"חשוב לי מאוד שהפצועים שהצטרפו לאחרונה למשפחת בעלי המוגבלויות וחווים כרגע את נקודת המשבר הגדולה ביותר בחיים שלהם יבינו שיש חיים אחרי הפציעה, חיים אחרים ושונים אבל לא בהכרח פחות טובים", במילים אלה פותח גיא ששון את שיחתנו. ששון הוא טניסאי בכיסאות גלגלים שהפך לפני כמה שבועות לישראלי הראשון שהעפיל לגמר טורניר גרנד סלאם, ביחידים ובזוגות.
"חשוב שיֵדעו שהקהילה בארץ ובעולם מקבלת היום את בעלי המוגבלויות, מבחינת מודעות, גישה, עזרה, מקומות עבודה, עם מגוון אפשרויות בלתי מוגבל להגשים חלומות, וזה תלוי בנו, מה אנחנו עושים עם כל זה".
חייו של ששון השתנו ברגע אחד במהלך חופשת סקי בצרפת ב־2015, שאליה יצא עם אחיו בן. הוא היה אז בן 35 ואב לשניים. "היום הראשון של החופשה היה יום יפה עם ראות טובה ויצאנו לגלוש עם סנובורד, במורד ההר בוואל טורנס. בשלב מסוים המדריך נעמד על קצה מצוק – עובדה שלא הייתי מודע אליה – הגעתי אליו במהירות, עברתי אותו ונפלתי מגובה של 20 מטרים", הוא נזכר, "אחרי הנפילה הרגשתי כאב חד בגב. ביקשו ממני לא לזוז ודי מהר הגיע כוח חילוץ ששם אותי על אלונקה ומזחלת וגרר אותי למרכז עזרה ראשונה על ההר. בזמן שחיכיתי לצילום ביקשתי מאחי שייגע לי ברגליים. הוא לא ענה וביקשתי עוד פעם ואז עוד פעם בקול רם יותר והוא אמר לי שהוא נוגע. אז הבנתי שאני לא מרגיש אותן ושקרה משהו חמור".
אחרי הצילום הוטס ששון לבית חולים בעיר גרנובל, שם עבר ניתוח ששחרר את הלחץ על עמוד השדרה, מה שמנע פגיעה חמורה יותר אבל לא שינה את העובדה המכאיבה שהפך למשותק מהברכיים ומטה, לצד פגיעה עצבית בידו השמאלית.
"כמה ימים אחרי הפציעה חזרתי לישראל והתחלתי תהליך שיקום של יותר משנה בבית החולים תל השומר", הוא מספר, "רק במהלך השיקום התחלתי להפנים שהפציעה צפויה לשנות את חיי. אני מאמין שהעובדה שכבר הייתי בגיל מתקדם יחסית עם ניסיון חיים עזרה לי לקחת את הדברים אחרת. האמת שגם לא היה לי זמן לעסוק במר גורלי כי מהרגע הראשון התמקדתי בטיפולים כדי לחזק את השרירים ולחזור לנוע באופן עצמאי. הילדים שלי היו סביבי כל הזמן, הם היו קטנים וצריך היה לטפל בהם. בנוסף יש לי חברת נדל"ן והעבודה לא הפסיקה לרגע. במהלך היום הייתי בטלפון, לקוחות הגיעו אליי לשיקום לסגור עסקאות, וכשהראש היה עסוק, הוא כנראה היה פחות טרוד בשאלה למה כל זה קרה לי".
