתים לידנו ובחצר האחורית הייתה לנו רחבה ענקית מחוברת, שם היינו משחקים כל הזמן. אני זוכר את עץ הערבה הענק שהיה לנו ואת השלג בחצר הקדמית, שאהבתי ליפול לתוכו, וגם את השנתיים שלמדתי בבית ספר יהודי. המילים הראשונות שלמדתי בעברית היו כלב, חתול ואונייה שטה על המים". כשהיה בן שמונה החליטה משפחתו לעלות לישראל. "זה היה ממניעים ציוניים. אמא שלי היא בת של רב שנולדה בירושלים. בגיל שלוש אביה עבר לקנדה לשמש רב ומשם הם עברו לארה"ב. אבא שלי גדל גם הוא באווירה ציונית ובכל קיץ נסענו איתו יחד לוויסקונסין, שם הוא ניהל מחנה קיץ יהודי. בימי שישי בחדר האוכל, הוא ניגן על גיטרה ושר שירי פולק ואז היה עובר לצ'יריבים צ'יריבום, לוקח אותי על הכתפיים ומתחיל לעלות על שולחנות ולרוץ בין אנשים. אהבתי את זה מאוד. לפני כמה שנים נפל לי האסימון שהוא בעצם עשה את זה הרבה לפני שאני התחלתי לעשות את זה בהופעות. יש חדווה גדולה בלקפוץ על שולחן".
ב־4 ביולי 1969 הגיעה המשפחה לחופי ישראל לאחר שהפליגה על אונייה במשך שבועיים. "הגענו לארץ כמו מהגרים אמיתיים, ובנמל חיפה קיבלו את פנינו רובי ריבלין ואחיו לייזי זכרו לברכה, שהם בני דודים של אמא שלי. רובי היה אז יו"ר בית"ר, והוא ולייזי לקחו אותי כמה פעמים בתור ילד למשחקים של בית"ר ירושלים באצטדיון ימק"א. אנחנו בקשר עם רובי עד היום ואפילו הזמינו אותנו לביקור במשכן הנשיא".
התחנה הראשונה של משפחת קפלן בישראל הייתה בכפר־גלים, שם הדריך אביו של ירמי, אירווינג, קבוצה של צעירים אמריקנים במשך חודש. "אני זוכר שלא היה שם כלום ואהרן ואני העברנו את הזמן בגילוף מקלות עץ עם אולר אחד שהעברנו בינינו. משם עברנו לנתניה למשך חצי שנה, למדנו באולפן ופגשנו עוד הרבה עולים חדשים. שם גם שיחקתי בכיתה ג' את משחק הכדורגל הראשון שלי, ולילדים המקומיים היה קשה לקרוא בשם שלי, אז מהר מאוד הפכתי לג'רבי. קיבלו אותי מאוד יפה כי הייתי אמריקני, שהסתובב עם מותגים אמריקניים שלא ראו פה בארץ באותן שנים. למדנו עברית מהר מהצפוי ואחרי שלושה חודשים העבירו אותנו לבית ספר. אני זוכר שבמכולת הסמוכה מכרו לנו סנדוויצ'ים רק עם חרדל, וזה היה נפלא. כל החוויה הזאת זכורה לי כהתרגשות אחת גדולה, בלי להיות בטוח אם אני אוהב את מה שקורה או לא".
לאחר חצי שנה בנתניה התמקמה משפחת קפלן בשכונת נווה־אביבים בתל־אביב. אבי המשפחה החל כאמור לעבוד בטלוויזיה החינוכית, תחילה כשחקן ובהמשך גם כבמאי של תוכניות שחלקן הפכו לקלאסיקות, כשהוא משלב בהן את שני בניו. ירמי המשיך לפתח את קריירת המשחק שלו עם הופעות במערבון "פנטום קיד" ב־1975, וב"מבצע יהונתן" של מנחם גולן ב־1977. "לאורך השנים, פרט להופעות אורח בכמה סדרות, אני והאנשים סביבי לא ידענו איך להוציא ממני את השחקן. אני בטוח שבמסגרת נכונה עם במאי מתאים, דברים היו יכולים לעבוד מצוין. כל הזמן מציעים לי להשתתף בתוכניות ריאלטי, אם זה האח הגדול או לשחק כדורגל בגולסטאר, אבל זה ממש לא מעניין אותי ואני לא בנוי שיסתכלו עליי מסביב לשעון. בינתיים אני מביא את כישרון המשחק שלי לבמה ולהופעות".
