קשה להאמין, אבל חלפו פחות משמונה חודשים מאז יצא סרט הדוקו "המדרשיה" שסיפר את סיפורה של מדרשיית נועם בפרדס־חנה – סיפור על מוסד מפואר שהועם זוהרו בחלוף הזמן, תוך איבוד שליטה על מה שהתחולל בפנימייה שאכלסה מאות נערים. כמנהגו של הציבור הסרוג, הסרט הביא לפולמוס סוער במיוחד ולאינספור פוסטים ברחבי הרשת שעסקו בנרטיב של הסרט ועל מה באמת קרה בין כותלי המדרשיה. אך בתוך כל בליל הדיונים הזה נשכחה סוגיה אחת, והיא האם עולם הפנימיות רלוונטי גם היום, בשנת 2024.
בציבור הכללי, פנימייה לגילי העשרה מיועדת לאחת משתי אפשרויות: או מקרי רווחה או מקרי הצטיינות בתחומי האמנות, המדע והספורט. אך בציבור הדתי־לאומי התרגלנו לכך שמיד אחרי חנוכה של כיתה ח', המוני נערים ונערות מכתתים את רגליהם והוריהם בין ישיבה תיכונית סביבתית, לישיבה תיכונית באווירה חסידית, ובין אולפנה לאמנויות לאולפנה שדוגלת באהבת חינם. כל תלמיד ותלמידה בוררים להם את המוסד הלימודי המתאים להם בדיוק, כששאלת כן או לא על עצם המעבר לפנימייה כמעט אינה נשאלת. הדגש הוא אך ורק על רמת הלימודים והאווירה בכיתות ובחדרים שבהם עתידים לגור הילדים במשך ארבע השנים הבאות.
לרגל תחילת עונת הרישום לישיבות התיכוניות והאולפנות, שהחלה בימים אלו, יצאנו לבדוק אצל אנשי הציונות הדתית – ממבוגרים ועד הורים ואנשי חינוך – מה דעתם על מוסד הפנימייה כיום.
יש לציין, כי מרבית המרואיינים ביקשו שלא להיחשף בשמם המלא, בעיקר כדי לא לפגוע במוסדות הלימוד השונים ומתוך אמירה שגם הביקורת או החוויה החיובית שלהם על הפנימייה אינן כוללות את מה שהם חשים כלפי המקום עצמו וכלפי האנשים שבו.
נבו (33) למד בישיבה תיכונית בצפון לפני כ־15 שנה. הוא אומנם לא נזכר באותם הימים בערגה גדולה, אך מדגיש כי יכול להיות שדברים השתנו מאז.
"זה אולי עניין של דור אחר, אבל החוויה הכללית שלי מהפנימייה – אני מדגיש, מהפנימייה ולא מהישיבה – הייתה לא מוצלחת. הלכתי כי כולם הלכו וכי לא הייתה אופציה אחרת, אבל בדיעבד הייתה לזה השפעה בכמה רמות. בשיח רגשי, במפגש עם בנות ובקשר עם המשפחה שלי. השיח הרגשי היה תלוי בצוות שהיה לנו בכל שנה. כשהר"מ והמדריך של הפנימייה היו רגישים יותר אז היה לנו עם מי לדבר ובמקרה גם היה יועץ בישיבה באותה תקופה, אך בשנים מסוימות הצוות שלנו היה יותר קשוח, לא ברור אם בראש צבאי או סתם מיושן, והיחס היה בהתאם. בסוף מדובר בחבורת בנים מלאה טסטוסטרון שלא יודעים איך לסדר הברות ולהפוך אותן למשפט, ודאי שלא לדבר על מה שהם מרגישים וחווים – על הקושי בלימודים, היחס של ההורים או על החברה שזרקה אותם, וצריך שמישהו ידובב אותם ויעזור להם להיפתח וייתן להם לגיטימציה לרגשות", אומר נבו ומוסיף, ״לגבי מפגש עם בנות, זאת תופעה די מוכרת. הנשים היחידות שפגשנו באותה תקופה היו אם הבית, המזכירה וכמה מורות מקצועיות ללימודי חול. כך שהיכולת לדבר עם בנות ולהביט להן בעיניים כמעט לא הייתה קיימת, זה משהו שצריך לתרגל, ואם אתה נמצא בפנימייה כל הזמן, ולא משתתף בשום מסגרת שכוללת בנות, מתי יהיה לך זמן לתרגל את זה?"
