מאה ושתיים שנים לאחר מותו של אהרן דוד גורדון בכ"ד בשבט תרפ"ב (22 בפברואר 1922), הגותו זוכה לתפוצה רבה ואף להתעוררות עצומה של מחקר ופרשנות סביבה. רבים מחוקריו ופרשניו בדורנו הם כאלה שבית גידולם הרוחני, לא בהכרח הווייתם הרוחנית הנוכחית, הוא העולם הדתי־לאומי. במקביל, המקומות שבהם פיעמה הגותו של גורדון מלכתחילה, דוגמת בית גורדון אשר בקיבוץ דגניה א' – היישוב שהיה לו ולבתו, יעל גורדון, לבית בערוב ימיהם – שבים לקיים אזכרות ביום פטירתו. וכך, לאחר עשורים שבהם זכרו של גורדון כמעט נשכח מלב העם היושב בציון, דמותו וכתביו הופכים מחדש לנכסי צאן ברזל ברבות מן המכינות הקדם־צבאיות המעורבות.
עבורי, כחוקרת כתביו זה כשלושה עשורים, יש בכך שמחה גדולה. הגותו של גורדון היא בבחינת מועט המחזיק את המרובה. חמישה כרכים שאינם עבי כרס, שיש בהם התייחסות כמעט לכל בעיה קיומית ויהודית. דבריו של גורדון עשויים להתגלות כבעלי משמעות רבה דווקא בתקופת המבוכה הנוכחית, בשל האופן שבו הם משקפים את בעיות הדור, ובדרך ההתמודדות שלהם עם האתגרים הבין־אישיים והלאומיים. גורדון סירב להישאב למחלוקות הפוליטיות ביישוב ובעולם היהודי לפני מאה שנה, אך הוא לקח ברצינות רבה את הלבטים האישיים והלאומיים נוכח תהפוכות העולם החדש.
גורדון זיהה עצמו כ"דתי לא במובן הרגיל". שומר שבת על פי ההלכה מחד גיסא, אך יהודי שחדל להתפלל באופן סדיר בשנות חייו האחרונות מאידך גיסא; אדם שחי בקרב קהילות החלוצים החילונים, אך ראה עצמו, בעיקר בשנותיו האחרונות, קשור בנימי נפשו לעולם הדתי ה"ישן", מבלי לפרט לאילו קבוצות מתוכו. הוא לא שמר את ההלכה היהודית לפרטיה והקפיד רק על מצווֹת לא־תעשה, אך במאמרו "לבירור ההבדל בין היהדות והנצרות" (שנכתב למגירה ולא פורסם בימי חייו), הגן על ערכה של ההלכה ועל חשיבותם של כמה מפרטיה.
גורדון שאף כל ימיו להחליף את מלחמת הדעות בתנועה הציונית, בעיקר בנוגע למקומה של הדת היהודית במסגרת התחייה הציונית, ב"השפעה הדדית" מיטיבה של הציבורים ששבו ארצה מן הגלויות השונות. תהליך זה יתרחש, כך האמין, מתוך ענווה רעיונית של כל מחנה, שהאחריות העיקרית לה הייתה מוטלת לשיטתו דווקא על הציבור שאליו השתייך – הציבור "המשכילי" ו"החפשי", ציבור הפועלים הסוציאליסטים שבקרבם חי ואשר להם כתב. בכך היה, כמו הרב קוק שאותו הכיר, וכמו ברל כצנלסון שעליו השפיע, למליץ יושר גדול על עם ישראל ועל האחדות הנדרשת ממנו. לא פעם ביטא את אהבתו לעם ישראל ולדת ישראל על כל פגמיהם, שנבעו לשיטתו מן הגלות.
סל מתחת למיטה
סיפורם המורכב של כתבי גורדון הוא מסע בפני עצמו. את המאמרים שכתב מאז שנת 1904, שבה עלה ארצה, ועד מותו ב־1922, פרסם בעיקר בעיתון "הפועל הצעיר", אך רבים מהם לא נדפסו בחייו. גורדון חש לרוב שקצרה ידו מלהביע בכתיבתו את רעיונותיו. ואכן, כפי שקורה לרוב אצל הוגים כבדי משקל, דבריו היו פילוסופיים מדי בעבור תלמידיו הישירים – הצעירים מיישבי כנרת, תל־עדשים ודגניה. החל משנת 1909 הוא נהג לפרסם מאמר הגותי בעל השלכות מעשיות על ענייני דיומא כגון סוגיית העבודה העברית, תקנות למושב עובדים לרגל עלייתו לקרקע של המושב הראשון נהלל, ועוד. ואולם כמחצית מכתביו והלוז ההגותי־פילוסופי שלהם – למשל, רוב מאמרו הגדול "האדם והטבע" – לא נשלחו על ידו לפרסום. הוא נשא אותם עימו בעוברו מקבוצת עבודה אחת לאחרת, כתב אותם לפנות בוקר בטרם צאתו ליום עמלו, לאור מנורת נפט שהיטלטל עימה מישוב לישוב, והחזיק את הכתבים בסל מתחת מיטתו, לצד עפרונות מחודדים שאותם חילק על ערש דווי לילדי דגניה א' שבו עשה כאמור את שנותיו האחרונות.
