מתקפת הטרור הרצחנית ב־7 באוקטובר העלתה המעצבת הגרפית לאה מרמורשטיין־ירחי את הכרזה הראשונה שעיצבה בהשפעת האירועים הקשים שפקדו אותנו. במרכז הכרזה הוצג הכיתוב "עזה כמוות", ומהמילה עזה ירדה דמעה שהיא גם חלק מהניקוד וגם טיפת דם ההולכת ומתקרבת אל המילה "מוות". התחושות הקשות, ההלם והכעס נותבו אצלה מהר מאוד לתוצר גרפי, שמנסה להגיד בעיצוב את מה שאנחנו לא יכולים עדיין לתאר במילים. "התחלתי לעצב את הכרזות בשביל חמ"ל אזרחי שעסק בהסברה ישראלית בעולם, ופשוט עיצבתי ועיצבתי ועיצבתי. אני חושבת שעיצבתי כרזה ביום. מרוב אדרנלין, מרוב כל הרגשות, הלב פתוח והראש עובד בזה.
"אני מעצבת כי אני חייבת. זה מה שיכולתי לעשות לפחות בתחילת המלחמה. זה מה שיכולתי לעשות ממש טכנית. הייתי חייבת לבטא את עצמי איכשהו, וזאת הדרך שלי. כך הראש שלי עובד, בעיקר כשדברים מאוד מסעירים אותי. אם זה מסעיר – יֵצא מזה משהו חזק. אם לא, זה חיצוני לי. אם אצור מתוך מאמץ, זה לא ילך. אני לגמרי מנסה להיות אותנטית".
החתירה לאותנטיות קשורה גם למיזם החדש שלה, "אות.חיים", שמבקש לקחת את כתב ידם של הנופלים במלחמה והנרצחים ב־7 באוקטובר, ולהפוך אותו לגופן, שיאפשר להנציח את זכרם. נדמה שהמילים והאותיות הן חומרי הגלם העיקריים בעבודותיה של מרמורשטיין־ירחי. "אני אוהבת אותיות", היא מודה בחיוך. אמנות טיפוגרפית משתמשת באותיות ובמילים כיסודות גרפיים: הצורה, הסגנון והגודל של האות, הריווח שלה, הדגשתה או גובהה. החיבור החזותי בין מילים מסוימות יכול לייצר אמירה שחורגת מן המשמעות הסמנטית של המילים, מגבירה אותה או חותרת תחתיה, ולכל בחירה עיצובית יש משמעות שאינה רק אסתטית אלא גם מאפשרת לטעון את הכתב במשמעות. אחד הדברים המשפיעים ביותר על הטיפוגרפיה הוא הגופן, או הפונט, המשמש אותנו: סדרת אותיות המעוצבות כולן לפי חוקיות צורנית מסוימת ובקו גרפי אחיד.
"זאת לא עבודה טכנית, אלא עבודה של פיצוח הגנום של בן אדם דרך הכתב שלו. מתוך האותיות הדוממות צריך להוציא את האישיות, האנרגיה – את האיכות של האיש או האישה שעומדים מאחוריהן"
החיבור בין אותיות להנצחה התחיל מבחינת מרמורשטיין־ירחי לפני שבע שנים, כשהגיבה לקול קורא להצעות הנצחה לנשיא יצחק נבון, והגישה את ההצעה הזוכה לעצב פונט בהשראתו. לצורך כך היא אספה כתבים ייחודיים של הנשיא, שהפכו כולם במלאכת פירוק והרכבה לגופן החופשי לשימוש "יצחק נבון" שנוצר בהשראת תרבות הלאדינו, קישוטי בית הכנסת העתיק אבולעפיה בטולדו ואופיו הייחודי של הנשיא החמישי.
פרויקט הגופן "יצחק נבון" העניק למרמורשטיין־ירחי את התשתית למיזם ההנצחה "אות.חיים". אחת מחברותיה, יעל מסיקה־מימון, תושבת נתיבות, התקשרה אליה וסיפרה לה שהבת שלה איבדה חברה טובה, ניב רביב, שנרצחה בכפר־עזה. "ניב הייתה בחורה שכותבת המון", מספרת מרמורשטיין־ירחי. "היו לה פתקים ומחברות ויומנים, והחברות שלה רצו לייצר מהכתב שלה גופן. כשיעל ביקשה את עזרתי הבנתי שזה לא יכול להסתיים בפונט אחד, זה צריך להיות פרויקט גדול".