הרב יונה גודמן: ״דווקא המרחק הזה מאפשר קשר עמוק יותר עם ההורים, כי מי שמתעסק איתם בכל ענייני הניקיונות, סידור החדר וההשכמה אלה המדריכים, ואז הקשר עם ההורים נהיה יותר חופשי וזורם״
אבל החסך המשמעותי ביותר עבור נבו היה הקשר עם המשפחה. "זה הכי כאב לי. אני הגדול במשפחה והייתי בקשר טוב עם האחים הקטנים שלי, והעובדה שיצאתי לפנימייה ממש הרסה לי את הקשר איתם. הייתי רואה אותם פעם בשלושה שבועות, ובהמשך כשגם הם היו בפנימיות משלהם, לא היינו מסונכרנים כי לא היה אפשר לוותר על שבתות ישיבה, אז היו פעמים שלא התראינו חודשיים. זאת תקופה שעוברים בה הרבה שינויים אישיים. מתבגרים וצומחים, ואתה מגלה שאחים שלך השתנו ולא היית שם. נדרש המון זמן לשקם את זה, עד היום".
גם ציון (21), שסיימה ללמוד באולפנה מוכרת במרכז הארץ לפני ארבע שנים, לא מתלהבת מהימים בפנימייה, בלשון המעטה, אף שהמיומנויות שרכשה באותה תקופה עזרו לה בזמן השירות הצבאי ועד עתה, עם התחלת הלימודים האקדמיים.
"לא הייתי מפונקת. יצאתי לכל המחנות של בני עקיבא, נהניתי מהלינה בשטח ולא הפריע לי המרחק מהבית. אבל משהו בסדר היום הארוך, ובכך שבמשך ארבע שנים לא היה לי חדר משלי ולא הייתה לי פרטיות, הפריע לי, וזה הציף אצלי דברים לאחר מכן. אז נכון, בצבא הייתי שותפה נהדרת לחדר, אני יודעת לשמור על סדר וניקיון כמו שצריך, אבל לפעמים הייתי רוצה שיהיו לי כמה שעות לבד עם עצמי, בלי שזה יהיה עניין. בכיתה י', כנערה מתבגרת, רציתי שיהיה לי החדר שלי, עם הארון הגדול שלי, הפינה שלי לדברים שלי, בלי להרגיש שאני צריכה לחלוק את הכול עם כולן. יש משהו בפתאומיות של הפנימייה בכיתה ט', שלא נותן לך זמן להתרגל ולשתף דברים בקצב שלך".
אביגיל בן־ארי, אשת חינוך יותר מ־20 שנה וראש תחום קהילה בארגון נאמני תורה ועבודה, נחרצת בנושא: "ילד בכיתה ט' צריך לגדול בעולם משפחתי עם נוכחות גבוהה מצד ההורים. חיים בפנימייה דורשים הרבה מיומנויות רגשיות, וזה קשה".
בנה הגדול של בן־ארי התחיל ללמוד בישיבה תיכונית מוכרת עם פנימייה, ובקיץ שבין כיתה ט' לכיתה י' הוא עבר לישיבה ליד הבית. "לא היה טריגר מיוחד״, היא אומרת, ״אבל כולנו הרגשנו שמה שיתאים לו יותר זה לגדול בבית. יש רב גיליות, יש בנות ואחים קטנים שצריך להתייחס אליהם ומערכת הרבה יותר מגוונת שדורשת יותר מיומנויות. בגיל הזה ילדים לא לגמרי בשלים לחשוב על כל ההשלכות למעשים שלהם והם צריכים מבוגר משמעותי בחיים, ובבית יש יותר מבוגרים לעומת כמות הילדים בפנימייה. בתור מורה עם 30 תלמידות בכיתה, אני יודעת שהיכולת של מורה לגעת בכל אחת מהן היא קשה, ויש גם מטרות אחרות. אני צריכה לדאוג להרכב החברתי שיתפקד, לתווך להן את בית הספר ועוד שלל תפקידים שלא דומים לתפקיד של הורה. יש לי בת בכיתה ט', שרוצה ללכת לפנימייה. אמרתי לה שבתור אמא אני רוצה לראות אותה בלילה כשהיא הולכת לישון ולומר לה בוקר טוב כשהיא קמה. יש יישובים שבהם זה מאוד מקובל וכולם הולכים לפנימיות, בסוף, זה גם עניין של נורמות חברתיות. אבל כמו שאת בתי הילדים בקיבוצים סגרו לפני עשרות שנים כי הבינו שילד צריך לגדול בבית, כך צריך לעשות עם הפנימיות. בעתיד יהיו להם מספיק הזדמנויות לפתח עצמאות ולחיות רחוק מהבית".
