המלחמה שפרצה באוקטובר נתנה את אותותיה גם בעולם הספורט הבינלאומי. על הקבוצות הישראליות נאסר לארח משחקים בארץ, וכולן מצאו בתים זמניים ברחבי אירופה. גורמים עוינים החלו לקרוא להשעות את הקבוצות ואת הנציגים שלנו ממפעלים ומתחרויות ברחבי העולם. הקריאות נהדפו בפעילות יעילה של ארגונים מקומיים, לצד תמיכה מידידינו ברחבי העולם.
כל עוד המלחמה נמשכת סכנת ההשעיה עדיין מרחפת מעלינו. איגוד ההוקי קרח העולמי כמעט הצליח למנוע מאיתנו השתתפות בטורניר יוקרתי לאחרונה, כשבהשפעה רוסית הודיע בתחילת ינואר שישראל לא תוכל להשתתף באליפות אירופה עד גיל 20 דרג ג' בבולגריה, בשל החשש לשלום הספורטאים המשתתפים בתחרות. פעילות נמרצת של משרד הספורט, הוועד האולימפי והאיגוד המקומי, לצד תמיכה מפתיעה מליגת ההוקי הבכירה בעולם, ה־NHL, ומפדרציית ההוקי הבכירה בארצות הברית, USA Hockey, הצליחו לשנות את רוע הגזירה בתוך שישה ימים ולמנוע תקדים מסוכן, שהיה עשוי לעודד השעיות נוספות במגוון ענפים.
"היה קשה לקבל את הבשורה שלא נוכל להשתתף באליפות", אומר מייק לוין, ישראלי בן 18 שחי ומשחק בשנים האחרונות בקנדה בתפקיד חלוץ ונחשב לאחד הכישרונות הגדולים שאי פעם צמחו להוקי קרח הישראלי. "הרגשתי כעס וגם עצב בשביל חלק מהחברים שזאת הייתה ההזדמנות האחרונה שלהם לשחק בטורניר כזה, מבחינת הגיל, ולא היו זוכים לסיום התקופה בנבחרת בצורה מכובדת אחרי שעבדו כל כך קשה לקראת הטורניר".
התמיכה שישראל זכתה להן מארגוני ההוקי קרח המובילים באמריקה, הוא אומר, הייתה מפתיעה ומעודדת. "באופן אישי אני מחכה כל השנה לקיץ, כדי להגיע לנבחרת, לפגוש את כל החברים שגדלתי איתם ואת המשפחות שמצטרפות אלינו", אומר לוין. "זו חוויה נהדרת, וזה כיף גדול להיות חלק מהטורנירים האלה".
"היה מתוק מאוד להבטיח את הזכייה שלנו בניצחון על הטורקים. בשנה שעברה האליפות התקיימה אצלם והאבטחה הייתה כבדה, עם שני אוטובוסים מקדימה ומאחורה. בכל פעם שיצאנו לנסיעה, היו הרבה שוטרים מסביב ושינו את המסלול בכל פעם"
איגוד ההוקי קרח העולמי התקפל רגע לפני הדיון בנושא בבית הדין הבינלאומי לספורט, והנבחרת יצאה לתחרות ולא רק חגגה את הזכות להשתתף, אלא ניצחה בכל משחקיה בטורניר, כולל במשחק המכריע נגד נבחרת טורקיה, זכתה בזהב והבטיחה את ההעפלה לדרג ב' העולמי.
"הגענו לטורניר בתחושה שיש לנו סיכוי לנצח, ודאי אחרי שבשנה שעברה עם אותו סגל הגענו לגמר, שבו הפסדנו לצערי לאוסטרליה. בניגוד למבנה הטורניר בשנה שעברה, השנה זה לא היה טורניר עם חצי גמר או גמר, אלא ליגה שבה מי שמנצח עולה דרג. לשמחתי עמדנו במשימה", הוא אומר. "היה מתוק מאוד להבטיח את הזכייה שלנו בניצחון על הטורקים, גם אם לא שיחקתי בגמר בגלל השעיה שקיבלתי במשחק קודם. בשנה שעברה האליפות התקיימה אצלם והאבטחה הייתה כבדה עוד יותר משהייתה השנה, עם שני אוטובוסים מקדימה ומאחור. בכל פעם שיצאנו לנסיעה היו הרבה שוטרים מסביב ושינו את המסלול בכל פעם. גם בבולגריה הייתה אבטחה אבל היא הייתה רגועה יותר – נאסר עלינו לצאת מהמלון וכולם פקחו עיניים, לראות אם משהו יוצא דופן קורה".