מרמורשטיין־ירחי ניגשה אל המחשב בסטודיו והתחילה לעבוד. "אני חושבת שבתוך שעה היה מיתוג למיזם. תוך כדי תנועה ובמהלך השעה הזאת עשיתי סיעור מוחות בוואטסאפ. חברה טובה שלי שהיא תסריטאית הציעה את השם 'אות.חיים', ומיד כשהיא הציעה אותו עלו לי דמעות. סיימתי את המיתוג, הבנתי שזה מה שצריך לעשות, והפצתי את זה בכמה קבוצות של מעצבי פונטים ומעצבים גרפיים, ככה. בלי לחשוב יותר מדי. בתוך כמה שעות גיבשתי צוות של חמישה אנשים. הייתה סייעתא דשמיא מטורפת, כי את חלקם לא הכרתי בכלל לפני הפרויקט".
חברתה יעל, אשת חינוך, הופקדה על הקשר עם המשפחות, המעצבת שנה קופל קיבלה את האחריות על התחום המקצועי, המעצבת עטרה אוזן קיבלה על עצמה את ארגון המידע, המעצב יוסי ביטון בנה את האתר והמעצב משה חי אטון מונה על בקרת האיכות.
"אחרי שהתלהבתי הבנתי שחייבים פה חשיבה עמוקה וזהירה מאוד, כי אנחנו עומדים מול משפחות שכולות. יש רגישות, וצריך לא לפתח ציפיות ואחר כך חלילה לאכזב. התחלנו לחשוב מה יקרה אם יהיו לנו מאות פניות – האם נצליח לעמוד בזה? ידעתי גם שאנחנו לא יכולים לרדת באיכות הפונט, כי גופן צריך להיות מקצועי ועשוי היטב. והוא צריך לעבוד בכל פלטפורמה".
איך ניגשים בפועל למשימה?
"יצרנו שני סוגי טפסים – אחד למשפחות ואחד למעצבים. מהמעצבים דרשנו תוכנות מסוימות וניסיון בעיצוב פונטים. זה כמובן צמצם את ההיצע הראשוני, אבל אמרנו שנתחיל בניסוי של עשרה פונטים. אנחנו תכף מגיעים ליעד הזה, וממש ברגעים אלו יש עוד הרבה פונטים בתהליכי עבודה.
"אל המשפחות הראשונות פניתי בעדינות בעצמי. רציתי שיהיה גיוון. רציתי שיהיה ברור כבר מהפונטים הראשונים שזה פרויקט שכולל את כל גווני החברה הישראלית השותפים במלחמה. היה לי מאוד חשוב שננציח את מי שנרצחו בעוטף, ואת מי שנרצחו במסיבה, את החיילים שנפלו בקרבות ואת האזרחים שנקראו לדגל והגיעו לסייע. וכמובן – מכל המגזרים: דתיים, חילונים, דרוזים, בדואים. גברים ונשים בכל גיל".
מרמושטיין־ירחי פנתה למשל למשפחתו של סא"ל סלמאן חבקה, מג"ד 53 בחטיבה 188 שנפל בקרב ברצועת עזה. את הגופן עיצב אלחנן בן־אורי, מעצב פונטים דתי. לאחרונה הגיעו שני המעצבים אל בית הוריו של חבקה, להעניק להם את הפונט החי של בנם, עם לוח פרזנטציה שאותיות הגופן הופיעו עליו. "הם ממש נגעו באותיות וליטפו אותן על הלוח, כאילו הרגישו אותן. זה היה מרגש. ביום שהוצאנו את הגופן של חבקה לשימוש, עומר אדם הוציא סינגל והמעצבים שלו השתמשו בפונט לתמונה שליוותה את הסינגל. אנחנו אומרים למשפחות שיום אחד הן יוכלו לראות את כתב היד של יקירם על פרסומת בתחנת אוטובוס או בכל דבר ציבורי אחר, וכך אני מקווה שיהיה".
