מבחוץ זה עוד בניין ברחוב ירושלמי אפרורי. ליד הכניסה אני מבחין בשתי בנות שהולכות לאיטן, בוחנות את מספרי הבתים. מבטינו מצטלבים. "גם אתן למאצ'אפ?" אני שואל, תוהה אם אני מבטא נכון את המושג החדש. "ברור!" הן עונות. אני נכנס לבניין אחריהן.
את ההמהום המוכר אני שומע עוד בחדר המדרגות. ערב רב של דיבורים, מוזיקה וצחוק שהולכים ומתגברים ככל שאנחנו מטפסים במעלה הקומות. זה יהיה הדבר השגרתי האחרון שאשמע באותו ערב.
הדירה מלאה מפה לפה בשלושים חבר'ה, בנים ובנות. כיפות לצד חצאיות ג'ינס ומכנסי סקיני. רווקות בנות עשרים ונשואים בני ארבעים, כולם עומדים ומנשנשים מהכיבוד שהכינו בעלי הבית. ברק דרורי, מנחה הערב, לבוש בחולצה אדומה עם האות M, קיצור של MATCH UP, מקבל אותנו בפנים קורנות. הוא מכנס את הנוכחים שלוקחים בירה אחרונה, דוחפים עוד עוגיית עבאדי (טוב, אולי זה רק אני) ומתחיל: "ברוכים הבאים למאצ'אפ!". כולם מוחאים כפיים, חשמל באוויר.
"ככה זה עובד", הוא ממשיך, "כל אחד מכם היה צריך לבוא לפה הערב עם שמות של שני חברים רווקים ושתי חברות רווקות. דברו איתם עכשיו, ודאו שהם זמינים במהלך כל הערב. דבר שני, יש פה דפים ועפרונות, קחו חמש דקות, תכתבו עליהם כמה מילים שיתארו אותם או תבקשו מהם שישלחו לכם קטע על עצמם, מיהם, מה הם מחפשים וכמובן, שישלחו גם תמונה".
אצבעות המשתתפים מתחילות לתקתק על המסכים וברק עובר לפסים מעשיים. "אנחנו נתחלק לקבוצות של ארבעה אנשים, תקפידו לשבת עם אנשים שאתם לא מכירים, אני חוזר – לא מכירים! לכל סבב עשרים דקות שבמהלכו תציגו את החברים והחברות שלכם ותקבלו הצעות משאר הקבוצה. במקרה שמשהו נשמע לכם מתאים, אל תחכו! לא מחר, לא עוד שבוע, מרימים טלפון עכשיו לחבר או לחברה ושואלים. אם שני הצדדים הסכימו להיפגש צועקים: מאצ'! מי שיעשה הכי הרבה מאצ'ים יזכה בגביע ובתהילת עולם! מוכנים? שלוש, שתיים, אחת, צאו לדרך!".
ברוכים הבאים לערב מאצ'אפ טיפוסי, הבילוי הכי חם בקרב צעירי המגזר בחודשים האחרונים. את המיזם המרשים הקימו שני זוגות, דווקא נשואים: יובל פרקש ואשתו נריה ריינר וברק דרורי ואשתו תמר לנגר־דרורי, כולם ירושלמים בסוף שנות העשרים שלהם.
עצרו הכול ותסבירו לי, מה קורה כאן עכשיו?
נריה: "מאצ'אפ זו בעצם תחרות שידוכים, שבה חברים מכירים לחברים".
למה תחרות?
ברק: "זה מכניס אנשים לאטרף, מי יסגור יותר מאצ'ים, גם בין המנחים, זה רותם את כולם למשימה".
מאיפה זה בא?
נריה: "שבת אחת אחרי הצהריים, יובל ואני ניסינו לעשות שידוכים, שוב העלינו את השם של החברה שלי ושוב את השם של החבר שלו. מהר מאוד הבנו שמיצינו כבר את כל הקומבינציות של החברים שלנו ותהינו איך פורצים את המעגל".
