ב־7 באוקטובר הייתה במאית הקולנוע טלילה פרנק נצורה בממ"ד ביתה בקיבוץ רעים, וכמוה גם הוריה. "לא היה לי מפתח לבית", היא משחזרת. "כך שהייתי במצב שבו אני מחזיקה את הידית של דלת הממ"ד בידיעה שגם הבית שלי לא נעול. בהדרגה החלו להיאסף ידיעות דרך קבוצת הוואטסאפ של הקיבוץ על הדברים הקשים שקורים. המשכנו לשמור על הדלת ודיברנו בשקט".
באותו הזמן, התעוררה אחותה, במאית התיאטרון והדרמטורגית מור פרנק, תושבת טבעון, מטלפון מבהיל. "חברה שבתה משרתת בתפקיד מסווג במודיעין אמרה לי: 'יש מלחמה, גם בקיבוץ שלך'. אמרתי לה, 'תקשיבי, אלף פעמים נכנסנו שם לממ"ד, אין שום מלחמה'. על ההליכון בחדר הכושר התעדכנתי שזה לא מה שחשבתי. ידעתי שפרט להוריי ולטלילה, בעלי ובני ישנים בשטח בניצנה בטיול אופנועים והיו אמורים גם לעבור בקיבוץ. אני לא זוכרת איך הצלחתי לחזור הביתה".
טלילה ומשפחתה חולצו לבסוף אחרי יותר מיממה ואנשי הקיבוץ פונו למלון "ספורט" באילת. בקיבוץ רעים, שהוקם בשנת 1949 בידי יוצאי הפלמ"ח, התגוררו בערב השבת השחורה כ־400 איש. קיבוץ זה ידוע לאורך השנים ככזה שמתגוררים בו לא מעט אמנים יוצרים מובילים בשלל תחומים. כשבועיים אחרי 7 באוקטובר שוב נוצר ביניהם קשר בהחלטה ליצור יחד מופע שיבטא את השבר, אך גם את האהבה לקיבוץ ואת הכמיהה להתחדשות.
על הבימוי הופקדה מור, שמאחוריה הצגות רבות בין השאר בהבימה, בתיאטרון החאן ובתיאטרון חיפה. על היוזמה למופע ועל הכוריאוגרפיה ניצח רונן יצחקי, שהיה בן גרעין בקיבוץ, וכיום עומד בראש התוכניות לתואר ראשון במחול, באקדמיה למוסיקה ולמחול בירושלים.
סרטה העלילתי הקצר של טלילה, "פנס בודד", שצולם כולו בקיבוץ לפני כשנה, מוקרן על מסך במופע ומתכתב עם הנעשה על הבמה.
טלילה: "זה שבשעות שבהן התרוצצו מחבלים בקיבוץ האהוב שלי וחיללו אותו, במקום אחר בעולם מישהו צפה בסרט שצולם באותו קיבוץ, התרגש ממנו ונתן לו פרס, מרגש אותי"
לפני 7 באוקטובר עבד יצחקי על פסטיבל שנדחה בשל המצב ואז קיבל פנייה מהקרן לירושלים ומקרן מנדל, שתקצבו את הפסטיבל, לייצר במקומו התייחסות אמנותית לתקופה המורכבת. כך נולד מופע שבו כולם מופיעים בהתנדבות מלאה ובו נוטלים חלק אמני הקיבוץ, רקדניות מהאקדמיה למוסיקה ומחול ואנסמבל מוזיקלי שמורכב מבוגריה של האקדמיה. זהו מופע שאין בו דיבור, אבל יש בו ריקוד, תנועה, מוזיקה מקורית של אורי אחינועם, שירה, וידאו־ארט וקריאה ובו משתתף גם השחקן תום אבני, נצר למקימי הקיבוץ. המופע זכה לשם: "לֵס. שִׁירַת הַוָּאדִי; שְׁתִיקַת הַתֵּל".
"השם 'לֵס. שִׁירַת הַוָּאדִי; שְׁתִיקַת הַתֵּל' נוצר בהשראת שיריו של ישראל נטע (משורר, חבר קיבוץ בארי, מ"פ)", כותבת מור בתוכניית המופע. "מעין חלקיק הייקו שמקפל בתוכו עולם ומלואו. לס – היא האדמה שמתוכה צמחנו, אדמת הקיבוץ. שירת הוואדי היא השירים, המשחקים, הילדות שלנו, כל הדברים הטובים שהתרחשו בטבע, באור, ביחד. שתיקת התל היא כל הדברים שהתל הזה ראה ולא יכול לספר, ודאי בשבת ההיא אבל עוד לפני כן. ובמשולש הזה שבין הלס, השירה והשתיקה, במשולש הזה נמצא המופע, שותק את אדמת הלס הזו ושר את מה שאי אפשר לדבר עליו".