איך משדכים בין מעצב לנופל?
"חשבתי הרבה על השידוכים בין מעצבים למשפחות. מהכול יוצא מסר של אחדות ורבגוניות. כמו בן־אורי ומשפחת חבקה. יש לנו מעצבים חרדים שעובדים על גופנים של בנות שנרצחו במסיבת נובה, והמעצבת ליה ברץ, שהיא חילונית, עיצבה את הפונט של סמ"ר עלמנאו עמנואל פלקה, חייל דתי. כשהצגנו את הפונט של עלמנאו בתצוגה המקדימה, ליה כתבה משפט שהיא מצאה במחברות שלו בכתב היד שקיבלה – ציטוט של הרב קוק: "יסוד האמונה לדעת כי אין חסרון מוחלט במציאות. וכל חסרון שאנו רואים, אם הוא חסרון לפי השקפתנו הפרטית, איננו חסרון כלל…". הוא כתב את זה כשהיה בישיבה והיא הציגה את המשפט הזה, שכנראה מצא חן בעיניה".
בואי נדבר קצת על ההיבט הטכני. איך מעבירים כתב יד של אדם לתצורה של פונט דיגיטלי?
"המשפחות מתבקשות להעביר שני קבצים של כתבי יד ולדאוג שיהיו בהם כמה שיותר אותיות. המעצבים מקבלים את הכתבים הללו יחד עם תמונה שהמשפחה שולחת וטקסט של מאה מילים שהמשפחה כותבת על כל נופל. צריך להבין שההתגייסות מטורפת, ומכל הלב. המעצבים מתלהבים ונותנים את הנשמה.
"מעצב הפונטים הוותיק צביקה רוזנברג קיבל כתב יד של חייל שנפל. זאת הייתה מחברת שהיה כתוב עליה 'לפתוח אחרי מותי'. הוא כתב שם מכתבים לאחיותיו הקטנות, לאהוביו, ובסוף כל מכתב חתם בלב קטן או צייר לאחות חתול קטן או מגן דוד כזה מקושקש. צביקה הכניס גם את השרבוטים הקטנים האלה כתוספות לפונט. גם מעצבים אחרים הכניסו כל מיני חתימות או איור קטן, כמו אייקון של תמונה של הנופל, ליגטורות (צירופי אותיות בעלי עיצוב ייחודי, ר"ק) ואותיות חלופיות, עניין חשוב במיוחד בכתב יד".
"ניב הייתה בחורה שכותבת המון. היו לה פתקים ומחברות ויומנים, והחברות שלה רצו לייצר מהכתב שלה גופן. כשיעל ביקשה את עזרתי הבנתי שזה לא יכול להסתיים בפונט אחד, זה צריך להיות פרויקט גדול"
כתב יד הוא קטגוריה קשה יותר בתחום הפונטים. בניגוד לאותיות הדפוס היציבות, הוא עגול, דינמי יותר ומשתנה מעת לעת. אותן אותיות בכתב יד של אותו אדם ייראו שונה אפילו בתוך אותו המשפט או אותה המילה. לפעמים הן מתחברות, לפעמים מצטופפות. החוקיות בהן חמקמקה, וקשה יותר לשחזר את האותנטיות והדינמיות בפונט דיגיטלי. "זאת עוד סיבה לכך שהתעקשנו על מעצבי פונטים מקצועיים". מסבירה מרמושטיין־ירחי, "זאת לא עבודה טכנית, אלא עבודה של פיצוח הגנום של בן אדם דרך הכתב שלו. מתוך האותיות הדוממות צריך להוציא את האישיות, האנרגיה – את האיכות של האיש או האישה שעומדים מאחוריהן. זה מה שרצינו שיקרה. זה מאוד קשה כי הגופן הסופי מקובע, אבל אנחנו ממש משתדלים ומתאמצים להביא את האותנטיות".
יש כאן יראת קודש כפולה. גם כי מדובר בכתב יד של אדם וגם כי מדובר בהנצחה שלו. איך מתמודדים עם המעטפת המחייבת הזו?
