יעל שטולמן פותחת לי את הדלת כשהיא בסוף היריון. עניין של ימים ספורים עד שתלד. במקביל וממש לאחרונה נולד גם "המנצחים", סרט דרמה מוזיקלי חדש בכיכובה שבו קיבלה תפקיד ראשי ראשון. "יש המון סימבוליות בין הסרט הזה לחיים שלי", היא אומרת ולוגמת מכוס תה צמחים, "כל מה שקורה לי עכשיו מאוד מזכיר את הדמות שלי, נטע. גם בסרט וגם בחיים אנחנו ניצבות בפני תפקיד גדול והמלחמה פשוט עוצרת את הכול. אני לא רוצה להגיד פריצה, כי אני לא יודעת מה קורה ואני גם מאוד מגינה על עצמי, אבל וואו, כל מה שקורה לי עכשיו זה מאוד נטע".
מועד יציאתו של הסרט "המנצחים" (בבימויו של אלירן פלד) מתכתב עם המציאות באופן מפחיד. הימים ימי פוסט מלחמת ששת הימים, ובקיבוץ נצר־סרני התושבים מצויים באופוריה. כולם ששים אלי קרב ורצים להתגייס, חוץ מנטע, שמתפללת שלא יגייסו את בעלה עמוס (דניאל ליטמן). המלחמה תופסת אותם דקה לפני מעבר לעיר הגדולה שאמור לתרום לשגשוג קריירת המשחק שלה. החברים הכי טובים שלהם (בגילומם של עמית פרקש וידין גלמן) נותרים בקיבוץ ולא נלהבים מהמעבר הבורגני, כאשר המלחמה קוטעת את הכול.
קטעי השירה והריקוד בסרט כורכים בין הצבעוניות והחיות של ימי חגיגות הניצחון לבין המלנכוליה של מי ששילמו את מחיריו הכבדים. הם מחזירים את הצופה לתקופה שלא הרבינו לעסוק בה – האופוריה שהגיעה אחרי המלחמה הקצרה בהיסטוריה, שהביאה עמה גם אירועים כואבים כמו שכול, אמהות יחידנית ורעיות צעירות כמו נטע, שבעלה עמוס לא שב משדה הקרב כמו שהיה.
בת דודה של אבא שלי היא סבתא של משפחת אור, שהיום מתפקדת כאמם של עלמה ונועם שנחטפו ושבו לארץ. אמם יונת נרצחה ואבא שלהם עדיין שבוי
בזמן שהקריירה של נטע מתחילה לשגשג, בן זוגה הולך ודועך מול עיניה. הבמה משמשת קרקע למעבר מההירואיות והנפיחות הלאומית במחזה של גודיק ועד לרגעי השפל והאירוניה ב"את אני והמלחמה הבאה" של חנוך לוין. וכמו בתסריט שאיש לא יכול היה לכתוב, הסרט יוצא רגע אחרי מהומות אוקטובר ומוכיח שעוד נכונו לנו מלחמות כואבות.
"גם בהכנות לסרט היה מבצע בעזה", נזכרת שטולמן, "אני ממש זוכרת את עצמי בדרך הביתה מהחזרות, פוחדת מטילים. כל הזמן הרגשתי סנכרון מאוד גדול בין העבודה למציאות, הקבלות כמעט נבואיות כי הסרט הזה נהגה וצולם הרבה לפני 7 באוקטובר. מי היה מאמין שחנוך לוין יחזור להיות רלוונטי".
חששת להיכנס לנעליים של תפקיד ראשי?
"היה תהליך מאוד ארוך שעברתי עם הסרט הזה. אני ואלירן פלד הבמאי הכרנו עוד כשהיינו סטודנטים. הוא זכר שפעם שרתי באוטו, והחליט לקחת אותי. בהמשך שידכתי לו את יונתן בלומנפלד והם כתבו יחד את התסריט. כל הזמן הם אמרו לי 'זה שלך, זה שלך', ואני לא ידעתי למה לצפות, עד שהם קיבלו שני מיליון שקל מקרן רבינוביץ'. הוא במאי מאוד מיוחד וכשהוא רוצה משהו זה פשוט קורה. הוא עשה תרגיל שבמסגרתו סגר רחוב ביפו, שכר סוסיתא, הביא את רוני קנטור להלביש, והכול היה ממש מטורף".
