"כולם חילונים שם, ניסו להבין מה אני – רבנית, אישה ואורתודוקסית?"

"טטיאנה נהדרת ממש", מספרת מרילי־מירוויס, שתרמה לפני חודש וחצי בבית החולים בילינסון. "ביום שאחרי הניתוח היא זו שהרימה אותי מהמיטה, ואמרה לי: 'יאללה, לקום, להתחיל להזיז את הגוף'. הייתי מיועדת בכלל למישהי אחרת, אבל מתברר שהייתה בינינו התאמה ברמה של אחיות ממש. מה לנתנייתית, עולה מבריה"מ לשעבר, ולמתנחלת מרוקאית? עובדה. זה חסך ממנה חלק מהתרופות".

ברוח הימים הללו, מפגש המשפחות נעשה במרחב המוגן – חדר המדרגות של בית החולים. "יום אחרי הניתוח פתאום היו אזעקות. טטיאנה ואני הרי לא יכולות לרוץ לשם. שלחנו את הילדים, ושלמה האיש שלי לקח אותי לאט־לאט, שם פגשנו את המשפחות והכרנו ביניהן. רק בישראל זה יכול לקרות".אירוע דומה קרה לרבנית פיינטוך, שנשלפה מרשימת התורמים ותרמה כליה בקיץ האחרון לסוניה סעידוב מיהוד, בבית החולים שיבא. "היא אישה מקסימה עם משפחה חמה מאוד. נסענו אליהם בסוכות והם שחטו בשבילי כבש, ואני בכלל כמעט צמחונית. הם מבינים באוכל, יש להם מסעדה בבעלותם שנסגרה בגלל המחלה של סוניה. היה להם קשה להחזיק את העסק כשהיא בדיאליזה כמה פעמים בשבוע במשך ארבע שנים. כבר חשבו שלא ימצאו לה אף אחד, ופתאום הייתה התאמה נדירה בינינו".

המפגש עם משפחתה של סוניה היה מוקדם מהצפוי, באופן שחרג מהמקובל. משרד הבריאות ובתי החולים מקפידים שלא תהיה היכרות מוקדמת בין המושתלים לתורמים אלטרואיסטים, כדי שלא תיווצר מחויבות אצל התורם שתמנע ממנו לסגת במקרה שהתחרט. זה לא מה שקרה כאן. "איחרתי לוועדה של משרד הבריאות, ובכלל לא ידעתי שגם המושתלת צריכה לעבור ועדה", מספרת פיינטוך. "הם ישבו שם בהמתנה כל החמולה – אחיות וילדים ובני הזוג של כולם. הבת קלטה אותי, שאלה אם חיתנתי בת בפברואר האחרון, מה שדחה את מועד התרומה המקורית שלי. עניתי שכן, ותוך רגע מצאתי את עצמי מחובקת על ידי עשרים איש, כולם בוכים. גם אני התחלתי לבכות – גם מהתרגשות וגם מלחץ. הרי עוד לא עברתי את הוועדה אפילו. חברת ועדה שמעה את ההמולה, יצאה אלינו ומשכה אותי משם מיד. אחרי הניתוח הזכרנו את זה בחיוך".

הרבנית שירה מרילי־מירוויס: "בתחילת המלחמה היו נשים שביקשו ממני להגיד שהאיש שלהן יהיה בסדר, שהוא יחזור. אני לא יכולה להגיד דבר כזה. אני כן יכולה להיות שותפה לפחד. צחקנו בקהילה שהפכתי אותם לקהילה מרוקאית – תדליקי נר, תני צדקה ותתפללי – מחשבה־דיבור־מעשה. בעיניי תפילה ספונטנית היא כלי משמעותי. יש לנו תפילה מסידור, אבל היא עונה על צורך אחר בנפש"

שתי הרבניות עברו את התהליך עם עמותת מתנת חיים. כששאלו אותן מתאמות ההשתלה אם יש להן עדיפות מסוימת, השתיים ענו – כל אחת בזמנה – שהן מעדיפות לתרום לנשים. זמן קצר אחרי כן הן הרימו טלפון בהול וביטלו את הבקשה. "לא הייתי מוכנה לזה שישאלו מה אני מעדיפה", אומרת פיינטוך. "אמרתי אישה, כי זה הדבר הראשון שעבר לי בראש אבל מיד התחרטתי. מה אני, אלוקים? הסתבכתי גם עם הגיל – רציתי להציל אמא צעירה, אבל גירשתי את המחשבות האלה בכוח. אמרתי לעצמי: מי את שתחליטי? כל יום שנתת זו הצלה. אז בסוף השארתי את זה לבית החולים ובדיעבד אני שמחה שזו אישה. אני מרגישה חוויה מאוד אינטימית, גם בחוויית המפגש".