לוין סיים את הטורניר כמלך השערים והשחקן המצטיין. "העובדה שזכינו בזהב והעפלנו לדרג ב' הפכה את האליפות למושלמת. אני שמח להיות אחד השחקנים המובילים בנבחרת, לצד הקפטן שלנו, יובל טורנר, שמשחק בארצות הברית, ולצד עוד כמה שחקנים מצוינים שמשחקים בצ'כיה ובשוודיה", מחמיא לוין, "אני חושב שאנחנו נמצאים כרגע בכיוון טוב מבחינה מקצועית. צריך להמשיך לפתח את השחקנים, ואם נמשיך כך, בעוד כמה שנים נוכל להשיג יחד משהו יפה מאוד".
ענף ההוקי קרח עדיין נחשב בישראל לספורט משני, אך בשנים האחרונות הוא רושם התקדמות יפה, עם כמה מאות שחקנים פעילים רשומים ומתקנים חדשים שנפתחו. "אם תשאל את האדם הממוצע בישראל על הוקי קרח, רוב הסיכויים שהוא לא יבין על מה אתה מדבר. מצד שני, בשנים האחרונות יש התקדמות יפה של הענף בארץ". אביו של לוין, פבל, הוא המנהל המקצועי של האיגוד: "הוא פתח לפני שלוש שנים אקדמיה ובית ספר להוקי במושב תנובות בשרון, עם מגרש אחד בתקן אולימפי ועוד מגרש קטן יותר", מספר לוין. "יש גם מרכזי הוקי במטולה, חולון וחיפה ובקיץ הקרוב ייפתח אחד גם באשדוד. רבים מהעוסקים בענף הם מהקהילה הרוסית, אבל בשנים האחרונות החלו להצטרף גם ישראלים מקהילות אחרות".
מייק לוין נולד וגדל בצורן. אביו פבל, כדורגלן עבר ששיחק בין השאר במכבי תל־אביב, עלה מלטביה והכיר בארץ את אמו לנה, שעלתה מרוסיה. אחיו דיוויד מבוגר ממנו בשש שנים ונחשב גם הוא לכישרון גדול, והוא משחק היום בליגה המקצוענית ברומניה.
"גדלתי בבית שמאוד אוהב ספורט. צפינו במשחקים כל הזמן, כשהדגש היה על הוקי קרח", הוא נזכר, "הייתי ילד שובב שפחות התעניין בלימודים או בבית הספר, ומגיל צעיר כל מה שעניין אותי היה הוקי. אחרי שאבא פרש מכדורגל הוא הלך ללמוד בבית ספר למאמני הוקי, וכשסיים הביא לארץ את ענף הרולר הוקי, שזהה למשחק הרגיל אבל משחקים אותו ארבעה מול ארבעה ועל משטח רגיל".
לוין החל ללמוד את רזי הענף כבר בגיל שלוש. "בשנים הראשונות התמקדתי בעיקר בלימוד הטכניקה, ההחלקה, הבנת המשחק ומה שמסביב. בצורן היה לנו מגרש רולר הוקי חמש דקות מהבית, והייתי מבלה שם שעות עם אבא, שאימן אותי", הוא נזכר. "מגיל צעיר הערצתי את אחי הגדול, ראיתי אותו משחק ורציתי להיות כמוהו, כאדם וכשחקן, וזה משהו שנמשך עד היום. הוא החבר הכי טוב שלי ומייעץ לי באופן קבוע. דיוויד הוא שחקן מצוין, שצפו לו עתיד מזהיר אבל בשנים האחרונות הוא סבל מחוסר מזל, והתמודד עם פציעות וניתוחים שעיכבו לו את הפריצה. הוא עדיין צעיר ויש לו עוד סיכוי לעשות דברים יפים בקריירה. החלום שלנו הוא לשחק יחד בנבחרת הבוגרת. זה צפוי לקרות השנה בפעם הראשונה באפריל, בטורניר בסרביה".
בגיל שמונה התחיל לוין לשחק בליגה מקומית שכללה חמש קבוצות, ובגיל עשר החל להתאמן על הקרח. "היה ברור שבשלב הבא שלי אתחיל לשחק הוקי על הקרח, אבל לא היה איפה. פעם בשנה נסענו למתקן במטולה, ובגיל עשר התחלתי להתאמן פעמיים בחודש במתקן בחולון. במקביל המשכתי לשחק רולר הוקי, כי אי אפשר להתקדם עם אימונים מעטים כל כך. שיחקתי בקבוצת הצעירים, וכשלמדתי את המשחק, התחלתי להתאמן גם עם הבוגרים, שם הייתי הכי צעיר באופן טבעי.