בגיל שש החל קפלן לעסוק במוזיקה. "התאהבתי אז בתופים וניגנתי על מערכת של ילדים קטנים. בבית הספר היסודי קיבלו אותי לקונסרבטוריון, אבל אחרי ארבעה שיעורים עזבתי, כי לא היה לי כוח ללמוד תווים ורציתי להתפתח בכוחות עצמי. אהרן ניגן על גיטרה וכתב שירים והיינו מנגנים יחד בבית, כשמדי פעם השכן מלמטה היה עולה להתלונן על הרעש שאנחנו עושים. בכיתה ט' התקשר אליי רמי קלינשטיין, שגדל גם הוא בשכונה והציע שננגן יחד. במפגש איתו זו הייתה הפעם הראשונה שבה ראיתי ילד ששולט בפסנתר בצורה כל כך אבסולוטית, וזה היה מפעים. הייתי יושב לידו בתוך נער, מקשיב לשירים שהוא כתב. לימים הוא הפך למנטור שלי, שפרגן ותמך בצעדים הראשונים שלי כמוזיקאי. הקמנו יחד להקה בשם 'ליקוי חמה', התחלנו להופיע וזכינו בתחרות להקות בעיר הנוער בחיפה. מאז אנחנו בקשר, ולאחרונה הוא אפילו התחזק אחרי שפתחנו עם חברים נוספים קבוצת ווטסאפ משותפת, על בסיס האהבה של כולנו לכדורסל ול־NBA. בשנים האחרונות נכנסתי מאוד חזק לעניין הזה וצברתי הרבה מאוד ידע, כולל לדעת מי הם שחקני הספסל בקבוצות הזניחות ביותר".
למרות הרצון לעסוק במוזיקה, את החודשים הראשונים בצבא העביר קפלן דווקא בקורס טיס. "אני זוכר שבגיבוש התלוננתי כל הזמן שאני רוצה ללכת ללהקה צבאית אבל אחרי שסיימנו, הגף שלי היה הראשון שטס, הגעתי עד צ'ק 11 וזה היה מסעיר. אחרי חודש של טיסות התחיל השלב של הלימודים, עם פיזיקה וכימיה, ומהר מאוד הבנתי שזה לא בשבילי והחלטתי לעזוב. הפכתי למש"ק תכנון כוח אדם בחיל אוויר ומשם עברתי למדור גיוס קבע בקריה. בשלב מסוים הלכתי גם למבדקים ללהקה צבאית. הגעתי לשם על תקן מתופף אבל לא הייתי מלומד מספיק בשביל להקה מסוג כזה, והמתופף טל ברגמן שנבחן איתי היה זה שהתקבל".
רעב לבמה
לאחר השחרור התקבל קפלן ללימודי משפטים באוניברסיטת תל־אביב ובסיום שנת הלימודים הראשונה החליט לעזוב לטובת מסע מעבר לים. "נסעתי לברזיל לחמישה חודשים עם חבר ברזילאי שגדל איתי, ומשם המשכנו לארה"ב למסע מחוף אל חוף. בשלב מסוים עבדתי בצביעת בית בלוס־אנג'לס ותוך כדי התחלתי לשמוע מנגינות בראש וזמזמתי אותן. זו הייתה סוג של הארה, כמו משהו רוחני־דתי, והבנתי שזה מה שאני צריך לעשות בחיים האלה. השגתי מחבר פסנתר קטן כמו של ילדים והתחלתי לכתוב עליו שירים ולהקליט לטייפ קטן שהיה לי".