עם פרידתו מן החיים ביקש מידידו הקרוב, עורך השבועון של מפלגת הפועל הצעיר, יוסף אהרונוביץ, לערוך את כתביו יחד עם המסאי משה גליקסון, שהתנסה בכתיבה ובמחקר הגותי יהודי ושימש גם כעורך "הארץ". גורדון הורה להם להוציא לאור רק מה שנראה מתאים וראוי לפרסום, להבנתם. ואולם מאהבתם והערצתם לגורדון החליטו חברי מפלגת הפועל הצעיר שלא לכבד את צוואתו זו ולפרסם "הכול", ובכך להנגיש לקוראיו את ההגות המלאה: זו שגורדון פרסם בעיתונות העברית ובעיתונות הציונית הגרמנית (בכתב העת "דער יודע", בעריכת מרטין בובר), לצד כתבים שגורדון חשש לפרסם כיוון שחש כי אינם מגובשים דיים. בדיעבד ניתן לומר, לאור העובדה שלא נס ליחם של כתבי גורדון, שהייתה להם "תחושת בטן" בריאה.
לימים, לאחר קום המדינה ולאחר השתדלות רבה של בתו יעל גורדון, יצאה לאור במסגרת הספרייה הציונית המהדורה השנייה והמוכרת לציבור של כתבי גורדון, שנערכה בידי אליעזר שוחט והפילוסוף פרופ' הוגו ברגמן שכתב על גורדון רבות. ממהדורה זו השמיטו העורכים כמה קטעים ונושאים מן הכתבים שהופיעו במהדורה הראשונה. בקטעים אלו הופיעו טענות שנראו אולי מוזרות מלכתחילה, אך בדיעבד נראה שיש בהם אמירות שראוי לקחת ברצינות.
לפני כארבע שנים פתחתי בסריקת כתביו של גורדון המצויים בארכיון דגניה א' ובבית גורדון, לצורך תיעוד לדורות הבאים. בשלב מסוים נתקלתי באקראי במעטפה של דפים מתוך כתבים שלא פורסמו, והרכבתי מרובם כמה "רצפים" של כתבי יד – קטעי מאמרים שלא נכללו גם במהדורה הראשונה של אהרונוביץ. קשה להבין מדוע אהרונוביץ בחר שלא לכלול אותם במהדורה הראשונה. בקטעים אלו נמצאות פסקאות וזרועים רעיונות שראוי להפיצם בקרב אוהבי משנתו של גורדון.
להלן אביא שלוש פסקאות מהם: האחת, על הלאומיות כזהות פנימית מהותית בכל אדם וכערוץ הנתינה היחיד של האדם לזולתו ולעולם; השנייה, בדבר היחס בין לאומיות ואוניברסליות; והשלישית, על ערך הזיווג בין איש ואישה כחלק מתיקון העולם. בחרתי שלושה נושאים העשויים להעלות עניין בימים טרופים אלו ולהצמיח תקווה אישית ואנושית, מתוך הסתכלות צלולה יותר שתאפשר אולי "פתרונות" למתחים החברתיים והבין־אישיים, לבעיות הקיום של המין האנושי. כל שלושת הקטעים מעמיקים נושאים בהם שגורדון עסק בהם בהגותו המצומצמת אך העשירה מאוד בתכנים.
יש לציין שקטעי המאמרים אינם מציגים תמונה הגותית שונה באופן קיצוני מן המאמרים שפורסמו. עם זאת, קיימות דקויות בניסוח המבהירות נושאים שגורדון עסק בהם ומנסחות סוגיות הגותיות שלומדי גורדון מתלבטים בהן מזה כמאה שנים, וכן יש גם ניסוחים, שלא כאן המקום לחלוק אותם, שמטים את ספינת הגותו לצד היותר "יהודי" לעומת ה"כללי", אך דברים אלו טעונים עוד עיון ובירור.