למרבה המזל המחבלים לא נכנסו לביתה של טלילה בקיבוץ וגם לא אל ביתם של הוריה. חמישה בני קיבוץ נרצחו ושלושה פועלים תאילנדים. דרור אור, בן הקיבוץ במקור, נחטף מבארי וכמוהו ארבעת בני משפחת אלזיאדנה שעבדו בקיבוץ ונחטפו מקיבוץ חולית. צעירי המשפחה בילאל ועיישה כבר שוחררו, אך אביהם יוסף ואחיהם חמזה עודם חטופים. חמישה פועלים תאילנדים שנחטפו מהקיבוץ שוחררו אף הם.
בזמן שהחזיקה את דלת הממ"ד, הוקרן סרטה של טלילה בפסטיבל הסרטים הקצרים של סן־פרנסיסקו. גם היא הייתה אמורה להיות שם אבל לא הצליחה להנפיק ויזה לארה"ב. "בממ"ד השאיפות שלי הצטמצמו למינימום״, היא מספרת, ״אמרתי לעצמי שאני לא רוצה לזכות בפרס, שאין לי שאיפות לגבי הפקת הפיצ'ר שאני עובדת עליו. רק רציתי לצאת בחיים. הצוות של הסרט מגיע כולו מהאזור שלנו וממש פחדתי לבדוק את הרשימות כדי לא לגלות מי נרצח ומי חטוף. אחרי כמה שבועות התקשר אליי המפיק של הסרט לעדכן שכולם בסדר והוסיף: 'לא ראית שכתבתי לך מייל? הסרט שלך זכה בפרס הדרמה הזרה הטובה ביותר'.
איך הרגשת עם זה?
"הרעיון הזה שבאותן שעות שבהן התרוצצו מחבלים בקיבוץ האהוב שלי וחיללו אותו, במקום אחר בעולם מישהו צפה בסרט שצולם באותו קיבוץ, באותם נופים, אהב אותו, התרגש ממנו ונתן לו פרס, המחשבה שמשהו מתוכי עשה טוב בעולם דווקא בשעות האלה – מרגשת אותי מאוד".
שמו של הסרט, "פנס בודד" לקוח מהשיר שהלחין סשה ארגוב ולמילותיו של חיים גורי, שמביא את עלילותיו של "פנס בודד בקצה שכונה" שמאיר את תחנות הילדות והנעורים של המתגוררים בה. הסרט מגולל את סיפורה של גילה (יעל עמית) קיבוצניקית וגרושה נצחית, ששומרת על נכדיה ופוגשת באותו ערב באמנון, אביו האלמן של חתנה (אלי גורנשטיין). גילה מתמודדת גם עם רגשות אשם על כך שבתה גדלה בלינה משותפת בקיבוץ. אחד מהשיאים בסרט, שבו תצוגת משחק חיננית ומרגשת של שני השחקנים הוותיקים, הוא קטע ריקוד זוגי. קטע זה מוקרן על המסך במופע ומשתלב בריקוד שעל הבמה.
עבודת אמנות נוספת שמוקרנת על המסך ולמעשה מכוונת את עלילת המופע היא הספירלה של חברת הקיבוץ עדי דרימר, שמתעדת את ההתכתבויות של קבוצת הוואטסאפ של חברי הקיבוץ, קבוצת "רעים הבית שלי", בשעות הראשונות של 7 באוקטובר. הספירלה המצמררת הופצה ברשתות החברתיות בסמוך לשבת השחורה ומיד זכתה לשלל שיתופים והתייחסות בתקשורת. "יש צבא בקיבוץ? תרגיעו אותנו", זועקות בה האותיות המפותלות זו בזו. "שיצילו את הילדים של רעות!!!", "צוות צח"י, אתם בדרך? אני לא נושמת".
"כשעדי שלחה לי את הספירלה, מיד אמרתי לה שמדובר ביצירה מטלטלת שצריכה להגיע לכל העולם״, אומרת מור, ״עדי פיצחה משהו שאני מרגישה בפנים. כשעשינו זום של אמנים מהקיבוץ לקראת המופע, אמרנו שאין לנו מילים, אבל שעדי מצאה את המילים, ולאורה של היצירה הזאת נלך. אני בדרך כלל באה מתיאטרון של מילים, ופה הבנתי שכנראה הפעם מדובר בסוג של אוֹצְרוּת: נראה מה משתלב במה, מה קשור למה, איך בונים את הנרטיב הזה, מה עושים עם זה".
