אבל מתיהן של ישראל אינן מתים, מפני שבזכותן החיים עומדין (תנחומא ויחי ד).
מדברים על תמונות, ועל כך שדרושה "תמונת ניצחון". אנסה להציע מועמדת אחת מהאוסף שלי; הרי היא לפניכם. היא שווה יותר מאלף מילים, אפילו יותר מעשרת אלפים. התמונה הזו באה לעולם בשבעה באוקטובר הזכור לרע, וצולמה כמה ימים אחריו. היא הועברה אלי על ידי אחד ממאתרי הנעדרים, הארכיאולוגים שניסו לחפש כל בדל, להציל. זהו פריט מספרייה שחוללה, עלתה בלהבות. כידוע, היינריך היינה ניבא כי במקום שבו שורפים ספרים ישרפו לבסוף גם בני אדם; בהקשר שלנו, אין צורך בנביאים, הכול כתוב שחור על גבי לבן.
הייתה זו ספרייה אישית צנועה של קיבוצניק חובב תרבות. אינני יודע אם חי הוא (והיכן) או מת. כך או כך, אני מאמין בסליחתו על החדירה לפרטיות. הבית הבוער שהרמץ המשחיר שלו עוטר את התמונה, נתפס בעיניי כמעין סנה מודרני שאיננו בר־איכול; וכמו אז, פיסת האדמה הקטנה שמסביב, עד לחורבן, גינה קיבוצניקית צנועה, הייתה לאדמת קודש.
התמונה הזו ניצחה את פרץ האלימות החולני. וולטר בנימין תהה האם הצילום איננו "חסר דבר אחד: את הכאן והעכשיו של יצירת האמנות – את נוכחותה החד־פעמית במקום אשר בו היא נמצאת" (יצירת האמנות בעידן השעתוק הטכני, עמ' 20). ובכן, כל מי שחי עימנו לעת הזאת ומתבונן בצילום הזה חש מצוין את ה"כאן", מודע לחלוטין ל"עכשיו"; החורבן עימנו, ואין טעם לטשטש. צלליו כאן כדי להישאר. העיניים נגררות לטקסט, אבל כמו מדריך זקן במוזיאון לאמנות, אפנה את תשומת ליבכם תחילה למסגרת. ובכן, שחור הרמץ קצת מטעה; התמונה עטופה בהילת אור של קדושה, התבוננו היטב וראו… כמו אצל הציירים הגדולים, כמו בשבעה באוקטובר.
ואז, בתוך מעטפת הפיח של השריפה הגדולה, מופיע הספר שניצל; כמו הוקפא הכאן והעכשיו. כך מצאו אותו, פתוח בדף הזה דווקא. מי פתח? הפיצוץ, האש, החבטות, בעיטה של נבל בור, כל התשובות נכונות, אבל כמו מנבאים כוחות ההרס הללו את כיליונם שלהם, הוא היה פתוח דווקא בדף הזה. ואני מבקש לספר בקצרה על מסע ארוך אל השורה האחרונה, "במותם ציוו לנו את החיים". המשפט העוצמתי המסיים את שירו של חיים נחמן ביאליק "אם יש את נפשך לדעת", היה מוכר היטב בילדותי; בבית אבא ואימא ביאליק לא היה זר, ואף לא בשיעורי הספרות בבית הספר, ובוודאי שלא בטקסי יום הזיכרון, שמבעד למעטה הטקסי ביקשו להשקיע את כל כוחות הנפש בהענקת משמעות לקורבן.
מורשת הנובה
כמו לכל אמרה אלמותית, גם ל"במותם ציוו לנו את החיים" יש היסטוריה. נעבור לדוגמאות: באביב תש"ח (1948), כתב – קולקטיבית, כמו שהיה מקובל אז – "כפר יחזקאל" כיישוב אל ההורים השכולים שבקרבו, הורים שבניהם נפלו בקרב בזרעין הסמוכה ונקברו בקבר אחים בביתם בכפר יחזקאל (כפר־יחזקאל שבעמק חרוד סבל כהוגן מתגרת ידה של זרעין): "תהא זו נחמתכם כי בניכם הלכו לפי צו האומה, למען כיבוש מולדת לעם צמא גאולה ופדות. במותם ציוו לנו את החיים כעם חופשי במולדתנו העתיקה" ("להורים שכולים", דבר, 5.5.1948). דוגמאות כאלה פזורות למכביר במרכזי השכול שבנוף ארצנו. וכך המשיכו לשאת את הסיסמה הנוגה, אם כי חייבים להודות שבמהלך השנים נלווה ל"במותם ציוו" צליל של היסוס. דומה שעוצמתה המתפרצת הייתה מעט בעוכריה.
הנה, כך כתב אחד המתלבטים על בית יד לבנים, בית הזיכרון שבפתח תקווה: "כה רבות קראתי ושמעתי את האמרה של 'במותם ציוו לנו את החיים' עד שמרוב תדירותה ניטלה ממנה משמעותה, ורק עתה חזרתי להבינה" (ארנון מגן, "רוצים אנו לברכם בבואם לבית", למרחב, 9.1.1958). ואכן, בית יד לבנים, אתר זיכרון כה מיוחד לנוף הזיכרון הישראלי, יש בו כדי להעניק משמעות לאמרה כזאת, גם כאשר היא מגלה סימני הישחקות.
במסע שלי בעקבות "במותם ציוו" היו גם נקודות שפל. לעיתים היו אלה זעקות של שבורי לב שהתריסו: אין לי חפץ לא בזה ולא בזה, לא במותם ולא בציווים. מול מי שזעק כך בנהמת הלב השכול אין ליבי יכול לעמוד, ואני מרכין ראשי בדממה. אבל היו גם ביטויים שהסבו כאב מסוג אחר, כאב שאין לתארו, ודווקא לאחרונה.