"האומה היא יצירת הטבע"
בתקופתו של גורדון נשבו בעוז רוחות המהפכה הקומוניסטית, שכיוונו את האנושות למצב של "פועלי כל העולם התאחדו", והותירו בערפל את מעמד האומות בזהות ובאחריות האנושית. על רקע שאיפתה של שכבת המשכילים בעולם המערבי לבטל את האומה, לא היה ברור מה צורך בקיומם של הלאומים, וממילא מה משמעות תחייתו של העם היהודי. וכך כתב גורדון:
… אומר שכל האנושות תהיה כעין עדר וחייה חיי עדר? האם לא זה כל אורם וכל סודם של החיים האנושיים שכל עם וכל פרט ופרט שבכל עם הוא כעין עולם מלא בפני עצמו; כעין השתקפותה והתגלמותה של כל הבריאה העולמית לאין סוף בצורה מיוחדת, בגוון מיוחד בהארה מיוחדת?
ועוד בהמשכו של אותו קטע:
האדם נעשה אדם, כלומר עלה מדרגה אחת על יתר בעלי החיים, על ידי האומה, על ידי עלותו של הקבוץ האנושי מדרגה אחת על הקבוצים של יתר בעלי החיים. והאומה, הכח היוצר, עשוי להיות מעין מתגבר של יצירה, עמדה על עמדתה הראשונה, האומה הולכת ומצטמצמת, במדה שהאדם הולכת ויורדת שהאדם שואף למרחב, במדה שהאדם שואף לעלות.
גם היום אנו שואלים שאלות דומות נוכח אתגר הגלובליזציה, שגם הוא מאיים על ערך ההבדלים בין האומות ועל חשיבותה של ההזדהות הלאומית. גורדון מחדד שההשתייכות הלאומית מעלה את האדם מעלה בבחינת "מותר האדם מן הבהמה.
בקטע נוסף בכתבי היד מבאר גורדון מהי השתייכות לאומית ומה תפקידה עבור היחיד:
האומה יצרה את הלשון – את צורת המחשבה האנושית , יצרה את הדת – את תכנה הראשון, את יסודה של המחשבה האנושית, יצרה את השירה, את הזמרה, יצרה את החיים החברותיים האנושיים. כללו של דבר: האומה יצרה הרוח האנושית ואת החיים האנושיים.
האומה היא יצירת הטבע, בת אופק ידוע או חוג ידוע של הטבע, כעין בטוי עליון של אותו הטבע. ובזה כחה, ובזה ערך עצמותה המיוחדת. ואפילו אם להסכים, לדעת הסוברים, כי האומה התיצרה על הרוב מתוך שבטים בני גזעים שונים, בדרך ארוכה של מלחמות וכבושים והתבוללות וכו', בכל אופן לא היה קבוץ כזה אלא בן חוג אחד ידוע, אם קטן או גדול של הטבע, ולא נעשה לאומה, עד שעברו עליו, מי יודע, כמה אלפים שנה של חיים בתוך טבע אחד ובתנאי חיים אחדים…
אבל אם תתבונן בחיים תראה כי הם גרועים ושפלים אפילו מתביעותיהם של רוב הפרטים בתור פרטים, כי רוב הפרטים נעשו מקולקלים בכח החיים, עד שהם באו לקלקל את החיים. הווה אומר: פה הקלקול בעצם החיים. ביוצר החיים הכללי – באומה. ובאמת אתה רואה כי האומות בתור אומות הרבה יותר מקולקלות, הרבה יותר אגואיסטיות במובן היותר גס, מרוב הפרטים שבכל אחת מהן. על תקון האומה בתור אומה, בתור אישיות קיבוצית, לא שקדו בני האדם כמעט כלל.
גורדון מתבונן בתופעה הלאומית כתופעה שהיא בראש ובראשונה תודעתית, ולפיכך גם פנימית. בשפה פילוסופית היינו אומרים שהלאומיות היא קטגוריה אפיסטמולוגית. הביטויים החיצוניים שלה הם השלב השני של מופעיה של הלאומיות. השלב הראשון הוא בתודעתו הפנימית של היחיד, שכן היחיד הוא תוצר רוחני־תודעתי של אומתו. מהיותו דובר את שפת הלאום שלו, חושב בה, והשפה כרוכה גם בדת הלאומית ובסמלים. בדבריו מביע גורדון כאב רב על כך שהלאומיות הפכה לזירה פרועה וכוחנית של תחרות ושתלטנות, כך שעוצמותיה הרוחניות כמעט אינן באות לידי ביטוי. הוא מביע את הצורך הדחוף בהעמקת ההבנה של ערך האומה, והאופן שבו כמעט כל מעשה טוב נעשה מתוך מניע לאומי.