ההקבלה המצמררת בין הסרט למציאות המשיכה כאשר ידין גלמן, שדמותו עוברת בסרט אירוע קשה ביותר (בלי ספוילרים) נפצע קשה בחיים האמיתיים במלחמת חרבות ברזל. "איך ששמעתי על ידין, הייתי חייבת לדעת שהוא בסדר. אלה היו ימים נוראים, הכול התחבר להכול. זה היה סוריאליסטי. היה לנו חיבור מטורף על הסט ופתאום גיליתי שהוא גיבור גם במציאות. ההקבלות האלה של האמנות עם המציאות יכולות להיות מאוד מלחיצות, ואני פשוט מודה לא־ל שהוא בסדר".
המציאות הייתה כל כך מוחשית, שהיא אילצה את הבמאים לבצע בסרט שינויים של הרגע האחרון. "יש משפטים מסוימים שהיינו צריכים לערוך מחדש", מגלה שטולמן, "כל מיני דברים שקרו בעקבות הפציעה של ידין ובעקבות המצב. גם הפתיחה של הסרט מאוד השתנתה, היא הייתה מאוד שמחה ואנשים פוסט טראומטיים אמרו לנו שהם לא התכוננו לזה. הסרט מתחיל כמו קומדיה רומנטית ופתאום הופך לבוקס בבטן. הבנו שאנחנו צריכים לעשות תיאום ציפיות עם הקהל, שיבין מה עומד לקרות בהמשך".
קטעי השירה והריקוד עשויים להיראות מתעתעים בהתחלה – הצופה יכול כמעט לבלבל בין המדיום הקולנועי לבין התחושה הבימתית שעולה מהם, אך נדמה שאלו משרתים במידה רבה את התוכן שנוגע במעבר בין הסגנונות באותה תקופה – מההצגות שפיארו את הניצחון לאלה המתריסות של חנוך לוין שביקשו לתת מקום גם למחיר. "הרגשנו שזה נושא שלא ממש מדובר", מאשרת שטולמן, "במלחמה יש הפסדים, גם אם מנצחים".
איך ששמעתי על ידין, הייתי חייבת לדעת שהוא בסדר. אלה היו ימים נוראים, הכול התחבר להכול. זה היה סוריאליסטי. היה לנו חיבור מטורף על הסט ופתאום גיליתי שהוא גיבור גם במציאות
את ההפסדים הרגישה שטולמן גם על בשרה כבת לאביה אילן, שהתמודד אף הוא עם תסמינים פוסט טראומטיים. "ב־67' כל כך הצלחנו, שלא שמנו לב לאנשים שהנפש שלהם נקרעה לגמרי. בהתחלה אמרתי אוקיי, אני אלך ואחקור איך נשים מתמודדות עם זה, ואלירן אמר לי 'את לא צריכה. כי הן לא יודעות, זה הרי מפתיע גם אותן. בואי נהיה ברגעים שנטע מגלה את הפוסט טראומה ונראה איך את חווה אותם', וזה מה שעשיתי. גם על אבא שלי גילינו ככה. ביום העצמאות כשהתחילו זיקוקים הוא פשוט לא היה מסוגל לשמוע את זה".
מתי הוא הפך לפוסט טראומטי?
"אבא שלי היה ביחידה 669. הוא שירת כחייל בודד שעלה מברזיל, אמא שלי עלתה מאיטליה, והוריי התגרשו בהמשך. כשהוא לחם בלבנון היו סיטואציות שבהן הוא נאלץ להחליט איך לדרג את המתים ואת מי לשים על מי, כל מיני התמודדויות הזויות. מטפלים אמרו לו שהוא כנראה הלום קרב אבל הוא לא מוכר וגם לא מתעסק בזה".
איך הוא הגיב לסרט?
"ייבב. ממש. הוא התקשר אליי אחר כך בווידאו ולא הצלחנו לדבר במשך שתי דקות כי הוא פשוט בכה. הוא גם נפצע בצבא, נכנס לו רסיס לרגל והוא לא הסכים לקבל הכרה כנכה צה"ל. הוא היה מאוד פטריוט".
הסרט מטפל בעדינות גם בקונפליקט הפנימי בין הנטייה הלאומית להאדיר את גבורת הלוחמים, לבין החוויה של סובייקטים שלא רואים את עצמם מחוברים לסיפורים ההרואיים.
"לי יש תמונות עם אם־16 כילדה, ואחי הוא איש קבע. אני כן חייבת לציין שאבא שלי תמיד גם לימד אותנו לבקר כל דבר שאנחנו עושים. לא הלכנו שבי אחרי דעותיו, יצאנו לשרת, אבל עם מחשבה. כיום, אח שלי דניאל, הוא הדאגה הכי גדולה שלי מאז 7 באוקטובר. הוא גייס את עצמו בשמחת תורה, לא חיכה שיקראו לו, נחשף לדברים הכי נוראיים, ואני מפחדת שהוא הושפע מזה. אני יכולה לבכות כשאני מדברת עליו".