אביגיל בן־ארי: ״כמו שאת בתי הילדים בקיבוצים סגרו לפני עשרות שנים כי הבינו שילד צריך לגדול בבית, כך צריך לעשות עם הפנימיות"
שי בן־ארי, בעלה של אביגיל, מצטרף לשיחה ומבקש להוסיף נקודה נוספת. הוא מספר שבתור מטפל בפגיעות מיניות בעיקר בקרב בני נוער, וכמי שמעביר סדנאות בתחום המיניות, הוא הגיע לא מעט פעמים ליישובים שבהם הנורמה היא לשלוח את הנערים ללמוד במוסדות תיכוניים עם פנימייה.
"דרכם נחשפתי להתנהגויות שיש שם. מסוף בית הספר היסודי כשמתחילים להתבגר מתחילים לחקור את הנושא ולקיים משחקים מיניים אחד עם השני. בנים הם מאוד פיזיים והמשחקים מאוד מיניים. אין כמעט חבר'ה שלא מכירים את זה. בפנימיות נמצאים בנים מתבגרים עם הורמונים, והרבה פעמים הקווים נחצים. זה לא מגיע מתוך כוונות רעות אלא פשוט מתוך סקרנות. מזה שמתפשטים אחד ליד השני ועד לזה ששופכים סבון ומים על הרצפה במסדרון ומחליקים בעירום. הצוות החינוכי הרבה פעמים יודע אבל מעלים עין, כי זאת לא פגיעה מינית אלא רק חציית קווים. בשפה המקצועית קוראים לזה התנהגויות מיניות לא מותאמות. אצל בנים זה קורה כשאין מודעות וכשלא גרים בבית ורואים את ההורים ואת הבנות בבני עקיבא, שלרוב אלה הגורמים שאמורים לאזן".
אז איך למרות הבעיות הרבות שיש בפנימיות, הביקוש עדיין כל כך גבוה, וכולל רשימות המתנה ארוכות מאוד? לפי דעתו של הרב יונה גודמן, ראש מנהל החינוך במרכז ישיבות ואולפנות בני עקיבא, הסיבה ברורה מאוד. "לא כולם חושבים שהמוסד שנמצא באזור הגיאוגרפי שלהם מתאים לילד שלהם", אומר גודמן. ״הורים מעדיפים שהילד ילמד במקום עם עשייה חינוכית משמעותית בשעות הערב במקום שישוטט. צריך לזכור שבגיל תיכון, הדימוי ש'אני רוצה את הילד לידי' פחות תופס, זאת מחשבה שהתרגלנו אליה בגיל צעיר יותר, בגילי יסודי וחטיבה. בגיל ההתבגרות הוא בכל מקרה לא נמצא בבית בשעות הערב, הוא עם חברים בחוץ, ולכן רבים בוחרים בפנימייה כדי שיהיה מבוגר משמעותי בערבים, ותוכניות חינוכיות עשירות שבונות אצלו עוד קומה. הפנימיות הן ממש לא רק 'סידור לינה' לילדים כדי שיגיעו למחרת בזמן ללימודים. הפנימיות עצמן הן מקום עם תוכן וחינוך, וכשזה מצליח זה מאוד עוצמתי ומשמעותי". לדעתו של הרב גודמן רוב הפנימיות כבר התאימו את עצמן לשנת 2024. "היום יש מדריכים צעירים שמדברים את השפה של החבר׳ה והם גם עוגן של יציבות״, הוא אומר. "וגם מנהל הפנימייה ושאר הצוות עושים מאמצים אדירים. כשאני הייתי נער ולמדתי בפנימייה, כמות הפעילויות המאורגנות הייתה נמוכה מאוד. לעומת זאת, לילדים שלי שלמדו בפנימיות לא היה ערב פנוי מרוב חוגים ופעילויות. בנוסף, כתוצאה מכל מיני סיבות, בעבר היו יוצאים הביתה פעם בשלושה שבועות, אחר כך עברו לשבת כן – שבת לא, והיום רוב הישיבות סוגרות בסך הכול ארבע שבתות בשנה, כך שהילד עוזב את הבית רק למספר ימים בכל שבוע. בימינו, ילד לא יוצא מהבית לשלושה שבועות, אין מציאות כזו. זה שילוב גם של חשיבה חינוכית וגם בגלל כורח המציאות. זאת ועוד, לחלק מהמתבגרים דווקא המרחק הזה מאפשר קשר עמוק יותר עם ההורים, כי מי שמתעסק איתם בכל ענייני הניקיונות, סידור החדר וההשכמה אלה המדריכים, ואז הקשר עם ההורים נהיה יותר חופשי וזורם. צריך לזכור שהקשר עם ההורים הוא העיקר, אנחנו רק השליחים", מציין הרב גודמן ומוסיף, "יש הבדל נוסף בפנימיות של היום לעומת העבר: פעם, בעיקר אצל הבנים, הדיסטנס בין התלמידים למחנכים היה פורמלי מאוד. כולם דיברו בהתפעלות על המורה החריג שנותן יחס אישי. היום, בכל הפנימיות מדובר במסע משותף של הצוות והתלמידים, יש שיחות בגובה העיניים, יחס בסיסי אישי ואנשי הצוות לא חשים שיש כאן תלמיד שצריך רק להעביר אותו בגרות או לגדל אותו לתורה ומצוות כהנחתה, אלא יש הרבה יותר הקשבה לתהליכים ולאתגרים של כל נער ונערה".