יובל: "החלטנו שנעשה תחרות שידוכים, סימסנו לחברים, 'תביאו שני בנים ושתי בנות, רווקים, אנחנו מארחים אצלנו מאצ'אפ', ככה קראנו לזה מההתחלה, כאילו זה פורמט שקיים שנים. לא רצינו שהם יֵדעו שאנחנו בעצם עורכים עליהם ניסוי".
ברק: "יום לפני הערב שנריה ויובל קבעו, הם היו אצלנו במסיבה, יובל סיפר לנו על הרעיון והתלהבנו לאללה, שאלתי אותו אם הוא פרסם בפייסבוק והתברר שלא, אז אני פרסמתי ומשם זה עף".
תמר: "לערב הראשון הגיעו חמישים איש, חצי מהם אנשים שאנחנו לא מכירים בכלל והיו אנרגיות משוגעות".
ברק: "מלא פיצה".
יובל: "ומקלות גזר, אני רציתי להנהיג שבכל ערב יהיו מקלות גזר, לא הלך".
ברק: "אחרי האירוע, בעודנו מטאטאים את פירורי האפרופו מהרצפה, הבנו שעלינו פה על משהו".
יש לנו מאצ'!
בינתיים בדירה הירושלמית רוח תזזית ממלאת את כולם, קבוצות־קבוצות מתיישבות על הספות, על הפופים או על הרצפה.
ברק הסביר אמנם שצריך להתחיל בהיכרות קצרה של הנוכחים, אבל רוב האנשים כל כך להוטים להתחיל שהם מדלגים על השלב הזה וניגשים ישר לעניין. אחת מהן היא ליטל (שמות המשתתפים באירוע בדויים), שפותחת ב"יש לי חבר טוב, בן אדם מקסים, בן 37, תורני, מנגן ומצייר, מחפש בחורה רוחנית עם שמחת חיים".
"אפשר לראות תמונה?" שואלת דנה, חברתה לקבוצה.ליטל נותנת לה את הנייד, דנה בוחנת, מהנהנת, ומתחילה לחשוב מי מהחברות שלה יתאימו לתורני המקסים. היא מעבירה את התמונה לשני המשתתפים הנוספים.
"מה הוא עושה?" שואל מאור.
"יש לו הגבלת גיל?", חוזרת דנה לשיחה, "יש לי מישהי בת 33, מהממת, למדה איתי בתואר".
דנה ממשיכה להלל את החברה האלמונית, וליטל מתחילה להשתכנע: "יש לך תמונה?"
דנה שולפת את החברה מאלמוניותה, "וואי, נראית לי ממש הטעם שלו!" מתחילה ליטל להתרגש.
ברק המנחה, מגיח פתאום: "נו! מה קורה?"
"אנחנו בודקים", עונה לו דנה, נרגשת, ומתקשרת לידיד התורני.
"יש לנו טלפון באוויר!" צועק ברק וקריאות עידוד נשמעות מכל עבר, "קדימה, אני רוצה לראות עוד טלפונים!"
בקבוצה שלידנו, שמעון שהציג את חבר שלו בתור "ילד טבע טוב לב", מקבל תשובה מעדי, חברה של ענת. היא כבר מכירה אותו והיא לא מעוניינת. "אבל, רגע", עוצרת אותו ענת, בוחנת: "מה איתך? אתה מחפש? כי נראה לי שהיא מה זה יכולה להתאים לך…". שמעון בן 35, והוא מחפש כבר כמה שנים, הוא מבקש ממנה לספר לו שוב על עדי, הפעם כשהוא מדמיין את עצמו לצידה.
"עוד עשר דקות לסבב!" צועק ברק והקהל בטירוף, שולחים הודעות, מראים תמונות, שואלים שאלות. האוויר מתמלא ב"יש לי מישהי בול בשבילו!", "מבוגר מדי", "דתייה מדי", ופתאום מאחד המעגלים נזרקת מילת הקסם באוויר: "מאצ'!", וברק קופץ מלא באנרגיות: "יש לנו מאצ'!"