"גם אני מיד ביקשתי לבטל את הצמצום לנשים בלבד, אבל אני שמחה שיצא ככה, כי זה מאפשר חיבוק", אומרת מרילי־מירוויס. "טטיאנה לא מדברת עברית, הכול עבר דרך הבת שלה בהודעות קוליות, וגם זה רק באנגלית. החיבוק מאוד משמעותי פה".

המפגש עם ועדת הבריאות העלה את נושא הרבנות על השולחן. "כולם חילונים שם, ניסו להבין מה אני – רבנית, אישה ואורתודוקסית?" מחייכת פיינטוך. מי שהתקשתה במיוחד הייתה הפסיכולוגית בוועדה, שלא הצליחה לחבר בין המראה העדין והדיבור המתון של פיינטוך לרקורד הניהולי שלה. "אני עוברת על קורות החיים שלך ומשהו לא מסתדר לי בין המראה העדין שלך למעשים פורצי הדרך. ועכשיו גם לתת כליה? את מדברת מתון, נראית עדינה, לא נראית פורצת דרכים. מה קורה פה?" אמרה לה. פיינטוך מצידה ענתה שהיא הביאה את עצמה כפי שהיא. כשהסתיימה הפגישה, הפסיכולוגית יצאה בעקבותיה, התנצלה וביקשה את כתובת בית הכנסת של הרבנית. "גם במקרה שלי הרימו גבה", מספרת מרילי־מירוויס. "התפתחה שם שיחה על נשים שלומדות הלכה שהמשיכה עם יו"ר הוועדה והפסיכולוג הרבה אחרי שסיימנו".

*

הרבנית פיינטוך, במקור אפרתי (49), נשואה לרב נתי ואם לשישה. יחד עם אישהּ היא משמשת כרבנית קהילת אילנא דחיי (עץ החיים) בקטמונים, שאותה הקימו יחד לפני ארבע שנים וחצי. מזה 15 שנים היא ר"מית בבית המדרש לנשים במגדל־עוז, ועוסקת גם בפסיכותרפיה אקזיסטנציאלית. בעבר הייתה רבנית קהילת הרמב"ן בירושלים במשך שלוש שנים, לצד הרב בני לאו.

הרבנית שירה מרילי־מירוויס (44), נשואה לשלמה ואם לחמישה. מזה שלוש שנים היא הרבנית של קהילת שירת התמר באפרת. בנוסף, היא עמיתה בארגון רבני בית הלל ומלמדת הלכה בישיבת דרישה ובמתן. בעבר כיהנה גם כראש המועצה הדתית של אפרת ("תפקיד מדהים, פוליטיקה נוראית"). בתה יובל הייתה חברה קרובה של רינה די הי"ד, מה שחיבר כבר בילדותן בין האמהות. "המחשבה לתרום כליה הסתובבה לי הרבה שנים בראש, וחשבתי שזה משהו שאעשה כשהילדים יגדלו. כשחזרתי מההלוויה של לוסי הי"ד, יממה אחרי הלווייתן של האחיות מאיה ורינה, הרמתי טלפון למתנת חיים. בהלוויה שלה סיפרו שתרמו את כל האיברים שלה – כבד, ריאות, כליות, קרניות, לב. הכול. היום אני יודעת לומר שזה היה מתוך הצורך לעשות משהו עם האבל, לא להישאר בחוסר אונים ובכאב בלבד. זו השראה ממנה ומהמשפחה שלה.

"משפחת די עברה לאפרת כשהבנות היו בכיתה ב', ומהרגע הראשון יובל שלי ורינה שלהם היו צמודות. יובל ורינה רצו לישון לילה בכינרת, ואני לא הרשיתי. אמרתי ללוסי, 'את עולה חדשה, אני ישראלית. לא עושים את זה'. היא אמרה: 'החוויה הכי חשובה שלהן היא שיישנו על האדמה, שיטיילו בארץ. זה חשוב יותר מבית ספר ומהכול'. חשבנו ביחד איך להגדיר מה מותר (לישון בכינר, במתחם הבנות) ומה לא (טרמפים). ומכיתה ט' זה היה הקטע שלהן – מסלולים בצפון, לינה בכינר. אני חושבת שללוסי הייתה ראייה בריאה מאוד על החיים. היא הייתה אשת חסד אמיתית, חיובית מאוד, כזו שצוחקת בקול".