הכול מתחיל מהמשפחה
לבסוף אבקש לחלוק קטע מיוחד הפותח מאמר קצר שניתנה לו כותרת בכתב ידה של יעל גורדון "עץ האומה", ככל הנראה בעקבות אביה. זהו מאמר קצר בן כשבעה עמודים קטנים, כתובים בעפרון כמו כל כתביו. הוא עוסק בשאלת היעדר הסכמה על הקשר הטוב בין איש ואשה כמפתח לסכסוכים באנושות. בהקשר זה חולק גורדון על קרל מרקס – ההוגה היהודי המשפיע ביותר במאה העשרים. גורדון אינו סבור שמלחמות נגרמות בעיקר בשל השליטה ב"אמצעי הייצור", חומרי הגלם ומשאבי הטבע. לשיטתו, שאלת התשתית של האנושות היא השאלה מהו היחס הטוב בין האיש והאישה. גורדון נחשף לכתבי פרויד, ובנקודה מסוימת אף התפלמס עם התפיסה שלפיה דאגה למימוש היצרים ה"נמוכים" והבסיסיים באדם איננה יכולה להיות אבן יסוד לחיי אדם מתוקנים.
גורדון עסק רבות בשאלת האימהות הטבעית והמשפחה ותפקיד האב והאם (בעיקר האם) כמחנכים העיקריים של האדם, בהיותם מעגל ההשתייכות הראשוני שלו והתשתית הרוחנית לכל מה שמשמעותי בחייו. הקטעים שאביא מתפרסמים כאן לראשונה והרעיונות המובעים בהם יהיו חדשים לקוראי גורדון, אם כי לא מפתיעים על רקע כתיבתו הרבה על ערך המשפחה הטבעית. וכך הוא כותב:
מהשבת טבעיותם, מהותם היצירתית לחיים האנושיים, צריך לבוא התיקון. כיצד? החיים האנושיים מתחילים מן האדם ויצירת האדם: מן המשפחה, מן הזוג של הגבר והאשה. פה יסוד היסודות של כל החיים האנושיים.
על היחסים שבין הגבר והאשה עומדים כל היחסים של חיי האדם: אם הם, היחסים בין גבר לאשה, עומדים על טבעיות טהורה, יש יסוד לחיים אנושיים שלמים, ואם לא – אין יסוד. היחסים האלה, במצב החיים של היום, כמו שלא קשה לכל מתבונן לראות, אינם עומדים על טבעיות טהורה כלל. כמה שהדבר מעליב, אבל האמת הרי צריכה להאמר: היחסים בין הזכר והנקבה בקרב יתר בעלי החיים, הפועלים על פי תביעת הטבע העולמי כמעט בלי אמצעי, הם הרבה יותר טבעיים, וממילא כמה שהם לכאורה גסים, פראים מצד צורתם – הרבה יותר טהורים ויותר יפים מצד תכליתם היצירתית מאשר היחסים בין הגבר והאשה. מכאן צריך איפוא בעצם להתחיל התיקון, אם יש תקון לאדם. אבל הדבר הזה דורש ברור מיוחד, אשר יבוא בפרק מיוחד.
גורדון מסכם במילים אלה:
ומן המשפחה – אל האומה, מיצירת חיי האדם הקוסמיים – ליצירת חייו האנושיים, ליצירת רוחו האנושית. הטבע האנושי, כפי כל מה שיש לראות, התרקם והתיצר מתוך המשפחה, השבט, הגזע, האומה. האדם בצורתו האנושית נפגש לראשונה לעין המתבונן בתוך האומה.
יחסים טהורים בין האיש והאישה הם לשיטתו של א"ד גורדון תשתית להקמתה של "אומה בצלם א־לוהים", ובעקבותיה אנושות בצלם א־לוהים. אלה הם היחסים הראשוניים והבסיסיים שבהם פועל האדם כיוצר. יחסים טהורים אלה יכולים להצמיח אומה שתשפיע בעולם לא מתוך שליטה. זהו ניסוחו הייחודי, המסתמך על חזון אחרית הימים של נביאי ישראל ושל ספר הזוהר, שהיו אהובים עליו כל כך.