אוהד נהרין, מומחה לשפת המחול, אמר לאחרונה בריאיון להארץ: "יש ביטוי, במותם ציוו לנו את החיים. מה שקורה עכשיו הוא שבמותם מצווים לנו עוד מתים". שפת המחול שלי איננה שפת מחול. הרפרטואר הוא הורה, קומה אחא, הורה נעורים, הרועה הקטנה מהגיא, וזהו פחות או יותר. ריקודים שהיו נהוגים לפני עשרות שנים בבני עקיבא, ואינם מספיקים ליצור שפת מחול ראויה. בבורותי אין בידי מענה לשאלה איך מגיעים משפת המחול ל"במותם ציוו לנו עוד מתים". קצרה ידי מלהושיע. אבל מסע זה מסע, וצריך לסמן גם גבולות גזרה, נקודות של חושך.
והנה, כמו רמז פעוט ממרומים, כאזהרה זוטא לבל אפסול כליל את שפת המחול, התגלגל לידי ציטוט אחר. שבעה באוקטובר מחבר אותי לנובה, הפסטיבל, מסיבת הטבע. הייתם שואלים יום לפני, לא מתחבר. כבר אמרתי: הורה נעורים הורה אם כל קצב. אבל אנחנו ביום שאחרי, ונובה התגלגלה למאבק על הזיכרון, לחלק מהמורשת והמסורת, לציווי המתים לחיים נכונים. ובמסעי הגעתי גם לקטע הזה: "אחינו ואחיותינו שנרצחו על ידי כוחות החושך המתועבים מעבר לגדר. לעולם לא נשכח את 394 הנשמות שבמותם ציוו לנו את המורשת לרקוד. תהא נשמתם צרורה בצרור החיים" (בתאל קולמן, "תרקדי את זה", מוסף מוצש, 15.12.2023). "שבמותם ציוו לנו את המורשת לרקוד". מה כבר ניתן להוסיף על כך? כן, גם התנועות בנובה, שבימים לא רחוקים חשבתים לחסרות פשר, נכללות אצלי ב"יהללו שמו במחול".
והסנה איננו אוכל
המסע קשה, מזגזג, צעד קדימה גורר צעד אחורה. ביאליק כתב את "אם יש את נפשך לדעת" המאתגר כל כך על גיבורי היהדות הישנה, גיבורי בית המדרש, שמסרו חייהם עליו פשוטו כמשמעו. הוא חתם בשורות שבתמונה, תמונת הניצחון:
(כִּי רַק זִיק מֻצָּל הוּא, רַק נִיצוֹץ פְּלֵיטָה קָטָן)/ אֲשֶׁר בְּנֵס הִתְמַלֵּט מִן הָאֵשׁ הַגְּדוֹלָה/ הֵאִירוּ אֲבוֹתֶיךָ עַל מִזְבְּחָם תָּמִיד.וּמִי יוֹדֵעַ אִם לֹא נַחֲלֵי דִמְעוֹתֵיהֶם/ הֶעֱבִירוּנוּ וַיְבִיאוּנוּ עַד הֲלֹם/ וּבִתְפִלָּתָם מֵאֵת אֲדֹנָי שְׁאֵלוּנוּ;/ וּבְמוֹתָם צִוּוּ לָנוּ אֶת הַחַיִּים –/ הַחַיִּים עַד הָעוֹלָם!
ביאליק לא כתב זאת כשיר יזכור, והכוונה לא הייתה לנופלים במובן שאנחנו תופסים. הוא התכוון, ולא כאן המקום להאריך בכך, לאלו שהעבירו את הרוח הגדולה של היהדות, יהדות בית המדרש, מדור לדור, שעברו פורענות אחרי פורענות, נמלטו מאש אחרי אש, ובמותם ציוו לנו חיי נצח, משמעות יהודית שלעולם לא תיתום, גם אם בימי ביאליק ובוודאי היום מתנערים לגמרי מאורחות חייהם. וכמו יצאה בת קול ממרומים והכריזה כי השורה העמוקה של ביאליק התגשמה לנגד עינינו בכפר עזה ובארי, ערי ציון העולות באש. "אשר בנס התמלט מן האש הגדולה"! דווקא השורות הללו נמלטו ונסו מהאש הגדולה, ששרפה את הקיבוץ, הספרייה והספר. האין זו תמונת הניצחון?
וולטר בנימין שהוזכר לעיל חקר את הקשר בין תצלום לטקסט. תצלום זקוק לטקסט מלווה. אבל הטענה האמנותית היא שהטקסט לא בא לפענח את התצלום, לספר מילולית את המצולם; הטקסט, אם יורשה לי להוסיף על דבריו, חי את חיי הנצח שלו, והתצלום את הכאן והעכשיו שלו. וברגע מופלא אחד, רגע של יתמות ושכול, רגע של סנה שבוער ואיננו אוכל, של צו המשמעות המבתק את החיץ שבין המתים והחיים, התצלום והטקסט נפגשים ויהיו לאחד. אחדות של משהו שהוא גבוה ועמוק לאין ערוך מכל טקסט וצילום העומדים בפני עצמם. כך נוצרת תמונת ניצחון.
קוראים נכבדים, צופים נכבדים לא פחות, יסביר המדריך באתר ההנצחה לשמחת תורה תשפ"ד, התבוננו בתמונה, קראו את הטקסט. זוהי תמונת הניצחון, היא ואין בלתה.