לימודיה התורניים של הרבנית פיינטוך התקיימו במתן ובבית מורשה, ושל הרבנית מרילי־מירוויס במכון למנהיגות הלכתית של מדרשת לינדנבאום. היום היא לומדת במכון למנהיגות הלכתית בתוכנית גישור הלכתי. "לא דמיינתי שאהיה רבנית", מודה מרילי־מירוויס. "חשבתי להיות פסיכולוגית וזה גם מה שלמדתי באוניברסיטה. אחרי שהתחלתי ללמוד תורה, החלום של פסיכולוגיה עבר. הקונספט של רבנית לא היה חלום שניסיתי להשיג, אבל מרגע שעזבתי את הפסיכולוגיה, היה ברור שאישאר בעולם התורה".

גם פיינטוך התכוונה לעסוק בפסיכולוגיה ובחינוך. "חייתי בחברה שראתה בלימוד תורה דבר יפה אבל לא מעשי. לא דמיינתי בכלל שאהיה ר"מית, פשוט אהבתי ללמוד תורה. לנשים שאני פוגשת היום ברור שהן יכולות להיות ר"מיות, אם הן מוכשרות ומוכנות לעבוד קשה. היום יש כ־15 ר"מיות בבית המדרש מגדל־עוז, אבל אז זה לא היה מצוי. כל המורים שלי היו גברים, לא הייתה אף אישה, למעט לנושאי חסידות ומדרש. כשנשארתי כמה וכמה שנים בבית המדרש, הסביבה תמכה אבל לא הבינה את זה. הרי צריך להתפרנס, ולא צריך שמונה שנות לימוד הלכה כדי לחנך כיתה, אז לאן זה הולך? דחפו אותי לתארים, ואני לא למדתי אפילו לתעודת הסמכה, פשוט ישבתי ולמדתי, לִשְמה".

אחרי שנבחרו לעמוד בראש קהילה, הן נדרשו להגדרת התפקיד מחדש ולאתגרים שנבעו מהיות התפקיד נדיר למדי בקרב נשים. "אין מסורת של רבנית בראש קהילה", מסבירה פיינטוך, "למעשה, העולם היהודי מחכה לדגם חדש של רבנות בעידן המידע של המאה ה־21, בלי קשר להיותו גבר או אישה. בקהילות שאני מסתובבת בהן אנשים אוהבים לחשוב, מהפכת הידע נמצאת עמוק גם בעולם היהודי, ואנשים כבר לא רוצים שיגידו להם מה לעשות, ובצדק. הם רוצים לחשוב וללמוד. יש המון שאלות שאפשר לחשוב עליהן לאו דווקא ממקום סמכותני והיררכי. במבנה הזה אני מנוע או קטר אבל לא יותר מזה. הקהילה צריכה להניע יחד, ואני צריכה את החבורה כולה כדי להתקדם. אני זוכה להיות מיושבות בית המדרש, אבל לא בסמכות אלא בהנגשה. אני באה לייצר ביחד את התשובה, לא לבד".

"חברת קהילה אמרה לי פעם שקשה לה עם זה שאני לא דמות מעוררת יראה; קשה לה שהילדים רצים אליי לחיבוק אחרי התפילה", מספרת מרילי־מירוויס. "זה מדהים, כי מעולם לא רציתי לעורר יראה. צריך לזכור שלרבנית אין תלבושת מזוהה, אין חולצה לבנה וזקן. זה נראה אחרת, ולא שאפתי להיות הרב הסמכותי. אני דורשת מתוך מדרש, לא מתוך דרישה. אני עונה לשאלות הלכתיות, לא פוסקת מתוך הכרעה. לא כי לא הגעתי לשם עדיין – בניגוד לדברים אחרים, זה לא משהו ששאפתי אליו מעולם. אני שמחה עם זה שאני לא מעוררת יראה. התפקיד שלי הוא לא להיות רב באישה. אני מרגישה חירות לייצר תפקיד שאין לו הגדרת תפקיד. אני בתהליך למידה משותפת עם הקהילה – מה הקהילה צריכה ממני, מה היא מוכנה לקבל ומה אני רוצה ויכולה לתת".