"ברגע שהתיישבתי על הכיסא וראיתי את השחקנים סביבי, הבנתי מיד עד כמה מדובר במשחק קשה, תחרותי ומאתגר, הרבה יותר מטניס רגיל"
גיא ששון, 43, נולד וגדל ברמת־גן. יש לו ארבעה ילדים והוא נשוי לד"ר איה מור־ששון. "מאז שהייתי ילד עסקתי בספורט. התחלתי עם טניס ועד גיל 15 התאמנתי ברמת עמידר ומשם עברתי לרמת־השרון. הייתי לא רע ודורגתי במקום ה־30 בארץ. בתיכון הצטרפתי לנבחרת הכדורגל היוקרתית של בליך, שיחקתי גם בהפועל רמת־גן ובמקביל עזבתי את העיסוק בטניס", הוא נזכר, "אהבתי ספורט והשקעתי בו הרבה אבל מעולם לא חשבתי להפוך למקצוען. להורים שלי הלימודים היו חשובים יותר, ואני תמיד הרגשתי שספורט לא יהיה המקצוע שלי, כי לא חשבתי שאני מספיק כישרוני. הייתי שחקן נשמה, מאלה שנלחמים על המגרש ושצריך בכל קבוצה. בין השאר שיחקתי כדורגל עם מיכאל זנדברג, ולכולם היה ברור שהוא יפתח קריירה מזה, זה לא היה המקרה שלי".
בצבא שירת ששון במשטרה צבאית ואחרי שסיים טיול בדרום אמריקה נרשם ללימודי תואר ראשון במנהל עסקים באוניברסיטת מישיגן. בסיום הלימודים חזר לארץ, סיים תואר שני באוניברסיטת חיפה ופתח חברת נדל"ן שהוא מוביל עד היום. העיסוק בספורט הפך לחלק מרכזי בחייו של ששון כחלק מתהליך השיקום שעבר. "במהלך השיקום, השחייה והאימונים בחדר הכושר עזרו לי מאוד, וכשיצאתי בחזרה לקהילה חיפשתי מסגרת שתקדם אותי ושתהיה כזו שמשלבת ספורט", הוא מספר, "זה הוביל אותי למרכז אילן ספיבק ברמת־גן, שאימץ אותי מהרגע הראשון. העדפתי לא לעסוק בספורט קבוצתי ורציתי להימנע מישיבה על כיסא, כי הגעתי למצב שבו אני יכול ללכת בעזרת קביים ואביזרי הליכה, מה שהוביל למחשבה להמשיך לפתח את תחום השחייה. בעל המכון ידע ששיחקתי טניס בעבר וסיפר לי שבדיוק הצטרפה למועדון מאמנת נהדרת, עופרי לנקרי. הוא הציע שאעשה אימון אחד ואם לא אתחבר, נעבור משם לבריכה".
אימון הניסיון הפך עבור ששון לרגע מכונן. "ברגע שהתיישבתי על הכיסא וראיתי את השחקנים סביבי, הבנתי מיד עד כמה מדובר במשחק קשה, תחרותי ומאתגר, הרבה יותר מטניס רגיל. אהבתי את זה ומהר מאוד נשאבתי לעולם הזה.
"בחיים קורים משברים שגורמים לשינוי כיוון. בסופו של דבר החיים שלי השתנו, אבל לא הרגשתי שמדובר בשינוי דרמטי או שהתחלתי הכול מאפס. זה פשוט פתח עבורי אפיק חדש בחיים, שהמשיך אותם מהנקודה שבה הייתי קודם".
הוא החל את המסע שלו בעולם הטניס זמן קצר אחרי משחקי ריו, כשהמאמנת שלו מציבה רף גבוה, שמטרתו להשיג את הקריטריון האולימפי בקטגוריה הפתוחה, שכוללת מאות בעלי נכויות בדרגות הרבה יותר קלות משלו.
"כשהתחלנו לא ידעתי אם זה ריאלי שאעמוד במטרה שהצבנו לי. נדרש זמן לספורטאי לפתח זהות ויכולת מספיק טובה להתחרות ברמות הכי גבוהות שיש, אבל אהבתי את האתגר ושמחתי שעמדתי בו. עשיתי את הקריטריון למשחקי טוקיו בזמן המקורי, אחרי שדורגתי בין ה־40 הראשונים בעולם, אבל הדחייה שהגיעה בעקבות התפרצות הקורונה קלקלה קצת את המומנטום. הייתי בשיא שלי ופתאום הכול נעצר, כשבמקביל גם לא היו אימונים או תחרויות".