"יש ערבים שאני מגיע בידיעה שאני הולך להעביר את הקהל מסע, לתת להם בראש ולהיכנס ללב שלהם"
"זו הייתה תקופה שחקרתי, חיפשתי ופתחתי את עצמי לעולם מתוך הבנה שאולי יש דברים שאפשר לעשות אחרת, לא רק איך שאני חושב. התחלתי להאמין שיש בעולם כוח מניע שלא חייב להיות פרטי, למרות שעברתי גם חוויות כאלה עם צירופי מקרים מדהימים".
איך המשפחה שלך הגיבה לתהליך שעברת?
"כשצלצלתי לאמא שלי מארה"ב ואמרתי לה שאני רוצה לכתוב שירים ולשיר אותם היא אמרה שאני לא פרנק סינטרה, שאפסיק עם השטויות ושאחזור הביתה. כשחזרתי לארץ עם הרבה שיער וגיטרה היה שלב שלדעתי הם חשבו שהשתגעתי קצת. גם אחרי שהחתימו אותי על חוזה הקלטות הם המשיכו לשאול אותי מה אני מתכוון לעשות בחיים, ורק כש'מודדת' יצא לרדיו והפך ללהיט, קיבלתי מהם את החותמת שמה שאני עושה זה בסדר".
לאחר שנתיים שב קפלן לישראל במטרה להגשים את הייעוד שלו. "כשחזרתי אחותי הכירה ביני ובין חמי רודנר שלימים הפך לאחד החברים הקרובים שלי. עבדנו בפאב 'המדבר' בתל־אביב והתחלנו לנגן יחד עם אסף אמדורסקי ואסף שריג. ניגנו שירים שלי ובשלב מסוים הרגשתי שחמי צריך להקה משלו ועודדתי אותו לזה, מה שהוביל לבסוף להקמה של 'איפה הילד'", נזכר ירמי. "באחת ההופעות הראשונות שלי בפאב בתל־אביב חברים שלי סיפרו לי שמישהי שישבה סמוך טענה בקול במהלך ההופעה שאני נשמע כמו צפרדע.
באותן שנים זייפתי הרבה ושרתי בטון לא נכון, אבל השקעתי בזה הרבה עבודה והדברים השתפרו. באותה תקופה רֵע מוכיח החליף את אמדורסקי בהרכב שלי ואסף הציע לי להצטרף להרכב שלו בתור מתופף יחד עם ג'נגו (עמיר רוסיאנו, ד"מ) וככה קמה 'תערובת אסקוט'. היום כשאנחנו נפגשים ומנגנים מדי פעם, מה שיקרה גם בהופעה החגיגית בשוני, אנחנו מחבקים אחד את השני הרבה יותר ועושים את זה בכיף".
"אני בעד שוויון מוחלט בין גברים ונשים וחושב שתנועת Me Too היא נקודת מפנה עולמית במקום הזה, גם אם לפעמים יש הגזמות או טעויות"
ב־1994 יצא לאוויר העולם אלבום הבכורה של קפלן, יחד עם הרכב בשם הפרחים. השירים "מודדת", "משהו חייב להשתנות" ו"מדוע לא באת" זכו להשמעות רבות ברדיו, וקפלן זכה להכרה ראשונה כאמן סולו. בסיבוב ההופעות שליווה את האלבום הוא התגלה כפרפורמר יוצא דופן, עם אנרגיות בלתי נגמרות, כזה שעולה על שולחנות, שובר צלחות, משתמש באלמנטים תיאטרליים והופך כל הופעה לחוויה בלתי צפויה. "יש בי סוג של רעב בלתי נגמר בכל פעם שאני עולה על הבמה ואין לי ספק שחלק מההישרדות שלי לאורך השנים זה בזכות ההופעות ובזכות העובדה שאני דמות מתקשרת וזה מאוד בוער בי. הופעה היא כמו חוויה דתית עבורי והקהל יודע שהוא יקבל ממני אמת לפרצוף עם עומק מאחורי הדברים, מלבד התשוקה הרבה שממנה אני פועל".
ומה אם ערב אחד פתאום לא בא לך להשתולל?