לקול מחיאות הכפיים, ברק מעניק את המדליה הראשונה הערב לזוג השדכנים. חצי שעה מתחילת הערב ודייט ראשון נקבע, עוד בחור ובחורה שחבריהם הגיעו הערב בשביל למצוא להם אהבה, יֵצאו יחד בתקווה שזה הדייט הראשון האחרון שלהם.
מייבשים את הביצה המקומית
נראה שיוזמי המאצ'אפ בהחלט עלו על משהו. רק ארבעה חודשים עברו מאז הערב הראשון בבית של יובל ונריה, ונראה כאילו המאצ'אפ היה פה מאז ומתמיד. בחמישים הערבים שהתקיימו מאז, השתתפו כ־1,500 אנשים והוכרזו 300 מאצ'ים, כלומר דייטים שיצאו לפועל.
ברק: "ותכתוב שגם בערך 6,000 איש קיבלו הצעה לדייט".
אתם סופרים גם הצעות?
תמר: "זה לא שאנחנו סופרים, אבל זה לגמרי חלק מהבשורה שהמאצ'אפ מביא איתו".
תסבירי.
"זה שמישהו התחתן ואחר לא, זה פשוט מזל. אנחנו לא באמת בשני צדדים שונים, ואין סיבה שרווקים יתמודדו עם זה לבד. בפורמט של המאצ'אפ יש חידוש. הרווקים כבר לא צריכים לשבת לבד בחושך מול אתר אינטרנט ולחפש לעצמם. הם יודעים שגם מישהו אחר חושב עליהם ופועל למענם, זה מוציא מהבדידות, זה מייצר קהילה, לכן גם הצעות שלא יצאו לפועל הן משמעותיות בתחושה שהן נותנות לרווקים ולרווקות".
חמישים אירועים בארבעה חודשים זה קצת קשוח לא? אתם מספיקים גם לחיות חוץ מזה?
יובל: "אחרי החודש הראשון, כשראינו איזו תנופה זה תופס, הבנו שאנחנו לא מסוגלים לבד".
ברק: "קיבלנו פניות מהמון אנשים שרוצים לארח מאצ'אפ אצלם בבית, מצאנו את עצמנו נוסעים ארבע פעמים בשבוע מחוץ לעיר ומתוך הצורך הזה נולד הרעיון של ה'מאצ'רים'".
הכירו את המאצ'רים: מרים טקוזינר, שרית מן, טובי כהן, אריאל קוינט, ניצן רובינשטיין ונעמה הולצמן, כולם בני שלושים, פחות או יותר. הם מנהלי הקהילות שמרכזים ומנחים את כל האירועים באזור שלהם.
טובי: "אני הכי חדשה פה במיזם, הגעתי כי אני מכירה את הכאב של החברות הרווקות שלי, את הכאב שלי כרווקה, ופה הכאב הזה הופך למשהו שאפשר לעשות איתו משהו, מין נהר שכולם מתחברים אליו".
מרים: "אצלי זה פחות הכאב ויותר האדרנלין". מרים, מורת דרך בת 34, היא שיאנית המאצ'ים של החבורה. בערב אחד שהיא הנחתה, נסגרו 28 מאצ'ים. "אני מתעסקת בהיכרויות ובשידוכים כבר כמה שנים טובות", היא אומרת.
כולם מתפרצים לדבריה וצועקים: "היא שידכה כבר 14 זוגות!"
וואו! אז למה מישהי כמוך צריכה אירוע כזה?
מרים: "הקונספט הזה מביא משהו אחר, הוא גם מגדיל מאוד את המאגר, אבל הוא בעיקר מאפשר מפגש אמיתי".
למה זה עדיף מאתר היכרויות לדוגמה? שם יש לך מבחר הרבה יותר גדול, לא?
מרים: "בשונה מהאתרים, בערב שלנו אנחנו לא מתחייבים לאהבה לכל החיים אלא מתחילים בזה שיש פה מאצ', שזה פשוט יכול להתאים לכוס קפה. זה מוריד מהלחץ אצל שני הצדדים".