הרבנית כרמית פיינטוך: "כל חוסר בחיים מקבל תוספת קושי בזמן מלחמה. הבדידות גדלה, וקשה לעבור תקופה כזו לבד. אנחנו צריכים להתחזק בזה כחברה, לפקוח יותר את עינינו גם לזה. לשאול, להתעניין וגם לנסות לשדך בלי להתבייש. יש משהו במלחמה שדווקא מגביר את יצר החיים, וכמו שיש בייבי בום אחרי מלחמות, אולי נזכה לראות גם עלייה משמעותית בתחום הזה"

"אחרי השותפות עם הרב בני, בחרתי להמשיך בשותפות רבנית עם האיש שלי, תני", מספרת פיינטוך. "היו כאלה ששאלו למה צריך גם וגם, התעניינתי: בבית אתם גם שואלים ככה? למה צריך גם אמא וגם אבא? כל אחד מאיתנו מביא את הכוח שלו – גבריות ונשיות. זה כמובן דורש מאיתנו הרבה, אנחנו כל הזמן בדיבור. ב"ה, התקשורת מספיק חמה וטובה. זה לא ראש חץ אלא חיבור".

כאמור, החשיפה סביב תרומת הכליה לא קלה להן, ובהתחלה הן שיתפו רק את המעגל הקרוב. אולם רגע לפני הניתוח, כל אחת מהן ביקשה מקהילתה להתפלל עבורה, והתגובות היו מרוממות נפש. "זה עורר הרבה אנשים והתחיל שיח ער סביב זה", מספרת פיינטוך. "אני שמחה בשיח, אבל גם רוצה לסייג אותו. הקהילה שלנו מתעסקת הרבה בנתינה ובשאלות חברתיות, יש הרבה אנשים טובים שרוצים לעשות טוב. ואני מבקשת להדגיש שיש יותר מדרך אחת לעשות טוב, תרומת כליה היא רק אחת מהן. מעבר להתאמה הבריאותית, זה צריך להתאים גם לנפש. באופן כללי, אדם צריך לברור את דרכו בטוב, לא לפעול בלחץ ולא מתוך מצוקה".

"יום לפני הניתוח, בדרשה של שבת, סיפרתי לקהילה", משתפת מרילי־מירוויס. "מאותו רגע הקהילה הייתה מאוד משמעותית ברמה הנפשית והאישית בכל התהליך. הרגשתי שהם נושאים אותי בתפילות, מלווים בבית החולים ומהשנייה שהגעתי הביתה. זכיתי לטעום את המאכלים של כל הקהילה. כששאלו את שלמה איך אפשר לפנק אותי, הוא שיתף אותם שאני רוצה את החלק הראשון של 'יביע אומר'. כשחזרתי מבית החולים חיכתה לי פה הסדרה כולה, בצירוף מכתב מרגש. פרצתי בבכי. זה לא רק הספרים, זו התחושה שהקהילה איתי בכל מה שאני עוברת. שותפות מאוד עמוקה".

*

התרומה של מרילי־מירוויס אמורה הייתה להתקיים מיד אחרי החגים, אולם אז פרצה המלחמה. "גייסו את שלמה ויותר מחצי מבני הקהילה, ובהם אישה אחת. לא יכולתי להיכנס לניתוח כל עוד שלמה לא בבית. אי אפשר היה לעשות את זה לילדים, עם כל חרדת המלחמה. ידעתי שטטיאנה עם טיפולי דיאליזה וזה ישב עליי. הניתוח נקבע לחנוכה, כשנכנסנו כבר לשגרת מלחמה ובסיעתא דשמיא, שלמה השתחרר בזמן והיה איתי".

מאז שמחת תורה הקהילות של השתיים נכנסו ל"מוד מלחמה". "התחילו האזעקות כשהיינו בבית הכנסת". נזכרת מרילי־מירוויס, "היינו כולם עם הילדים בממ"ד, לא יודעים מה קורה. כיתת הכוננות מודיעה שאסור לצאת. עוד ועוד גברים מגויסים. אנחנו שומעים שנכבשו יישובים בדרום ושיש מלחמה. הייתי בטוחה שמגזימים. אמרו לי דברים איומים, והייתי צריכה להחליט במה אני משתפת את הקהילה ובמה לא. רק בצהריים שחררו אותנו לבתים. אחרי שעה, שלמה קיבל קריאה ויצא. כולנו היינו בהלם, מנסים להבין מה קורה. דאגה עמוקה. ומשם מתחילה העשייה הקהילתית על מאתיים קמ"ש".