"וואו. קודם כול בענווה, ואפילו בחרדת קודש. זה נוגע בחומרים הכי אינטימיים של בן אדם. בעבודה הקבוצתית שלנו יש כובד ראש מסוים, כן. אנחנו עובדים ביחד ויש תחושה שצריך להעניק כבוד והערכה, וכל הזמן להחזיק את זה בראש".
ביומיום אנחנו פחות כותבים ביד. יש מי ששואל למה זה עניין מיוחד מבחינתכם?
"אנחנו באמת בתקופה שפחות כותבים, אבל המשמעות של כתב היד עדיין קיימת. באחד המקרים פנו אלינו ילדיהם של זוג הורים שנרצחו בכפר־עזה. הבית נשרף כליל ולא נשאר ממנו דבר. האמא הייתה אישה כותבת – פתקים, ברכות, הקדשות לנכדים על ספרים – ולכן היה עם מה לעבוד. אבל האבא לא כתב כמעט. הילדים מצאו פתק אחד מהמוסך. ויותר מזה לא נשאר כלום. שנה קופל, אחת המעצבות בצוות, אמרה שהיא תיקח את זה ותוסיף את מה שחסר".
קופל, שהיא גם מאיירת, מספרת שיש הבדל גדול בין עיצוב פונט משלה ובין עבודה על הפונטים ב"אות.חיים". בעצם, היא מסבירה, "האותיות כבר 'עוצבו'. הכנת הפונט לשימוש אמורה כביכול להיות טכנית – להכניס אותיות, לסדר, לרווח.
"מצד שני, כאשר מטרת הגופן היא הנצחה, הבחירה באילו אותיות להשתמש בפונט ועל אילו לוותר הופכת לבחירה טעונת רגש. כל אות שנכתבת ביד היא רגע קפוא, אירוע חד־פעמי – אין שתי אותיות זהות. גם בעיצוב פונט רגיל קשה לי לוותר על צורת אות יפה לטובת קריאות ושימושיות, אבל פה זה היה קשה פי כמה".
החלטות העיצוב, היא אומרת, היו רוויות התלבטויות. "איך אייצג הכי טוב את האופי של האדם? האם אבחר באות 'ת' מוארכת ומהירה, או באות 'ת' קומפקטית ומסודרת? זה ישדר משהו אחר באישיות. בגופנים שעיצבתי למיזם, אני חושבת שקיבלתי מענה להתלבטויות האלו מכתבי היד המקוריים. כדי ליצור פונט מכתב יד דרושה כמות טובה של טקסט מסודר וקריא, מה שלא קיים בשפע בימינו. כך יוצא שכתבי היד המקוריים מראים לנו דווקא טקסטים שהשקיעו בהם זמן ומאמץ, אהבה ומסירות. גם השם והתמונה, והסיפורים הקטנים מהמשפחה, השלימו את הפאזל, המחישו את האישיות והדריכו את תהליך העיצוב".
מרמורשטיין־ירחי, בת 53 נשואה ואם לשישה, מתגוררת בכפר־הרא"ה. יותר מעשרים שנה היא עוסקת בעיצוב. היא בוחרת להגדיר את העיסוק שלה כ"אמנות גרפית". כשאני שואל אותה לגבי ההבדל בין עיצוב גרפי לאמנות, היא מסבירה: "אני משתדלת להתייחס לעיצוב גרפי בצורה הכי נעלה שלו, לתת לו את כל המשמעות והכבוד, וליצוק לתוכו. אני תמיד מחפשת את 'השפיצים' של האמנות הגרפית. תחום הכרזות למשל דורש ממך לפצח את הנושא, ולהעביר מסר חד. מעניין אותי לנסות לגעת בגאונות הזאת, שפתאום בעזרת קו אחד אפשר להעביר מסר שמערבב למישהו את הבטן".
לצד ההנאה מהפיצוח היא מדברת הרבה גם על אחריות בעיצוב. "אני חושבת הרבה על ההיבט של האחריות הלאומית והערכית. אני לא עובדת בשביל עצמי, כדי לקרוא בקול את מה שאני רוצה ומה שבא לי עכשיו להגיד. יש אנשים שיגידו שזאת גישה שחוטאת לאמנות, אבל אני חושבת שביצירה יש גבולות גזרה וצריך להביא ערך בתוך הגבולות הללו".