תמר: "האתרים גורמים לך לדפדף, עוד אחת, עוד אחת, פה אתה מביא לאדם הצעה אחת ספציפית".
שרית: "וההבדל העיקרי הוא שפה זה חברה שלי שרוצה להכיר לי, מישהי שמכירה אותי באמת ושאכפת לה ממני, זו נקודת פתיחה אחרת לגמרי".
נעמה: "פה הקהילה פועלת בשביל עצמה, זה לא בא מלמעלה, זו לא איזה עמותה או חברה עסקית שמנסה לשדך צעירים, זה אנחנו, החבר'ה, וזה מורגש בכל ערב".
איזה סוג של אנשים מגיע לערבים האלה?
אריאל: "כולם: בנים, בנות, רווקים, נשואים, דתיים, חילונים".
ברק: "באחד האירועים ניגש אליי רווק מבוגר יחסית וכשהוא ראה את הטבעת הוא שאל אותי אם אני נשוי. אמרתי לו שכן והוא ממש הופתע, סיפר לי שכל החברים הנשואים שלו כבר לא חושבים עליו, הוא ממש התרגש מזה שאני נשוי ומנסה להכיר לרווקים אחרים".
טובי: "ויש הרבה נשואים שמגיעים, יש כאלה שמגיעים ביחד, שזה הדייט שלהם".
יובל: "יש גם לא מעט אנשים שחוזרים אירוע אחרי אירוע".
שכחתם להגיד "ירושלמים".
"ממש לא", נוזפים בי כולם, "היינו כבר בחספין,
מצפה־נטופה, חיפה, שומרון, תל־אביב, יפו, אשדוד,
בני־דרום, רחובות, לכיש, לשם, מעלה־גלבוע, עפרה,
נוף־איילון וראשון־לציון".
תמר: "זה חלק מהיופי של הקונספט, כל מי שרוצה לארח אצלו מאצ'אפ, יכול, הוא פונה אלינו ואנחנו שולחים מנחה".
האם גם אתם מרגישים שיש הרבה יותר בנות רווקות מבנים, או שזו פיקציה?
מרים: "לפעמים קורה שאני מציעה למישהי חבר רווק, אבל אז מתברר שעוד שלוש בנות בחדר שמכירות אותו, מציעות אותו גם כן לבנות אחרות".
נעמה: "זה תמיד מתחיל ב'יש לי רק בנות', אבל כשצריך לבוא לערב מוכנים, עם שמות של שני בנים ושתי בנות, אז חופרים וחושבים ומוצאים שבעצם יש גם לא מעט בנים רווקים".
תמר: "אני חושבת שהתחושה הזו נוצרת בין השאר מכיוון שהתפיסה המסורתית גורסת שהבחורה רגישה יותר ולכן צריך לשאול קודם את הגבר, ככה יוצא שהבחור מקבל כל הזמן הצעות, מרגיש מלך העולם, והבחורה מרגישה שהיא לא מקבלת הצעות בכלל, לכן אנחנו ממליצים באירועים שלנו להתקשר קודם לבנות".
תגידו את האמת, אנשים לא מגיעים לחפש שידוך לעצמם?
נריה: "ברור שרווקים שמגיעים לערב כזה ירצו גם למצוא לעצמם, אבל הם יודעים שלא זו המטרה, זה דווקא נותן להם את ההזדמנות לצאת מהמקום שלהם ולדאוג לחברים ולחברות שלהם".
יובל: "לפי החוקים הכתובים הערב נועד להכיר בין חברים, ומי שיוצא עם דייט לעצמו, שיהיה לו בכיף, אבל זה לא נספר".
תמר: "כי אם זה בסוף זה יהפוך לערב פנויים־פנויות, הרבה אנשים פשוט לא יגיעו".