מה התפקיד של רבנית קהילה בתקופה כזו?

"במישור הרוחני, כרבנית מה שחשוב לי זה להגביר אהבה – אהבה בין אדם לקדוש ברוך הוא, בין אדם לתורה, למצות וכמובן בין אדם לחברו. במלחמה הדברים האלו מועצמים והופכים למאתגרים – מול הקב"ה, היכולת או אי היכולת לקיים מצוות. ברמה החברתית, אני מאמינה שקהילה היא דבר משמעותי וחשוב, והמלחמה העצימה את זה בעשרות מונים. היא מאפשרת לבן־אדם להרגיש שרואים אותו, שהוא חלק ממשהו משמעותי, שיש תחתיו רשת שהוא יכול להיעזר בה וגם לעזור דרכה.

"ברמה הטכנית, צריך לפעול עם הקהילה, בלי לשכוח שאני לא רכזת קהילה. יש ועד ויש גבאים והמון אנשים טובים וכולם מגויסים לפרויקטים שונים של סיוע למי שצריך".

בשונה מקהילת התמר, הקהילה של פיינטוך היא קהילה עירונית, שבה הילדים מפוזרים בבתי ספר שונים, והתושבים מפוזרים במרחב רחב. בית הכנסת משמש מרכז קהילתי שהוא בועה רוחנית לכל אלה. "יש אצלנו הרבה חברים במילואים, בעיקר צעירים. חיברנו משפחות מאמצות בין מגויסים ולא מגויסים והענקנו סיוע למי שהיה צריך. כל שבוע מביא איתו משהו אחר לגמרי. בין השאר הוצאנו פק"ל רוח – חוברת עם תכנים עבור הלוחמים".

מרילי־מירוויס: "בתחילת המלחמה היו נשים שביקשו ממני להגיד שהאיש שלהן יהיה בסדר, שהוא יחזור. אני לא יכולה להגיד דבר כזה. אני כן יכולה להיות שותפה לפחד. צחקנו בקהילה שהפכתי אותם לקהילה מרוקאית – תדליקי נר, תני צדקה ותתפללי – מחשבה־דיבור־מעשה. בעיניי תפילה ספונטנית היא כלי משמעותי. יש לנו תפילה מסידור ואני אוהבת אותה אבל היא עונה על צורך אחר בנפש".

"סידור עושה סדר בדברים, תפילה ספונטנית היא אחרת", משלימה פיינטוך. "בהתחלה נגמרו לי המילים. אני אדם של מילים אבל מול מה שקרה הרגשתי שצריך משהו אחר. ביקשו שאגיד משהו, ואמרתי: אל תשאירו אותי לבד בזה, כולנו צריכים להגיד את המשהו הזה כי על כל אחד מאיתנו עוברים דברים שונים. אז ביקשנו בכל ליל שבת ממישהו מהקהילה להביא את הסיפור שלו, שישתף. עד עכשיו רק לוחם אחד הסכים לשתף, אבל כבר שמענו כאלה שעבדו עם המפונים, ופסיכולוגית שנסעה עם אחת המשלחות של משפחות החטופים".

פיינטוך מתייחסת גם לציבור השקוף לכאורה, בתוך המלחמה – הצעירים שטרם נישאו. "כל חוסר בחיים מקבל תוספת קושי בזמן מלחמה. הבדידות גדלה, וקשה לעבור תקופה כזו לבד. אנחנו צריכים להתחזק בזה כחברה, לפקוח יותר את עינינו גם לזה. לשאול, להתעניין וגם לנסות לשדך בלי להתבייש. יש משהו במלחמה שדווקא מגביר את יצר החיים, וכמו שיש בייבי בום אחרי מלחמות, אולי נזכה לראות גם עלייה משמעותית בתחום הזה".