מור: "פתאום ההפקה נהייתה קצת כמו קיבוץ. כל אחד עושה מה שהוא יכול ומקבל לפי צרכיו, וזה שחזר איזה ימי תהילה של הקיבוץ"
איך חיברתם את המילים למופע?
"הרקדניות רוקדות כאשר הודעות הוואטסאפ של הספירלה מוקרנות עליהן והן נהיות הספירלה עצמה. באיזשהו שלב, מצלמה מלמעלה מקרינה את הרקדניות על ההודעות, אלא שאז אחת הרקדניות נתקעת בתוך הודעה אחת מסוימת ולא מצליחה לצאת ממנה, בעוד כל הקבוצה כבר זזה".
כשכתוב בספירלה "להציל את הילדים של רעות", הכוונה היא לרגע שבו נודע בקבוצת הוואטסאפ ששני ילדיה של רעות קרפ נמצאים לבד בביתם אחרי שאביהם דביר קרפ וחברתו סתיו קמחי נרצחו. רעות, ששהתה מחוץ לקיבוץ, סיפרה בפוסט בפייסבוק כי דביר "זינק על המחבלים עם גרזן, ניסה להגן בגופו על שני ילדיי ונרצח לעיניהם. חברה שלו סתיו גם ניסתה, אבל רצחו גם אותה. המחבל הרגיע את דריה ולביא שלי, כיסה אותם בשמיכה, לקח ליפסטיק וכתב על הקיר: 'האנשים של אל־קסאם לא רוצחים ילדים קטנים'".
מי שהגיע אל הילדים היה לבסוף חבר הקיבוץ גולן ספטון. "הוא היה חמוש באקדח וסיכן את חייו למען ביטחון ילדיי", כתבה קרפ, "רץ אל הבית ושמר על הילדים במשך תשע שעות. כשהיה קצת יותר בטוח, הוא הוציא אותם מהחלון כדי שלא יראו את המראות, לקח אותם אליו לבית המוגן, טיפל בהם במסירות עם אשתו המדהימה, העניק להם בית".
"בית המשפחה רחוק מביתי", אומרת טלילה בעצב, "שאלתי את עצמי אם זה היה בית ליד, האם הייתי הולכת אליהם או לא הייתי הולכת אליהם? כי ללכת אליהם ולהיות איתם זה הדבר הנכון לעשות. רק כשהבנתי שהוא רץ לשם והיה איתם, חזרתי לנשום".
אחת הרקדניות במופע היא ליה פבר שאף השתתפה בבניית הכוראוגרפיה. היא איבדה בשבת השחורה את אחיה אסף, בעצמו מוזיקאי, וגם בית המשפחה נשרף עד ליסוד. כשבני הקיבוץ צפו במופע הם יצאו עם חוויה מטלטלת. "כשמור ואני יצאנו לדרך, היה לנו סעיף אחד בחוזה", מתאר הכוריאוגרף רונן יצחקי, "בסעיף הזה כתוב שזו צריכה להיות עבודה עם קרן אור ותקווה. היינו שמחים לוותר על ההפקה ושלא הייתה מתרחשת בכלל, אבל היות שזה המצב, ההפקה הזו היא כמו תרופה בשביל הרבה אנשים. בדרך כלל בחזרות העיניים שלנו נפוחות. קשה לעשות חזרה עם עיניים נפוחות מבכי כל כך הרבה שעות, אבל יש בזה משהו מרפא. זה גם מה שעדי דרימר אמרה אחרי שצפתה במופע. ובכלל, מהופעת הבכורה שלנו בירושלים גם רוב הקהל יצא בעיניים נפוחות".
"אני חושבת שאף אחד מאיתנו לא יכול היה להרים מופע כזה לבד", אומרת מור, "ופתאום זה נהיה קצת כמו קיבוץ. כל אחד עושה מה שהוא יכול ומקבל לפי צרכיו, וזה שחזר איזה ימי תהילה של הקיבוץ. לראשונה, אני גם בת קיבוץ וגם במאית. בשבילי זה היה רגע ברור לכך שאנחנו מחזירים לקיבוץ שנתן לנו כל כך הרבה. אני לא יכולה להסביר איזו עוצמה הייתה באולם. לא יכולתי אחרי זה לישון. אני רגילה לפרמיירות של הצגות, אבל הפעם זה היה משהו יוצא דופן. כמו שאומרים שרפואה זה מקצוע נדרש, גם להיות במאי ובכלל אמנות זה מקצוע נדרש".