"המעבר לקנדה לא היה פשוט מבחינה חברתית. הגעתי בלי להכיר אף אחד ובלי לדעת אנגלית. למדתי בבית ספר שמשלב לימודים ואימוני הוקי ולקרוס, ופחות התחברתי לקנדים"
"כשדיוויד היה בן 12 הוא עבר לבד לקנדה, לגור אצל קרובי משפחה ולשחק הוקי, אבל אני גדלתי בהבנה שבמקרה שלי זה לא צפוי לקרות. אמא שלי הודיעה שאין סיכוי שהיא תסכים שאסע כי היא לא מוכנה ששני בנים יעזבו את הבית בגיל כל כך צעיר. אני רציתי שזה יקרה אבל לא פיתחתי ציפיות. בסופו של דבר הלחץ שהופעל, מצידי ובעיקר מצד אבא, גרם לה באופן מפתיע להסכים".
וכך, מייק ארז את חפציו בגיל 12 ועבר לגור בטורונטו אצל דודו. בפעם הראשונה החל לשחק הוקי קרח באופן יומיומי: "בהתחלה היה לי קשה מקצועית. זאת הפעם הראשונה ששיחקתי ברצף ובאינטנסיביות כזו, ובסוף העונה הראשונה, בקבוצה ששיחקתי בה אמרו לי תודה רבה ושחררו אותי", הוא נזכר בחיוך. "המעבר לקנדה לא היה פשוט גם מבחינה חברתית. הגעתי בלי להכיר אף אחד ובלי לדעת אנגלית. למדתי בבית ספר שמשלב לימודים ואימוני הוקי ולקרוס, ופחות התחברתי לקנדים. אני מדבר רוסית, אז באופן טבעי התחברתי לחברים מהקהילה הרוסית והיו לי גם חברים מארצות הברית. למרות כל זה השנה הראשונה הייתה מאוד מרגשת, לא האמנתי שכל זה באמת קורה, היא עברה במהירות".
השחרור מקבוצתו הראשונה לא הרפה את ידיו של לוין, והוא הצטרף לקבוצה חדשה ב־GTHL – ליגת הצעירים הטובה בעולם. "השנה השנייה הייתה אחת השנים הקשות שהיו לי בחיים", הוא אומר, "חזרתי לקנדה אחרי חופשת קיץ בארץ עם כל החברים והמשפחה והיה לי קשה להיפרד ולחזור. הייתי בן 14, כבר הבנתי משהו על החיים והיו לי הרבה מחשבות – מה יקרה אם לא אצליח להגיע לרמות הגבוהות? אולי אני מפספס את הילדות שלי?
"גם בקבוצה השנייה שלי ההתחלה לא הייתה פשוטה, אבל ככל שעבר הזמן מצאתי את עצמי מבחינה מקצועית, הצגתי יכולת גבוהה וקיבלתי יותר ויותר קרדיט וזמן משחק. בסיום העונה פרצה הקורונה. מאמן בית הספר שלי מאוד רצה אותי בקבוצה שלו, אז עברתי לקבוצה השלישית שלי באותה הליגה וסיימתי את ההופעות שם בהצלחה גדולה".
בגיל 16 התמודד לוין בדראפט ה־OHL, ליגת ההוקי קרח הטובה בעולם עד גיל 20. כמה שנים קודם לכן, דיוויד אחיו היה הישראלי הראשון שנבחר בדראפט הזה, ובבחירה היוקרתית ביותר, הראשון שנבחר מכל המועמדים. מייק עצמו, שסבל מכך שהקורונה בלמה את הליגות ולא אפשרה לו להציג את עצמו בפני נציגי הקבוצות, עדיין רשם הישג יפה כשהפך לישראלי השני שנבחר בדראפט ה־OHL: קבוצת לונדון נייטס קראה את שמו במקום ה־180.
לונדון נייטס (מהעיר לונדון באונטריו) היא הקבוצה הטובה בליגה, ובמשך השנים עברו בה שחקנים שהפכו לאחר מכן לכוכבי הוקי ברמות הגבוהות ביותר. "קשה מאוד להפוך לשחקן סגל בקבוצה הבכירה כבר בגיל 16, אז הם החתימו אותי על חוזה, ושלחו אותי לשחק שנתיים בליגת משנה. במהלך העונה הוקפצתי כמה פעמים כדי לשחק עם הקבוצה הבכירה. היה מרגש מאוד לשחק בפעם הראשונה באצטדיון ענק מול אלפי צופים ביציע".
כחלק מחוקי הליגה ובשל גילו הצעיר, בכל מקום שלוין משחק בו עליו להתגורר עם משפחה מארחת. "תמיד מוזר להגיע למשפחה חדשה, אבל בסוף מתרגלים", הוא מספר. "בגיל 16 העבירו אותי לקבוצה בנורת' ביי באונטריו, עיר קטנה שכוחת־אל עם 3,000 תושבים, שהמעלות בחוץ יכולות להגיע גם ל־50 מתחת לאפס. גרתי שם שבעה חודשים בבית קטן אצל משפחה עם שני ילדים ועוד שחקן מהקבוצה, וישנתי בחדר קטנטן עם מיטה שבורה וחדר שירותים אחד לכולם. למזלי הקבוצה שלי הייתה מצוינת והגיעה לצמרת הליגה, וכל השחקנים שגרו סמוך זה לזה היו ביחסים מצוינים. עשינו הרבה כיף ביחד".