לבנות שהמלחמה גרמה להן לרצות להתגייס ולוותר על שירות לאומי היא ממליצה להגיע מוכנות. "אני מבינה את הבנות ואת כל מי שרוצה להשתייך לצבא כעת. הן רואות את הצבא בגדולתו: בנתינה, בהתמסרות, בשייכות לדבר הגדול הזה שנקרא עם ישראל. בעיניי, רצוי מאוד שייקחו לעצמן שנת הכנה והתחזקות לקראת זה. שיבואו עם כוחות גדולים של תורה ותפילה לאתגרים שם. כחברה, אנחנו צריכים לעשות הכול כדי לדאוג לגופן ולנפשן".

*

המלחמה הגיעה אחרי שנה לא פשוטה חברתית, כשבקהילות של שתיהן יש מתומכי ומתנגדי הרפורמה המשפטית. "בקהילה שלנו המגוון גדול מאוד ויש הרבה מחלוקות והרבה אהבה", אומרת מרילי־מירוויס. "העניין הוא ללמוד איך אתה מצליח להביע דעות ולשתף מחלוקות ואפילו לנסות לשכנע, אבל מתוך מקום מכבד שלא יוצא מנקודת הנחה שהשני רוצה להרע לך. נשארנו אותם אנשים שלא בהכרח רואים עין בעין את התפתחות המדינה, ועדיין שותפים בחיים אחד של האחר".

"בימי הניתוח, מתחת למגדל שבו התאשפזתי בשיבא, התקיימה הפגנה גדולה מאוד עם זמבורות עד אמצע הלילה", מספרת פיינטוך. "הוויכוח שם הגיע לעיתונות, בעקבות השתתפות של חלק מהצוות הרפואי בהפגנה. זה פגש אותי גם בקהילה, כמובן. הפגנתי נגד הרפורמה, ראו אותי שם. אנחנו מתייחסים לפוליטיקה כערך ולא כדבר מלוכלך, ולכן השיח חשוב מאוד בעיניי. התרחשות של קהילה זו הזדמנות לתרגל יחסים, לקיים מחלוקות ולייצר הנהגה שמכלילה את כולם. יש לי עמדות בתוך הדרמה של הרפורמה, וזה בסדר גמור, השאלה היא איך אני רואה גם את מי שלא חושב כמוני. זה העסיק אותי בדרשות שלי: איך אני מביאה את עצמי כך שכל מי שרוצה יכול להיות חלק, בלי קשר לעמדות שלנו. זה היה אתגר גדול אז, וזה אתגר גדול גם במלחמה. נוצר ביחד־ישראלי טוב, אבל הדברים כבר פוגשים אותנו ויפגשו אותנו עוד יותר בעתיד".

אנחנו בעצם מגיעות לשאלת היום שאחרי.

מרילי־מירוויס: "אנחנו צריכים תהליך תשובה לאומי שנוגע לכל אחד באופן אישי. תהליך שמתחיל ב'אשמים אנחנו', אבל מתקדם מאשמה לתיקון. מגיעים לזה קודם כול בעזרת הקהילה, שהיא כלי מדהים לריפוי. המדינה צריכה טיפול בפוסט טראומה להמונים? אני חושבת שלקשור את עצמך לקהילה, לרשת חברתית אנושית, זו הדרך הנכונה. קהילה כתרופה לחרדה".

"המושג חוסן קהילתי מדויק, כי קהילה מייצרת חוסן", משלימה פיינטוך. "ואני אומרת: בואו נאחד כוחות. אף פעם לא אהבתי את המילה 'מגזר', והיום אני כבר ממש סולדת ממנה, כי גזרנו את עצמנו יופי. אנחנו יהודים, ישראלים, צריכים למצוא כמה שיותר דרכים לתת ולקבל. להשתמש בחוזק הקהילתי הזה למשימות הבאות. ויש יסודות שמחברים בינינו – יש כרגע כמיהה לתפילה בכל מקום, גם בתל־אביב, גם בכיכר החטופים. היכולת להתפלל מתוך מצוקה מייצרת לפעמים נגישות גדולה יותר, כי לחילוני אין את כל כובד המחויבות שיש לדתי. בשעה שאנחנו לפעמים נאבקים עם ילדינו שיקומו לתפילה, את רואה כמיהה גדולה לתפילה פשוטה וכנה. בתי הכנסת, ברוך השם, ממשיכים להיות מלאים, ויש לנו את סוד התפילה הקבועה, אבל ישנם גם אלה עם התפילה המשוחררת".