איך זה להיות בהיריון בתקופה כזאת?
"אני מרגישה שעברתי כל מיני שלבי היריון. קודם כול, אין לי בעיה להיות הורמונלית. אני בן אדם רגיש וגם ככה מאמינה בלבכות ולהוציא. בשבועות הראשונים בכיתי המון. המלחמה הזאת שינתה את הדאגות שלי. הכול קיבל משמעות ממש שונה, אבל איכשהו ההיריון אפשר לי להוציא את כל התחושות החוצה וזה שמר עליי. אני מרגישה גם שהקינון מאוד שומר עליי. הייתה בי הרבה אשמה על זה שהסרט יוצא ושאני מגשימה את החלום שלי בשעה כזאת. אבל השילוב של אח שלי ואשתו שכל הזמן מדברים איתי על הסרט ואומרים כמה חשוב שהוא יצא, יחד עם הבטן הזאת שצומחת וזה שאני מתעסקת בלקנות מוצצים, איכשהו שמר עליי".
נדמה שמציאות חייה של שטולמן לא מפסיקה להתערבב בתכני הסרט. אחיה בעזה, אביה פוסט־טראומטי, ויש לה גם קרובי משפחה חטופים. "זו משפחה רחוקה", היא מבהירה, "בת דודה של אבא שלי היא סבתא של משפחת אור, שהיום מתפקדת כאמם של עלמה ונועם שנחטפו ושבו לארץ. אמם יונת נרצחה ואבא שלהם עדיין שבוי. הכול עובר דרך אבא שלי ודודה שלי, אני שומעת עדכונים. הלכתי לבקר אותם פעם אחת. דודה שלי היא ממקימי קיבוץ רעים, והיא מאוד קרובה לאבא שלי".
איך הגבת כששמעת שהם חטופים?
"זה היה ממש קשה. גם כשהם שוחררו זה נורא הפתיע אותי. הייתה בי איזו ציפייה לסוף טוב, ואז כשהם השתחררו הבנתי שזה לא סוף טוב, זאת רק ההתחלה. כשהייתי אצלם אחרי החטיפה הרגשתי שדרסה אותי משאית. אין איך לנחם וחובה להחזיר אותם, את כולם. אני לא מתיימרת לומר מה הפתרונות, אני פשוט מרגישה שזה שבר שאני לא יודעת איך נצליח להמשיך ממנו. זה מפחיד שההיסטוריה חוזרת, בטח כשאת בהיריון. כאילו, לאיזה עולם אנחנו מביאים ילדים? אלו לא מחשבות שעוברות לי הרבה בראש, אני בעיקר אומרת תודה שיש לי את הפריווילגיה להביא עוד חיים לעולם, שאני יודעת שיש איזה אור שמחכה לי".
שטולמן בת 34, ירושלמית במקור, הוריה עלו מברזיל ואיטליה והכירו בארץ. בן זוגה אוריאל הוא פסנתרן במקצועו, ויש להם ילד משותף בן ארבע, נור.
כבר מגיל קטן נמשכה לעולמות הבמה. היא למדה ריקוד ופסנתר, שרה במקהלה, ולתיאטרון הגיעה מאוחר יותר כשהלכה ללמוד בניסן נתיב, אחרי השחרור מהצבא. מאז היא מקבלת מגוון תפקידים בתיאטראות ("שבעה", "משרתם של שני אדונים") ובהמשך החלה לפזול גם למסך הקטן, עם "באש ובמים" שעתידה לעלות בנטפליקס ולמסך הגדול עם "המנצחים".
לא מקרי שנבחרה לתפקיד ראשי דווקא במנצחים. מדובר בסרט מאוד תיאטרלי, שיכול להתכתב לפרקים עם חוויות קולנועיות צבעוניות כמו "ללה לנד". חלקו צולם באוקראינה שלפני המלחמה, וחלקו בארץ באזור קריית־ענבים ובגבעת התחמושת.
בסוף הסרט משוחזר הסיפור הידוע על החזרה של ההצגה "את, אני והמלחמה הבאה" של חנוך לוין בנצר־סרני, שהקהל פוצץ בגלל מסריה החתרניים והאנטי מלחמתיים. "כשאנחנו מחייכים ברגע אהבה, מחייכת איתנו המלחמה הבאה, כשאנחנו מחכים בחדר הלידה, מחכה איתנו המלחמה הבאה".