"יש ערבים שאני מגיע בידיעה שאני הולך להעביר את הקהל מסע, לתת להם בראש ולהיכנס ללב שלהם, ויש ערבים שאני מרגיש שאני צריך קודם כול להיכנס ללב של עצמי, לשחרר שם משהו ואני נעזר בהופעה כדי לעשות את זה ועובר תהליך בעצמי. אחרי כל כך הרבה שנים אני כבר מקצוען שיודע איך לעשות סוויץ', וגם אם רבתי עם אחד הנגנים בחדר ההלבשה לפני כן, אני הולך לבמה ומופיע כמו שצריך, עולה על שולחנות, שובר כוסות ולא עושה חשבון לאף אחד".
"הדיבור הזה, שאני אחד הפרפורמרים הבולטים בארץ, מוביל לפעמים גם לאנטגוניזם מצד קהל שמגיע סקפטי ואומר לעצמו – בוא נראה אותו. הם לא חושבים שהם עומדים לעבור איזה אירוע מיוחד או חוויה שתטלטל אותם. בשבילי כל הופעה היא סוג של תהליך, שבמהלכה אני רואה איך האנשים לאט־לאט נפתחים ומתמסרים".
פן נוסף בהופעה של קפלן הם קטעי הקישור בין השירים שבהם הוא מרבה לדבר על זוגיות ועל יחסים בין אנשים. "תמיד דיברתי וחפרתי בדברים וגם בתיכון קראו לי פלספן, אבל אני בעד אקטיביזם ובעד לשנות דברים, לא רק לדבר עליהם בבית. גם כשהיה כל הסיפור של האלימות נגד בני העדה האתיופית, הבאתי את זה לבמה. אני בא ממקום שמבקש לפענח את יצר האדם, את מהות האנושיות והזוגיות. חשוב לי לעשות כיף ולהשתולל אבל גם שיעבור מסר".
מה המסר שאתה מבקש להעביר?
"המסר שלי בסופו של דבר הוא פמינסטי. אני בעד שוויון מוחלט בין גברים ונשים וחושב שתנועת Me Too היא נקודת מפנה עולמית במקום הזה, גם אם לפעמים יש הגזמות או טעויות, דבר טבעי כשתנועה כזו פורצת קדימה. אני חושב שהנשים צריכות לנצל את המומנטום הזה בתקווה שהן ישתלבו יותר בעולם התקשורת והפוליטיקה. אני מקווה שבניגוד לאלו שנמצאות שם היום, כמו מירי רגב שפועלת לטעמי בצורה בוטה מדי, הן לא ינסו לפעול בדרכים גבריות, אלא יביאו לידי ביטוי את היתרונות הרבים שיש למין הנשי, כמו יכולת הכלה, אינסטניקטים בריאים ואינטליגנציה רגשית. אלו דברים שיכולים לפתור הרבה בעיות, גם בין מדינות".
מאז אלבום הבכורה, שהגיע ב־2009 למעמד של אלבום זהב, הוציא קפלן לאורך השנים עוד חמישה אלבומי סולו. אלבומו השני, "בוקר טוב", הגיע גם הוא למעמד של אלבום זהב, יחד עם כמות נכבדת של שירים שחרכו את הרדיו לאורך השנים ועדיין מושמעים בתדירות גבוהה. "הקהל שבא לראות אותי הוא לאו דווקא כזה שמכיר אותי מהאלבום הראשון, ובמהלך ההופעות לפחות חמישים אחוז ממנו מופתע לשמוע שירים שהוא מכיר מהרדיו, שהוא לא ידע שהם שירים שלי שכתבתי והלחנתי. כדי לחבר את הקהל לרפרטואר שלי הוצאנו בשנה שעברה אוסף של להיטי רדיו, שיֵדעו שזה אני. עם האוסף הוצאתי שיר חדש בשם 'לא מושלם', שישב חודשיים בהמתנה בוועדת הפלייליסט בגלגלצ. הבטיחו לנו שהוא ייכנס אבל בסוף זה לא קרה. אני חושב שכרגע מתייחסים למי שיוצר בז'אנר שקרוב לרוק כאילו הוא מתקופה אחרת, למרות שהשיר מופק בצורה הכי עדכנית שיכולה להיות ומתקבל נהדר בהופעות. זו המציאות שבה אני חי, אני מוזיקאי ואני אמשיך להופיע ולשיר".