שחר (23), למד לפני חמש שנים בישיבה תיכונית באזור ירושלים ומספר דברים דומים למה שציין הרב גודמן. הוא מעיד על עצמו שהגיע כילד די מפונק, שלא מסתדר אפילו בטיולים שנתיים מחוץ לבית. "בהתחלה היה לי קשה, אבל צוות הישיבה, הרב, המדריך והיועץ עזרו לי לעבור את החודשים הקשים. הם אישרו לי לישון בבית כשהיה לי קשה בפנימייה והכילו אותי. זה ממש לא מה שהאחים הגדולים שלי סיפרו לי. אולי פעם לא הייתה תמיכה, וההרגשה הייתה שאתה חייב להסתדר כדי שלא יתייגו אותך כחריג ובכיין, אבל בזמני כבר הייתה יותר מודעות להתאקלמות, הבינו שלוקח זמן, ובכלל הייתה פחות קשיחות בכל מה שקשור לפנימייה, הן בין החבר'ה והן מול שכבות אחרות. כבר לא היה מקובל לעשות השבעה עם מכות, צעקות וביצים", הוא אומר בהתייחסות לדברים שעלו באותו סרט על מדרשיית נעם והיו מוכרים גם בלא מעט מוסדות חינוך בציונות הדתית עד לפני מספר שנים. ״אני לא יודע אם אשלח את הילדים שלי לפנימייה או לא. מה שיהיה לי חשוב זה קודם כול המוסד הלימודי, הרמה שלו, האיכות של אנשי הצוות והתפיסה החינוכית שלהם. עם הפנימייה אפשר 'לשחק' יותר – על המרחק אפשר לגשר בהגעה של ההורים לביקורים, או ביציאה הביתה בתדירות יותר גבוהה. בסוף, זה לא מה שהיה פעם, שיוצאים אחת לשלושה שבועות. אנחנו יצאנו כמעט לכל שבת כבר בימי חמישי אחר הצהריים. כבר פחות מסתכלים על הפנימייה כמוסד שאסור לצאת ממנו, להפך".
תהילה (28) למדה באולפנה בדרום הארץ והיא מצטרפת לדברים של שחר. "החוויה הכללית שלי הייתה ממש טובה. זה פיתח בי את העצמאות, נהייתי אחראית לסדר, ניקיון, להסתדר עם נסיעות ובשאר מצבים כשההורים לא בסביבה", היא אומרת ומספרת כי מאחר שהיא גרה בצד השני של הארץ, האתגר הגדול שלה היה בעיקר המרחק. "הייתי צריכה לנסוע חמש שעות לכל כיוון באוטובוסים או בטרמפים. בימים שהייתי חולה בפנימייה ורק רציתי להתפנק אצל אמא, לא הייתי נוסעת בגלל המרחק. חוץ מזה, היחסים עם שאר הבנות היו מושלמים, הרגשנו ממש כמו אחיות במשפחה גדולה. נוצר בינינו חיבור משמעותי ואנחנו חברות טובות עד היום, כבר עשר שנים אנחנו יודעות הכול אחת על השנייה. בעיניי, פנימייה זה יתרון גדול״, אומרת תהילה, ״עד היום אני שמה לב אצל חברים מי היה בפנימייה ומי לא. גם בדירות שותפים וגם בדייטים אפשר לראות את זה. זאת גישה אחרת לחיים – אנשים הרבה יותר עצמאיים, מיוצבים, יודעים מה הם רוצים. לדעתי יש בכך יותר יתרונות מחסרונות".
ציון: ״בצבא הייתי שותפה נהדרת לחדר, אני יודעת לשמור על סדר וניקיון כמו שצריך, אבל לפעמים הייתי רוצה שיהיו לי כמה שעות לבד עם עצמי, בלי שזה יהיה עניין״
ב', שכבר שלחה שני ילדים לישיבות תיכוניות ואולפנות עם פנימיות, מתמודדת כעת עם השאלה לגבי הבן השלישי.