עד כה, הופיעו פעמיים, בירושלים ובתל־אביב. בקרוב מתוכננים שני מופעים נוספים, ב־17 באפריל באולם ז'ראר בכר בירושלים וב־30 באפריל במוזיאון תל־אביב. שני המופעים יהיו בעיקר עבור מפונים, מילואימניקים וכן תומכים ותורמים. בימים אלה מנסה צוות המופע לפנות לעיריות כדי שיחברו אליהם לסבסוד המופעים ולמציאת כספים נוספים להרמת המופע המורכב, שרובו כאמור בהתנדבות או בפרו־בונו. בסוף יוני יֵצאו לפסטיבל סיביו, פסטיבל תיאטרון ברומניה, והם מחפשים קישורים אל מקומות נוספים בעולם. "מכיוון שזה מופע ללא מילים, ומכיוון שהספירלה מתורגמת גם לאנגלית, היא יכולה לעבוד בכל שפה", מסבירה מור, "המופע מספיק מופשט, יש בו משהו שהוא פתוח לכל כאב".
בבית פרנק שלוש אחיות. שילוש ספק צ'כובי ספק ישראלי שיכול בהחלט לשמש חומר למחזה או לסרט, תלוי מי הבמאית. יש להן אפילו שם ליצירה: "אנא פרנק".
שלושתן גדלו בקיבוץ רעים, שלושתן הגיעו לעולם התרבות והמדיה. הבכורה גלית (57) מפיקת טלוויזיה בעברה שעבדה בין השאר עם יורם ארבל. מור (53) נשואה ואם לשלושה, היא במאית תיאטרון שמאחוריה הצגות רבות ובהן כאלה שזוכות כעת למשמעות מצמררת. "הוא הולך בשדות" (קבוצת תיאטרון רות קנר), בהשראת ספרו של משה שמיר, שמביא את דמות הקיבוצניק הצבר, אך גם את התשליל שלו. היא ביימה גם את ההצגה "הזהו אדם?" על פי ספרו של פרימו לוי שמתאר את קורותיו מאושוויץ (תיאטרון החאן). מור גם מלמדת בבית הספר למשחק של ניסן נתיב ובסמינר הקיבוצים.
בעוד גלית ומור עזבו את הקיבוץ לפני שנים, צעירת הבנות, טלילה (52), גרושה ואם לילד בן 11, נשארה והתגוררה בו עד ל־7 באוקטובר. הסרט המזוהה איתה בשנים האחרונות הוא סרט דוקומנטרי, "המלחמה האחרונה של ילדי טהרן", שמביא את סיפורם של יתומי שואה שתובעים את מדינת ישראל על כספים שהתקבלו עבור שיקומם מגרמניה. אחד הגיבורים של הסרט הוא חמיה של מור שכבר הלך לעולמו. טלילה היא גם דרמה־תרפיסטית שעובדת עם ילדים וכיום עובדת עם מפונים.
את הילדות בקיבוץ הן מתארות כיום ככיסופים לעולם שאולי לא ישוב. "ילדות בקיבוץ זה ללכת עם גופייה ותחתונים לפינת חי", אומרת טלילה, "למעוך לחם ישן מחדר האוכל ולחלק לבֶּרְבֵּרִים. קיבוץ זה חיבור לאדמה לפרחים, קיבוץ זה לשאול בחורף 'הוואדי זורם?' קיבוץ זה לעשות הצגה ולהרגיש שאת שחקנית, להיות סלבריטי, כי פה כולם תמיד מכירים אותך, לטוב ולרע".
"ילדות בקיבוץ זה להיות כל הזמן במקום שבו עיניים טובות נחות עליך", מוסיפה מור "אתה מבדיל נורא בקלות בין טוב לרע, ואם אתה עושה טוב, אז יש לך המון חופש. זה גם משעמם באיזשהו שלב, ולכן אני לא שם, אבל אני מתגעגעת לזה. אנחנו נוסעים מדי חודש לקיבוץ, בעצם, היינו נוסעים", היא אומרת בצער, "אבל הקיבוץ מבחינת הילדים שלי זה המקום המושלם".