"אתה צריך מזל, שמישהו יידלק עליך, ואם עומדת מאחוריך חברה ויחסי ציבור טובים, זה יכול לעזור מאוד"
עד כמה זה קשה ששיר שאתה אוהב ועבדת עליו כל כך הרבה נשלח לרדיו ולא זוכה להשמעות?
"אין אמן שאני מכיר שלא כואב לו שכמה מהשירים שלו, שהוא השקיע בהם את נשמתו, הלכו לאיבוד כי לא חיבקו אותם ברדיו. יש משהו בעייתי בעובדה שהקהל מכיר רק את הלהיטים ונוצרה היום מציאות מצערת, שמה שלא נכנס לגלגל"צ לא קיים. אני אוהב שבסדנאות אמן שלי הקהל מבקש ממני לשיר שירים פחות מוכרים מהאלבומים".
תמיד יש לי רושם שאם היית מנהל את הקריירה נכון יותר לאורך השנים, עם השירים ויכולות ההופעה שלך, היא הייתה נמצאת היום במקום אחר.
"אין ספק שבגלל שאני כאוטי במהות ובגרעין שלי, זה משליך על דברים אחרים ולאורך השנים פגעתי בעצמי הרבה פעמים בדרך שבה התנהלתי. לצערי אני לא מאלה שתמיד ניהלו נכון את הדברים. בשנים האחרונות אני מנסה להירתם יותר לעניין, כי היום יותר מאי פעם האמנים הם אלה שמנהלים את עצמם. אולי העובדה שאף פעם לא הפכתי למגה להיט ושאני לא מופיע בקיסריה משאירה אותי עדיין רעב לעשייה".
יצאת לך תדמית לאורך השנים של בליין פרוע, עד כמה זה קרוב למציאות?
"כבר הרבה שנים שאני לא יוצא בלילות ומבלה, ואני כמעט שלא שותה יותר. הייתי, עשיתי ואין לי עניין בזה יותר. אף פעם לא התייחסתי לשמועות שרצו סביבי. הבנתי שאין טעם להילחם בזה ועדיף לשחרר את זה, בהנחה שטוב שלפחות אנשים מדברים עליך".
טוקבקים ברשת אתה קורא?
"אני לא נכנס לשם ולא קורא, אין בזה שום דבר טוב לנשמה וזה רק מעורר את הרצון להחזיר באלימות. עצוב שלאנשים כל כך קל להגיב בבוטות בעילום שם באינטרנט. לטעמי זה מתחיל מזה שהרייטינג שולט היום בכסף, שהחברה הקפטילסטית איבדה את דרכה ושמעט אנשים שולטים בהמון מהמשאבים. המסר היום שכל מה שאתה צריך זו מכונית יפה יותר או טלפון חדש ושרק המקום הראשון באמת שווה. הדברים האלה קלקלו הרבה דברים, הפכו אנשים לחזירים שרוצים עוד ועוד והובילו אותם לרצות לרמוס אנשים אחרים".
מה דעתך על מצב תעשיית המוזיקה בישראל?
"היום נראה שהתעשייה השתלטה גם על מה שפעם היה פרוץ להפתעות והבלחות. אם לא מאמצים אותך בגלגלצ ואתה לא חלק מתוכניות הריאליטי השונות, הרבה יותר קשה לזכות בהכרה. מצד שני הרבה יותר קל לעשות היום מוזיקה. יש כאלה שעושים דברים לא מספיק מושקעים ומעלים אותם ליוטיוב ושולחים לרדיו, שמוצף בכמויות אדירות של חומרים. אתה צריך מזל, שמישהו יידלק עליך, ואם עומדת מאחוריך חברה ויחסי ציבור טובים, זה יכול לעזור מאוד".
אתה חושב שתוכניות הריאליטי־מוזיקה תרמו לענף או הזיקו לו?