״חשוב שהפצועים שהצטרפו לאחרונה למשפחת בעלי המוגבלויות וחווים כרגע את נקודת המשבר הגדולה ביותר בחיים שלהם יבינו שיש חיים אחרי הפציעה, חיים אחרים ושונים אבל לא בהכרח פחות טובים״
ששון, שזכה לראשונה באליפות ישראל ב־2019, סיים את משחקי האולימפיאדה הראשונה יחסית מהר, אחרי שהפסיד בתחרויות היחידים כבר בסיבוב הראשון ליריב יפני מקומי שדורג 12 בעולם. בטורניר הזוגות, לצידו של אדם ברדיצ'בסקי, הודח בסיבוב השני בידי זוג הולנדים. "זה עדיין היה בשבילי הישג גדול", הוא אומר, "מאוד נהניתי מהחוויה האולימפית הראשונה שלי ומהמעמד כולו, על אף שהמשחקים התקיימו ללא קהל ואסור היה לנו לצאת מהכפר האולימפי. זה היה מטורף להתחרות במתקנים נהדרים מול הטניסאים הכי טובים בקטגוריה ולפגוש אתלטים פרלימפיים מכל העולם. ראיתי וחוויתי שם דברים שלא האמנתי שאראה, וזו הייתה חוויה יוצאת דופן".
בסיום המשחקים האולימפיים החליט ששון יחד עם הפדרציה בארץ לבדוק את האופציה לעבור מהקטגוריה ששיחק בה לזו המתאימה יותר לנכים שסובלים מדרגת נכות חמורה יותר, הנקראת קוואד. "הבנו שהמוגבלות שממנה אני סובל בגפיים העליונות מתאימה יותר לקטגוריה השנייה", הוא מסביר, "זה הוביל לתהליך ארוך וקשה של בחינות גופניות שמבצעים אנשי מקצוע בכירים שנשלחים מטעם איגוד הטניס, ה־ITF, שבדקו אם אני עומד בקריטריון לשחק בקוואד או לא. הבדיקות התקיימו בטורקיה, במסגרת תחרות שהשתתפתי, ולאחר מכן בלונדון במשרדים של האיגוד. זו הייתה פרוצדורה לא קלה, בעיקר מבחינה מנטלית. לא פשוט שבוחנים אותך בצורה כזו. בסיומו של התהליך הוחלט שאני אכן מתאים לקטגוריה החדשה".
ששון החל לשחק במסגרת החדשה בחודש מרץ בשנה שעברה וההצלחה הייתה מיידית. כבר בחודש מאי הוא היה שותף לזכייה של נבחרת ישראל במדליית כסף, שם שיתף פעולה בין השאר עם נועם גרשוני שזכה בזהב פראלימפי במשחקי לונדון, 2012.
"העובדה שהתחלתי בקטגוריה הפתוחה עזרה לי לסגל סגנון משחק אגרסיבי, שיצר לי יתרון ועזר לי להתקדם מהר מאוד בדירוג בקוואד", הוא מסביר, "גרשוני ואני כבר מכירים הרבה שנים, עברנו הרבה חוויות משותפות יחד והיה נהדר לשתף פעולה, במיוחד כי בשנים האחרונות הוא ממשיך לשחק רק במסגרת אליפויות העולם".
בספטמבר השתתף ששון לראשונה בתחרות גרנד סלאם שהתקיימה בארצות הברית. הוא העפיל לרבע הגמר, שם נוצח בידי סם שרודר ההולנדי שדורג אז במקום הראשון בעולם. בתחילת ספטמבר יצא למסע ארוך של שלושה שבועות באוסטרליה ובו השתתף בשלושה טורנירים כשהאחרון היה טורניר הגרנד סלאם הראשון של העונה. "בפעם הראשונה כשהגעתי לטורניר בארצות הברית הייתי בשוק שאני חלק מאירוע הספורט הענקי הזה, אבל באוסטרליה בנוסף לגודל, התחבר לי משהו עם הקהל, שקשור גם למצב כרגע בארץ, מה שהפך את הכול לעוצמתי יותר", מספר ששון, "בניגוד למשחקים הפראלימפיים שמתחילים שבועיים אחרי שהאולימפיאדה מסתיימת, בגרנד סלאם כולם משתמשים באותם המתקנים ובאותו הזמן, מה שהופך את הכול למיוחד יותר. זה אירוע משותף של הענף כולו, שמשתתפים בו הטניסאים הכי טובים בעולם. אתה איתם בחדרי ההלבשה, בחדר אוכל, במלון, בהסעות, בחדרי הטיפולים ובמגרשי האימון. באחד הימים שלי באוסטרליה, זמן קצר לפני שסיימתי אימון, היציע במגרש החל להתמלא ולא הבנתי מה קורה עד שפתאום נכנס יאניק סינר האיטלקי, שזכה בסופו של דבר בטורניר ועלה להתאמן אחריי. בירכנו זה את זה לשלום, איחלנו בהצלחה וזה היה מיוחד מאוד".