גם על הלינה המשותפת בקיבוץ, נושא שקיים גם בסרטה של טלילה כזיכרון עבר טראומטי עבור הילדה שהייתה לאישה ולאם, הן מדברות כיום דווקא בסימפטיה. "אין לי ביקורת גדולה על לינה משותפת", אומרת מור, "הייתה לנו חבורת גגות, והיינו שורצים על הגגות בלילה, ואז כשהמטפלת הייתה באה, היינו רצים לעשות כאילו אנחנו ישנים. היינו גם נוסעים לחרוש בלילות, והיינו הולכים לאכול צ'יפס עם השומרים".
כל אחת מהן השתתפה בהצגות שהועלו בקיבוץ, והן למדו אצל אורנה נעמתי, המורה לדרמה המיתולוגית של הקיבוץ. "גלית הלכה לטלוויזיה והפקה, ומור הלכה ללמוד תיאטרון", מספרת טלילה, "יכול להיות שלו אני הייתי לומדת ראשונה, הייתי הולכת גם ללמוד תיאטרון, אבל בגלל שמור כבר נרשמה לתיאטרון, אמרתי שאני לא אעשה כמוה, אז אלמד קולנוע".
יש קנאה או תחרות בין אחיות בתחומי אומנות משיקים?
טלילה: "אני תמיד מאושרת שמור עשתה הצגה נפלאה ואני באה לראות אותה, אני מתגאה בה. אם אני מרגישה קנאה, יש במקביל רגש שאומר שגם אני יכולה לעשות וגם אני מוכשרת, אז נראה לי שאנחנו מפרות האחת את השנייה".
"פעמים רבות אנחנו מייעצות זו לזו", אומרת מור, "אבל המופע 'לס' הוא הפעם הראשונה שבה אנחנו משתפות פעולה. לעבוד עם הסרט של טלילה, זה לעבוד עם משהו שיצא באיזשהו אופן גם ממני. זה נורא קל לי, כי אני מבינה את הניואנסים ויודעת אילו חוטים למשוך. תמיד אמרנו שנעשה משהו ביחד, חבל רק שהנסיבות הן כאלה קשות".
מאז אמצע דצמבר טלילה מתגוררת עם בנה במתחם רעים ברחוב הרצל בתל־אביב. "רעים בדרך הביתה", כתוב בשלט הגדול שמשתלשל מאחד מהבניינים במתחם הכל כך אורבני הזה. במן חצר מאולתרת על המדרכה, ניצב עגלול תינוקות של קיבוץ, ויש גם לוח מודעות של הקיבוץ בחדר המדרגות, אך מהקומה הגבוהה בדירתה נפרשת העיר על שלל בנייניה בגבהים שונים ובלתי מהוקצעים, וקשה לפגוש ריאות ירוקות.
"ההורים שלי נולדו בתל־אביב ואז הם הלכו לגרעין של מחנות העולים והקימו את הקיבוץ", מספרת טלילה, "אני למדתי קולנוע בתל־אביב אבל בסופו של דבר בחרתי לגור בקיבוץ. באיזשהו מקום, תמיד הייתי גם עכבר העיר וגם עכבר הכפר. ברור שיש פה אנשים מהקיבוץ שהם בשוק שאין להם את הדשא ואת השקט, אבל אני אוהבת את האפשרויות שיש כאן, זו עיר חופשית, יש פה מקום לכולם, אז לא תשמעי ממני אוי ויי".
לפני 7 באוקטובר הן היו פעילות במחאה נגד הרפורמה המשפטית. טלילה אף נאמה בקיסריה במלאת חודש לשבת השחורה. ניכר כי אחד הדברים שמור וטלילה הכי כמהות אליו הוא שיח וקשר קרוב עם אנשים שלא חושבים כמותן.
"לפני 7 באוקטובר עבדתי כדרמה־תרפיסטית באופקים, בשדרות ובאשכול ותמיד שיתפתי פעולה עם כל אנשי החינוך, מכל המגזרים, מכל הדתות", אומרת טלילה, "הכאב על מה שקרה הוא נורא, והכאב הכי נורא הוא על זה שכולנו, בכל האזור הזה, הופקרנו לנפשנו. אנחנו צריכים הנהגה אחרת, הנהגה של אנשים שפועלת לטובת האזרחים. "אני הולכת בפלורנטין, ורואה גרפיטי על החטופים. יש פה סיורים ואני כל פעם עוברת לידם ורוצה לצעוק להם: 'למה אתם בסיור עכשיו? הם לא על הקיר, הם חיים, הם בעזה, איך זה יכול להיות?' אני מכירה המון אנשים שאולי הם לא בדעות הפוליטיות שלי, אנשים טובים וערכיים, והערך הבסיסי, שאני מאוד אוהבת ביהדות מדבר על 'ואהבת לרעך כמוך', אז אני מצפה מכולם ביחד שיגידו: 'די!'".