"בשלושת המקרים זה הגיע מהם. בעיקר בעקבות חברים שלהם שלמדו במקומות אחרים ותיארו את החוויה בצבעים מאוד קורצים וגרמו לכך שהילדים שלי רצו גם. רצו את החוויה של להיות עם חברים כל הזמן, של להיות עצמאים, וגם של ללמוד במקומות 'נחשבים'״. מספרת ב׳, ״אנחנו גרים ביישוב לא גדול, ועבור הילדים שלי חלק מהחוויה בפנימייה הייתה התחושה שהם יוצאים לעולם. היו להם קשיים בשלבים מסוימים, אבל אצל שניהם הקושי לא היה הפנימייה אלא יותר מול בית הספר. היו גם משברים בנוגע לנסיעות – שהיו אירוע די מתיש – והיו רגעים של געגוע, אבל אנחנו הורים די ניידים, והגענו לא פעם לביקורים במהלך השבוע או הזמנו עבורם אוכל מרחוק. אני מודה שהמשבר ההורי נוגע לגעגועים ולעזיבה המוקדמת מדי של הבית, וגם לא מעט לעלות המטורפת של הבחירה הזו. תמיד הכרזתי שפנימיות הן לא בשבילי ושהילדים שלי יהיו בבית. אבל בסופו של דבר, הרצון של הילדים לצאת הכריע את הכף. ככה שהטענה שפנימייה היא לא רלוונטית מגיעה בעיקר מהורים שילדיהם כנראה עוד לא בגיל המדובר או שהם גרים במקום שבו זה פחות מקובל", טוענת ב׳. "בסוף זה מאוד אישי. יש ילדים שהחוויה של לינה עם חברים, ושהייה עם חברים כל היממה היא חלום בעיניהם ויש כאלו שזה מבחינתם הסיוט האולטימטיבי. זה בוודאי מפתח עצמאות והם רוכשים חברים טובים שנשארים איתם שנים אחר כך. בכל מקרה, כיום רוב הפנימיות משחררות את התלמידים ביום חמישי בערב, ככה שגם ילד שיוצא לפנימייה ישן בכל שבוע שלושה לילות בבית, ואני מודה שעליי זה הקל מאוד. בנוסף, בעידן הסלולרי אפשר לעמוד בקשר רצוף עם הילד, לאחל לילה טוב ובוקר טוב ולהתעניין איך היה המבחן ומה הוא אכל היום ואם קם לתפילה וכדומה".
בנושא אחד נרשמת הסכמה בין כל הצדדים, והוא שבעולם הפנימיות דבקה מילה אחת: אליטיזם. "לא מעט מהמוסדות האלה הם מוסדות ממיינים ומכורח זה הם גם אליטיסטיים", אומרת אביגיל בן־ארי. "אין שום הצדקה לכך שילד בכיתה ט' צריך להיבחן ולקבל תשובה שלילית. תלמידות שמקבלות תשובות שליליות מכל מיני מקומות היא תופעה שלא אמורה לקרות. הרכב האוכלוסיות בפנימייה לא מספיק מגוון ולא מספיק מפתח, וילד צריך לפגוש ילדים בני גילו מסגנונות אחרים ומגוונים".
ב' מסכימה עם תחושת האליטיסטיות ומציינת היבט נוסף: "מדובר בחוויה יקרה. ונוספה לכך גם העובדה שהנוהל שההורים מגיעים לבקר, באים לאסוף או קופצים כשהילד לא מרגיש טוב – נהיה די מובן אליו, כלומר, זה דורש מההורה להיות נייד וזמין רוב הזמן".
"רוב הטלפונים שמגיעים אלינו מהורים הם מאלו שמבקשים עזרה להתקבל לפנימיות כי כבר אין בהן יותר מקום. המציאות מראה שהורים רבים מעדיפים את המוסדות הפנימייתיים", אומר הרב גודמן ופונה גם למי שחושש: "צריך לדעת שכל המקומות השתנו ואפשר לבדוק את זה לפני שבוחרים במוסד. למשל, כיום אפשר לדבר עם הורים שילדיהם כבר לומדים באותו מוסד, אפשר לנסוע למקום בהפסקת הצהריים ולהתרשם מהצוות ומהחבר'ה ואפשר לראות האם יש למקום אתר פעיל באינטרנט. אני ממליץ להורים שלא להישען על מה שהכירו פעם. ראשי המוסדות התחלפו, מוסדות שינו את עורם ומקומות שהיו עיוניים הפכו לסביבתיים. ככה זה, העולם משתנה".