מרים: "אני תמיד אומרת בהתחלה שמי שמחפש לעצמו, פשוט שייגש אלי בסוף וישאל אותי על הבחור או הבחורה שהוא מעוניין בהם, אבל שזה לא יפריע לו למהלך הערב".
בואו נדבר תכלס, חתונה כבר יצאה מזה?
הם מסתכלים זה על זה במבט צופן סוד, מתלבטים ואז מחייכים.
ברק: "אתמול התארס הזוג הראשון".
מזל טוב! ספרו, ספרו!
תמר: "חבר של ברק שמע על המאצ'אפ השני וביקש שאייצג אותו. ביקשתי שיספר לי מה הוא מחפש, והוא כתב לי ממש רשימת תכונות. במאצ'אפ, כשהגיע תורי, סיפרתי עליו. בשלב הזה הוא נשמע כמו כולם, חמוד, משכיל, מוכשר… אבל אז סיפרתי מה הוא מחפש, וכשסיימתי אחת הבנות קפצה ואמרה: 'יש לי!'. עלו עוד כמה שמות, בחרתי אחד מהם. הבחורה קצת התלבטה ובסוף השתכנעה, אתמול הם התארסו".
ברק: "זה בחיים לא היה קורה בלי המאצ'אפ, תמר לא הכירה את הבחורה שהציעה ולא את חברה שלה".
אז איך ממשיכים מכאן?
נריה: "אנחנו מנסים להבין איך מייעלים את התהליך, איך עורכים אירוע כזה לקהלים שונים, לגילים שונים".
ניצן: "המטרה היא לא רק להוציא כמות של מאצ'ים, אלא גם איכות".
ברק: "אנחנו עובדים עכשיו על פיתוח של כלי טכנולוגי שיעזור למאצ'רים לנצל את מלוא הפוטנציאל של המאצ'אפים".
אל תגיד לי שגם אתם הופכים לאפליקציה!
יובל: "ממש לא. הרעיון הוא לא להמציא את הטינדר היהודי, אנחנו לא הולכים להחליף את המפגשים, אלא ליצור כלי שיעזור למאצ'רים לארגן את כל המידע שזורם במהלך הערב, יאפשר להם לעקוב אחרי ההיכרויות בתהליך ויסייע להם לחבר בין אנשים שלאו דווקא נכחו באותו האירוע".
ברק: "זה יכניס אותך לאירוע מדויק יותר, ויוציא אותך מדויק יותר".
יובל: "בקרוב נעלה קמפיין הדסטארט כדי לגייס כסף לטובת עניין הזה".
אז המטרה היא לכבוש את העולם?
מרים: "לגמרי, אני באמת טסה לאוסטרליה בקרוב, לערוך את המאצ'אפ הראשון בחו"ל".
תמר: "מבחינתי, נתחיל בלייבש את הביצה המקומית".
אני מודה לכולם. השעה 11 וחצי בלילה, אני גמור, כולם עייפים, לחלקם עוד צפויה נסיעה ארוכה. בעודי אורז את מיטלטליי שואל אותי יובל: "נו, ולך אין חברים או חברות רווקים?". "יש, בטח", אני עונה, "אבל מה? עכשיו?"
"אז מתי?" נוזפת בי מרים.
אני מביט עליהם, על הקבוצה המופלאה הזו שיושבת מולי בעיניים טרוטות. נשואים ורווקים שאש בוערת בהם למצוא אהבה לכולם, להוציא מהבדידות עוד רווק ועוד רווקה, ואני מתיישב. אני נותן שם של חברה טובה, מספר כמה היא מיוחדת וטובה ועדינה ומצרף גם תמונה.
הפלאפונים נשלפים, המחברות נפתחות ותוך שתי דקות ההצעות מתחילות לזרום. מה איתו? ואיתו? תמונות מוצגות, תיאורים מחמיאים נזרקים לאוויר. בסוף אני מצביע על הבחור שמרים הציעה, נשמע לי מתאים.
תוך ארבע דקות הבחור של מרים מאשר, ודקה אחר כך גם החברה שלי.
יש לנו עוד מאצ'!