מאז הטבח טלילה ומור לא ביקרו ברעים. עצם הצגת השאלה אם היו כבר בקיבוץ או לא, קשה עבורן והשאלה כמעט נשארת תלויה באוויר. "דני שאחראי על הנוי בקיבוץ שולח כל שבוע תמונות מהממות. הוא דואג לסדר ולגזום", אומרת טלילה. "אני כרגע לא חוזרת למקום שאין בו ביטחון למשפחה שלי ומבחינתי, כל עוד המדינה לא דואגת להחזיר את החטופים, גם אין מדינה. המדינה לא קיימת".
לצד הביקורת והתחושות הקשות, טלילה מבקשת לעמוד על הטוב שבאדם ובעולם שאופף אותה. היא עושה זאת באמצעות פוסטים מרגשים שהיא כותבת בעמוד הפייסבוק שלה שנקראים: "רסיסים של אור".
פעם היא כתבה: "בית אין לי / אז לפחות שיהיה / תיק שיחזיק" – וצירפה תמונת תיק חדש ויפה שקנתה כדי לשים בו את מטלטליה; פעם היא תיארה בשיר שכתבה שלושה ימים אחרי 7 באוקטובר, את קבלת הפנים המשפחתית שערכו האילתים לבני הקיבוץ במלון: "האנשים האלו / שאינני מכירה / עוזרים לאחות את ליבי / השבור לרסיסים. / תהיה לנו תקומה".
לפני ארבעה חודשים מור עמדה לפני יציאת ההצגה "מרציפנים" בבימויה ובכיכובה של ליא קניג. "מבחינתנו במשפחה, הפקה בהבימה זה מאוד אישי כי סבא שלנו היה תאורן בהבימה, וחיינו על הסיפורים איך הוא היה מכוון את הספוט על חנה רובינא. אבא שלי גדל בהבימה, אבל בתחילת ההפקה הוא היה חולה, ואמר שלא בטוח שיגיע לפרימיירה. אחרי 7 באוקטובר הוחלט לסיים את השבוע הטכני של ההפקה ואז להקפיא אותה בגלל המלחמה, כך עשינו".
במרכז ההצגה נמצא מאבק בין שתי נשים על אופן הנצחתו של איש תיאטרון נערץ. ההצגה מתרחשת בתל־אביב, אבל את ההשראה לתפאורה, שעיצבה אלכסנדרה נרדי, שאבה מור מהקיבוץ. "כדי לסיים את השבוע הטכני, דווקא אחרי 7 באוקטובר נאלצתי לחיות על הקו בין ההפקה לבין המשפחה שלי". היא מספרת, "ביום הראשון שהקימו את התפאורה, נכנסתי לאולם ההצגה, ונהיה לי כואב בלב. שכחתי לגמרי שההשראה לתפאורה היא מעץ פיקוס גדול עם שורשי אוויר כמו אלה שיש בקיבוץ. פתאום היכה בי שזה נוף שאני לא אראה בקרוב, ואולי אף פעם לא אראה. מה שכן, ביום האחרון לפני ההקפאה של ההצגה, כשהעלינו את ההצגה כולה בפני ההנהלה של הבימה, היחידים שישבו בקהל היו ההורים שלי. אבא שלי כל כך התרגש ומיד אמר: 'זה הפיקוס מהקיבוץ'".
"בשוט האחרון של הסרט שלי רואים את המכונית יוצאת מהקיבוץ ונוסעת לאורך הוואדי והשדות", מספרת טלילה, "זו הדרך שאני תמיד חוזרת ממנה הביתה ואני תמיד אומרת לבן שלי, 'תראה, זה הנוף הכי יפה בעולם'. בספר 'הנסיך הקטן' כתוב: 'נוף זה, הוא בעיניי הנוף היפה ביותר, וגם העצוב ביותר בעולם כולו'. קשה לי לצפות בקטע הזה היום ולדעת שהכביש הזה היה שדה קטל. ועדיין, המכונית בסרט ממשיכה לנסוע, המקהלה במופע ממשיכה לשיר ואנחנו ממשיכים לחיות".