השנה עבר לוין לקבוצת ניאגרה אייסדוגז, שמשחקת בליגה הבכירה. "מי שגר פה פחות מתרגש מכך שאנחנו נמצאים סמוך למפלי הניאגרה, שאנשים מכל העולם באים לראות", אומר לוין, "אבל לי זה מיוחד לגור במקום יפה כל כך ולשחק בליגה הטובה בעולם. מבחינה אישית אני מציג עד עכשיו עונה טובה, אבל לצערי הקבוצה שלנו השנה לא ממש מוצלחת. כרגע אנחנו במרחק שש נקודות מהעפלה לפלייאוף, ויש עוד 25 משחקים לסיומה של העונה הרגילה".
לוין, שזכה למעמד של ספורטאי מצטיין בצבא והקפיא את גיוסו לארבע השנים הקרובות, סיים את לימודיו ומתרכז כולו בפיתוח הקריירה המקצוענית שלו. "לוח הזמנים שלי צפוף ואינטנסיבי ואת הזמן הפנוי שנשאר לי אני מנצל בעיקר למנוחה", הוא משתף. "מגיל 12 אני מתאמן פעמיים ביום, לומד עם הקבוצה את הווידאו של המשחקים ועובד בחדר הכושר. הדרישה הגופנית מאיתנו גבוהה. אני נמצא במתקן האימונים מתשע בבוקר עד חמש אחר הצהריים. יש לנו 68 משחקים בעונה, שלושה משחקים בשבוע, וזה כולל מסעות ארוכים, לפעמים גם שמונה שעות נסיעה באוטובוס. הרבה פעמים אנחנו יוצאים למסע של כמה ימים למשחקי חוץ וישנים בבתי מלון, וכבר מגיל צעיר היו משחקים שהחלו מאוחר בערב והייתי חוזר הביתה רק בחצות".
הוקי קרח נראה מבחוץ כמשחק אגרסיבי וקשוח מאוד.
"הוא בהחלט כזה, ומשולבים בו הרבה קרבות טראש טוק בין השחקנים. אני אוהב לשחק אגרסיבי כי זה מה שמעיר ומכניס אותי למשחק. לאורך השנים התמודדתי עם לא מעט פציעות, כולל שלושה זעזועי מוח, שלא טוב לחטוף בגיל צעיר, בשנים שהמוח שלך עדיין מתפתח".
למי שלא מכיר, אתה יכול להסביר עד כמה הענף פופולרי בקנדה?
"קנדה מטורפת על הוקי קרח. יש כאן ליגות מגיל שלוש, בכל אזור ובכל עיר. בכל מקום שאתה נוסע אליו יש דגלים ופוסטרים ותמונות של שחקנים וליד כל בית יש שער הוקי. בליגה הצעירה שאני משחק בה יש בין 6,000 ל־9,000 צופים בכל משחק".
עד כמה קשה לחיות רחוק מישראל?
"אני מתגעגע לחברים ולמשפחה. שנה היא הרבה זמן, דברים משתנים, ועכשיו במלחמה זה קשה עוד יותר. היה מזעזע לראות מה קרה בארץ ב־7 באוקטובר, יש לי חברים קרובים שנלחמים בעזה, ובתחילת העונה שלנו היה לי קשה מאוד להתרכז, כי הראש היה כל הזמן בארץ ובחדשות".
סבלת מאנטישמיות במשך השנים?
"היו כמה מקרים שילדים בבית הספר זרקו כל מיני הערות מיותרות על העובדה שאני יהודי. אבא שלי חינך אותי להבליג ולהיות חכם בסיטואציות כאלה, אבל גם היו כמה מקרים שהסתיימו במכות".
על מה אתה חולם?
"אני רוצה להיות הישראלי הראשון שנבחר בדראפט ה־NHL ומצליח להשתלב בקבוצה אחרי הבחירה, להבקיע הרבה שערים ולעשות קריירה יפה. אני אגש לדראפט בסוף מאי, והתחושה טובה כי כמה קבוצות כבר הביעו התעניינות מול הסוכן שלי. גם אם זה לא יקרה זה לא נורא, כי יהיו לי עדיין שתי הזדמנויות. יש לא מעט שחקנים שלא נבחרו ועדיין עושים קריירה יפה בליגה".