ששון הגיע למסע המשחקים באוסטרליה כשהוא מדורג שביעי בעולם, אך לאחר שניצח בטורניר הראשון, שהתקיים מרחק שעה ממלבורן, הגיע לגרנד סלאם עצמו כשהוא מדורג במקום הרביעי. הוא העפיל לשלב חצי הגמר ביחידים, זכה בניצחון יוקרתי על נילס וינק, המדורג ראשון בעולם, והפך לישראלי הראשון שמעפיל לגמר גרנד סלאם בכיסאות גלגלים. בגמר פגש שוב את שרודר, שניצח אותו בשתי מערכות וזכה בתואר.
במקביל עלה ששון גם לגמר הזוגות, יחד עם דונלד רמפאדי מדרום אפריקה, אך לצערו גם במקרה הזה נוצחו השניים ולא זכו בתואר.
"היה מאכזב מאוד להפסיד, ודאי כשהייתי מאוד קרוב ואחרי שניצחתי לראשונה את השחקן הכי טוב בקטגוריה. זה כנראה עניין של ניסיון, וגם לדעת להגיע שוב לשיא זמן קצר אחרי שהגעתי לאחד בניצחון היוקרתי בחצי הגמר", מנתח ששון, "אני לוקח מהטורניר את החוויה יוצאת הדופן, את הפקת הלקחים ואת ההבנה מה צריך לשפר, פחות את האכזבה הגדולה, אפילו שמאוד רציתי לשמח את החברים, המשפחה, את האנשים בארץ ואלף איש לפחות מהקהילה המקומית שבאו לעודד אותי בגמר".
מחלקים פרסים כספיים בתחרויות הפרלימפיות?
"זה לא כמו בסבב הרגיל, ששם סינר, שזכה באוסטרליה, לקח הביתה שלושה מיליון דולר, אבל כן יש פרסים שהולכים וגדלים בשנים האחרונות. מי שמגיע לשלבים הבכירים בטורנירים הגדולים יכול בהחלט לממן טיסות, מאמנים, שהות והוצאות נלוות שמאפשרות לו להתנהל כמקצוען לכל דבר".
איך אתה מסתדר כלכלית?
"אני בר־מזל לקבל תמיכה ממרכז ספיבק ומההתאחדות הפראלימפית, שהצטרפה ברגע שהתחלתי להתקדם. שני הגופים הללו תומכים בי בצורה יוצאת דופן, עם מאמנת, מאמן מנטלי, אימונים והוצאות למסעות בעולם. זה יוצא דופן, ולא הרבה שחקנים בענף שלי בעולם זוכים לזה, ואני שמח שהגישה גם עוזרת להביא דורות חדשים לענף".
כמה קשה להתאושש מהמסע שעברת?
"קשה למדי, כי מצד אחד זה היה המסע הכי ארוך שיצאתי אליו עד היום, ומצד שני ברגע אחד חזרתי למציאות בבית עם הילדים, העבודה והאימונים, כשהשעות עדיין מבולבלות לי. לשמחתי, ההכנה המנטלית שעשיתי עם פסיכולוג הספורט שלי, לחלוקת עומסים מבחינה פיזית ומנטלית, הוכיחה את עצמה וגם הצלחתי להימנע מפציעות".