הסרט מציג גם את שני הז'אנרים ששלטו בתיאטרון של אותה תקופה. מצד אחד גודיק עם כל שמחת הניצחון ו"אחיי גיבורי התהילה", ואחריו חנוך לוין שמנפץ את הכול. "עבודת התחקיר הייתה מאוד רחבה ועמוקה, והתוכן של 'הליידי והצנחן' הוא משהו שמאוד רחוק מאיתנו היום, אבל פתאום גם קצת התקרבנו אליו שוב״.
אפילו שאם היית בוחנת עכשיו את המציאות אנחנו הכי בגודיק עכשיו. הכי בהערצה ללוחמים.
"לגמרי. כרגע יש תחושה שזה באמת לא הזמן לדבר על מחיר הדמים כי הוא קורה. זה מה שכל כך מפתיע בהקבלה הזאת. האמנות תמיד מקבילה, גם בחיים שלי. זה קרה לי הרבה פעמים. אני יולדת ומשחקת אישה בהיריון, אני מתארסת ומשחקת בחורה שהציעו לה נישואים. זה כל הזמן קורה, אבל פה בסרט לא חשבנו שההיסטוריה תחזור ככה, בפצעים הכי עמוקים שלנו. עבדנו כל כך קשה לסגור אותם, ואז הם נפתחו. אחרי שראיתי את התגובה של אבא שלי צפיתי בסרט שוב ופתאום זה היה כל כך קשה. רק הפתיח, לראות את הקיבוץ קיבל משמעות אחרת. רק מעצם המילה קיבוץ".
יש לך חשש מהדרך שבה יגיבו לסרט פוסט טראומטים?
"עוד לפני המלחמה עשינו הקרנות לכל מיני עמותות של פוסט טראומטיים והלומי קרב, והתגובות היו מאוד חזקות. ניגשו אלינו הורים לפוסט טראומטיים או פוסט טראומטיים בעצמם או ילדים לפוסט טראומטיים שיצאו ממש נסערים ונרגשים. הם אמרו לנו שתיארנו את המציאות היומיומית שלהם במדויק, סיפרו שאלה החיים שלהם ביומיום. הייתה הקרנה אחת ספציפית שממש יצאתי ממנה בוכה אחרי התגובות שלהם. אז עם כל הקושי, אני מרגישה שזה גם נותן איזשהו שירות.
"לא מזמן התכתבתי עם אח שלי והוא סיפר ששלח את הטריילר לחברים שלו בעזה. אחר כך הוא אמר שהייתה לו יציאה אחת הביתה לשלושה לילות, היציאה הכי ארוכה, וכל היציאה הוא הרגיש כמו בסרט, כשעמוס מסתובב בתל־אביב עם השיר ׳ימי שני בשמש׳ וכל העיר צוהלת וצבעונית ושמחה והוא שומע את הכול אחרת. הוא לא שומע שיר. ככה גם הוא הרגיש עם ההמולה כשהוא חזר".
נקודת המבט הנשית לא נפקדת מהסרט. מהנשים שמחכות בדואר לראות אם בעליהן קיבלו צו 8 ועד הנשים המקבלות את בעליהן החבולים או נותרות באלמנותן. "נטע מאוד יוצאת דופן בנוף שם. כולם רצו להתגייס והיא היחידה שאמרה בקול רם 'אני לא רוצה שבעלי יהיה שם'. אני שומעת גם מחברות שלי עכשיו קולות כאלה, זה ממש נוכח. אנחנו במסע של מלחמה. בהתחלה זה כזה 'אני גאה בך, יש לי את הכוח, אני פה מאחוריך', ולאט־לאט הכוחות נגמרים. יש איזו אנחת רווחה למי שבעלה לא גויס. אני חושבת שנטע מייצגת גם את האנשים הפשוטים שלא משרתים עכשיו את המדינה אבל הם כן חיים את כל מה שקורה. אנשים מסביבה הלכו ואלמנות נשארו לגדל לבד ילדים, אבל נטע בסדר.
"פתאום הבנתי שזה מה שגם אני מרגישה. כל הזמן שאלתי את עצמי – מה אני תורמת כרגע? אז נכון, אח שלי בעזה ולאבא שלי יש את הסיפור שלו, אבל מה אני עצמי נותנת? הרי אני לא נותנת כלום. ואז את צריכה להזכיר לעצמך שאת קודם כול מגדלת פה חיים, ושכולם משלמים מחיר בעצם ההישרדות כאן, ובעצם ההתמודדות עם החיים במדינה למודת המלחמות והכאב שהם מביאים איתם. אני עוד אחד מהאנשים הרגילים שפשוט מתמודדים, ואני עושה כל מה שאני יכולה".