"המעצבת ליה ברץ, שהיא חילונית, עיצבה את הגופן של סמ"ר עלמנאו עמנואל פלקה – חייל דתי אתיופי. כשהצגנו את הפונט בתצוגה המקדימה, ליה כתבה משפט שמצאה במחברות שלו, משהו של הרב קוק. הוא כנראה מצא חן בעיניה"
מרמורשטיין־ירחי הצליחה יותר מפעם אחת לעשות זאת. אחת הפעמים הבולטות הייתה כשעיצבה כרזה נגד צביעותו האכזרית של הצלב האדום, חוסר ההגינות שלו כלפי ישראל, והמעילה בתפקידו כשהוא נמנע – מאז תחילת המלחמה ועד היום – לטפל בחטופים הישראלים שמוחזקים בידי ארגוני הטרור הרצחניים ברצועה. במרכז הכרזה האדומה הופיע הצלב, ומכל קו שלו יצאו בקווקווים עדינים מלבנים נוספים, שהופכים את הצלב התמים לצלב קרס.
מתוך הצביעות הזאת התגלתה צביעות נוספת, מקוממת: "אני חברה בכמה קבוצות ברשתות החברתיות של מעצבים מכל העולם. אחת מהן היא 'פוסטר טריטורי'", מספרת מרמורשטיין־ירחי. "זה המקום להביע באמצעות עיצוב את הקול שלך. יש שם אלפי חברים. כשהתחילה המלחמה באוקראינה, גם אני כמו כולם שם עיצבתי המון כרזות. העליתי אותן והגבתי והייתי פעילה. מיד כשהתחילה המלחמה כאן העליתי לקבוצות האלה את הכרזות שלי, אבל שום דבר ממה ששלחתי לא עלה. חשבתי שזה מוזר. התחלתי לכתוב מכתבים ולאט־לאט הבנתי שזה לא במקרה. לא הייתה שם מילה על ישראל".
וזה הפתיע אותך?
"הייתי בהלם. צריך להבין שאלה קבוצות ייעודיות לכרזות אקטיביזם גרפי, קבוצה של 'בוא תביע את עצמך'. הם העלו את הכרזה הראשונה של יוסי למל, מגן דוד שמחבק את עצמו, וזהו. מישהו שחבר בקבוצה הזאת וגם חבר שלי בפייסבוק כתב משהו בעד חמאס. וכתבתי לו בתגובות: למה אתה עושה את זה, אתה לא מבין מה קורה שם, צה"ל הוא הצבא הכי מוסרי בעולם. הוא כתב לי במין קור כזה: את חייבת לכבד אותי ואת מה שאני אומר.
"יש סצנה ברשימת שינדלר שמופיעה בה מהנדסת. הנאצים תופסים כמה יהודים ואומרים להם לבנות משהו במחנה. המהנדסת היהודייה מסבירה להם איך נכון לעשות, כן ככה ולא ככה, ואז הנאצים יורים בה והיא נופלת על השלג. ככה הרגשתי".
במהלך העבודה על "אות.חיים" נתקלה מרמורשטיין־ירחי בשיר של חיים גורי, שמצליח לנסח בדיוק רב את מטרת המעצבים שהתגייסו אליו:
וְדַע לְךָ שֶׁהַזְּמַן וְהָאוֹיְבִים, הָרוּחַ וְהַמַּיִם,
לֹא יִמְחֲקוּ אוֹתְךָ.
אַתָּה תִמָּשֵׁך, עָשׂוּי מֵאוֹתִיּוֹת.
זֶה לֹא מְעַט.
מַשֶּׁהוּ, בְּכָל זֹאת, יִשָּׁאֵר מִמְּךָ.
"השיר הזה כמו דברים אחרים, פשוט נפל עליי מהשמיים", אומרת מרמורשטיין־ירחי. "מה הסיכוי שאראה את השיר הזה ופתאום הכול יתחבר. יש גם סיפור ידוע בתלמוד שבו הגווילים נשרפים ואותיות פורחות באוויר. הגוף נשרף אבל יש משהו באותיות שהוא רוחני יותר. הן מחזיקות איזו מהות רוחנית של אדם, והיא מה שנשאר".