לפני שנתיים עבר ששון עם משפחתו ליוסטון, ארצות הברית. "אשתי עושה כאן תת־התמחות במשהו מאוד ספציפי, שקשור לניתוחים גינקולוגיים זעירים באמצעות רובוט, ונהיה כאן לפחות עוד שנה או שנתיים", הוא מסביר, "החיים פה רגועים וטובים, אנחנו מחוברים פה יותר לקהילה היהודית והישראלית ופחות לדאגות ולפוליטיקה המקומית, כי התחושה היא שאנחנו זמניים פה. יותר מלחיץ בשבילי לשמוע מה שקורה בארץ היום".
״בזמן שחיכיתי לצילום ביקשתי מאחי שייגע לי ברגליים. הוא לא ענה וביקשתי עוד פעם ואז עוד פעם בקול רם יותר והוא אמר לי שהוא נוגע. אז הבנתי שאני לא מרגיש אותן ושקרה משהו חמור״
אני שואל אותו עד כמה קשה לנהל חברה בשלט רחוק. "לא פשוט אבל יש לי בארץ צוות חזק מאוד. אני מתחיל את היום שלי בשתיים לפנות בוקר, ולקראת 12 בצהריים כבר נגמר יום העבודה בישראל ואז אני מתחיל את שלב האימונים של הטניס, שזה דווקא נוח מאוד. אני מתאמן כאן במרכז הקהילתי היהודי, יש להם את כל המתקנים שאני צריך ואני מבלה שם בכל יום שש־שבע שעות. זה מתחיל מאימון על המגרש, ממשיך לחדר כושר ואז אני מתאושש בבריכה, בסאונה ובג'קוזי. לפנות ערב הילדים חוזרים הביתה ובתשע אני כבר נרדם איתם. זה סגנון חיים שהתרגלתי אליו ואני נהנה ממנו".
מה המטרות הבאות שלך?
"בסוף החודש הזה אצא לאטלנטה ולואיזיאנה לשתי תחרויות יוקרתיות, שנמצאות רמה אחת מתחת לגרנד סלאם. משם אמשיך לתחרויות דומות בדרום קוריאה ויפן, ואז לרולנד גארוס בפריז, שאני כבר מצפה לו. זו שנה רצופה בחוויות ומטרות, כי בהמשך אשחק גם בווימבלדון, כשהשיא כמובן צפוי להיות האולימפיאדה בפריז בקיץ".
הבטחת כבר את המקום שלך בטורניר האולימפי?
"מבחינה רשמית עדיין לא, זה יקרה רק לקראת סוף יולי. אצלנו בענף, 12 המדורגים הראשונים מעפילים לטורניר. כרגע אני מדורג שלישי וגם אם לא אשחק עד סוף יולי, אין אפשרות שאאבד כל כך הרבה נקודות דירוג, אז בתקווה שאהיה בריא, אשחק בפריז בסוף הקיץ".
מה הסיכוי שלך לחזור משם עם מדליה?
"החוויה בפריז צפויה להיות משהו אחר מבחינתי, כי אגיע לשם עם ניסיון אולימפי ובטורנירים של גרנד סלאם, עם קהל ביציעים ובהבנה שיש לי סיכוי טוב מול הבכירים האחרים. החלום שלי הוא לזכות בזהב והעובדה שלא אגיע כמועמד בכיר וצפויה לי שם תחרות קשה הופכת את זה אפילו ליותר מעניין ומאתגר עבורי".
איך אתה מרגיש עם החשיפה התקשורתית?
"קשה לי עדיין לענות על זה ולראות מה הזמן יעשה. אני אדם שמאוד אוהב את הפרטיות שלו, כמעט לא נוכח ברשתות החברתיות, וכל מה שקורה עכשיו הפך אותי פתאום לעניין ציבורי ואני עדיין לא יודע איך לאכול את זה. מצד שני, אני מבין היום את המחויבות שלי להיותי ספורטאי שמייצג את המדינה. אנחנו חווים היום בארץ דבר שלא היה מעולם, עם הרבה בשורות רעות כל הזמן, ואם ההצלחה שלי נותנת כוח לאחרים זה מחזק ומשמח אותי, ובשביל זה אני מוכן לקבל את החשיפה, אם כי יש רגעים שאני מרגיש שזה גדול ממני".