"תוכניות הריאליטי האלה לא באמת קשורות למוזיקה. אלו תוכניות בידור עם סיפורים טובים והרבה אנשים מוכשרים. מעטים מהם כמו נטע ברזילי, מרינה מקסימיליאן וגיא ויהל, שנמצאים ברמה אחת מעל, כבר פעלו לפני כן בתעשייה והגיעו לתוכניות האלה כדי לעשות קפיצת מדרגה לתודעה. רוב מי שמגיע לשם רוצה לפרוץ כאן ועכשיו בלי לעשות דרך, בהבנה שגויה שאם הוא לא מצליח שם אז הכול נגמר עבורו".
לפזר אהבת חינם
בשנים האחרונות קפלן שיתף פעולה עם מתן ספנסר ואורי רוסו, צמד מפיקים מוזיקליים, שהוציאו יחד את האלבום "פטיש", ובנוסף שיר שביצע בשם "היא האחת" מתוך הפרויקט "פנסים" של אלירן אביתר לוי הפך ללהיט. "אני עובד בימים אלה על חומרים חדשים אבל לא למטרת אלבום. הקונספט כולו השתנה בשנים האחרונות ואין טעם להשקיע במשהו שחצי ממנו במילא הולך לאבדון. היום הכול עובד סביב שירים, סינגלים והופעות".
"אני מאוד אוהב דברים שעשיתי בעבר ושמח שרבים מהשירים שלי ממשיכים לחיות ולהיות רלוונטיים"
לפני שלוש שנים הפך קפלן לאבא בפעם השלישית לאחר שלו ולבת זוגו יעל נולד בנם מקס, אחיהם של דיבו ולני, בניו מנישואיו הראשונים. "היום אני אבא הרבה יותר רגוע, בטח במקומות שפעם הייתי מתרגש יותר. בזכות מקס נזכרתי אילו אנרגיות טובות מביא איתו תינוק הביתה, אנרגיות שאין כמותן בכל העולם כולו. ברור שיש גם קושי, בטח בשלבים הראשונים, אבל אני בטוח שברגע שהוא יהיה עצמאי לגמרי, אני אתגעגע לימים שהוא היה תלוי בי. אני מת על שלושת הילדים שלי והם אלו שלימדו אותי מה זו באמת אהבת חינם וכמה חשוב לפזר ממנה מדי פעם בעולם".
בעוד שלוש שנים תהיה בן שישים, זה משהו שעובר בראש?
"לא חושב על זה, לא מסתכל ולא מרגיש את זה. אני ממשיך לקפוץ בהופעות ולהשתולל. זה עולה לי בראש רק כשאני מבין לפעמים כמה אני יותר מבוגר ממישהו מסוים. יש לי עכשיו גיטריסט חדש בלהקה שהוא בן 22, ויש בינינו קשר ותקשורת נהדרים. הגיל אף פעם לא היווה עבורי משקל מול אנשים".
על מה אתה חולם?
"להיות שמח בחלקי, זה אחד המפתחות לאושר מבחינתי. אני חי כמו כולם מבחינה כלכלית ורודף אחרי הזנב של עצמי, אבל בורכתי שהעשייה שלי היא המוזיקה שלי ואני מכיר תודה על זה כל יום. מעניין אותי מאוד לעשות מוזיקה חדשה ולהגיע לעוד אנשים והלוואי שההופעה בשוני תהיה סולד אאוט".
בסולם האושר מאחת לחמש, איפה אתה?
"בארבע וחצי. כמו כל אחד גם אני יכול להתבאס במשך היום אם הפלתי סיר מרק או אם הילד חזר בוכה מבית הספר, אבל כשאני עוצר ורואה מה יש לי בחיים, יחד עם דברים קשים שעברתי, כמו גירושים קשים שהעיקו עליי במשך תקופה ארוכה, אני מברך על החיים שלי. אני מאוד אוהב דברים שעשיתי בעבר ושמח שרבים מהשירים שלי ממשיכים לחיות ולהיות רלוונטיים גם היום, אבל בניגוד לכאלה שמנסים להשאיר אותי בשנות התשעים, אני כל הזמן עובד על להתפתח, להתקדם ולהמשיך הלאה". 
