קניון ארנה בהרצליה, אחד מערבי השבוע שעבר. כ־80 בני ובנות נוער הגיעו לפה בטרמפים ובתחבורה ציבורית לא כדי לשוטט במרחבי הקניון או לבלות באחד מבתי הקפה שעל קו החוף, אלא כדי להכיר זה את זה לשמוע, לשוחח, לדון ברצינות על העתיד של כולנו כאן. מדובר ביוזמה של תלמידי מכינות דתיות וחילוניות, יוזמה שהגיעה מלמטה, מהשטח, ללא התערבות הרבנים או המנהלים, שמבחינתם רק מאפשרים את קיום המפגש.
תנועת "חמש אצבעות" היא תנועה חינוכית־חברתית שהקים ב־2014 עמיר מנחם, יוצא השייטת שהחליט אחרי שחרורו מהצבא להתמסר לעבודה עם בני נוער, ואביו יורם מנחם, איש חינוך וספורט מוכר בירושלים. התנועה מונה כיום כ־2,000 בני נוער, וגולת הכותרת שלה היא מכינה קדם צבאית מבוקשת הממוקמת בזכרון־יעקב. זוהי תנועה חילונית, אבל בשיחה עם עמיר מנחם מתברר כי היא שואבת לא מעט השראה מפעילותן של המכינות הקדם צבאיות הדתיות, ובראשן מכינת עלי. מנחם מגיע לעלי בכל שנה למפגש עם תלמידי המכינה, ומכאן החיבור המקורי בין שתי המכינות. אלא שהערב הזה, כאמור, הוא יוזמה של בני הנוער עצמם, ומי שהם בחרו שיוביל את השיח הערב וינווט אותו למקומות בונים הוא עמותת "שיח בוער", שמטרתה לקדם את הדיון הפנים־ישראלי באמצעות העמקת הידע, קבוצות דיון והתפלמסות מבוקרת.
האירוע מתרחש בחלק צדדי של הקניון, שהוסב למרכז הלוגיסטי של "חמש אצבעות". עשרות המכיניסטים והמכיניסטיות החילונים והדתיים מסתדרים על כיסאות בחלל המרכזי של המקום, כשניכר שהם אינם יושבים בשתי קבוצות אלא מעורבבים אלה באלה, ומקשיבים לכמה הרצאות פתיחה קצרות, בהן של במאי הסרט "אגדת חורבן", גידי דר. הם מקבלים הוראות כלליות, ואז מתפצלים למעגלי שיחה משותפים, שמתוכם יצטרכו בסוף הערב להציג תוכנית מעשית שהגו יחד ושמטרתה הקטנת הקיטוב והגברת האחדות. עמיר מנחם נותן להם שיחת מוטיבציה קצרה שמטילה עליהם אחריות: "במקומכם", הוא אומר לבני הנוער, "לא הייתי סומך על הדור שלנו, ההנהגה הנוכחית. תראו לאן הבאנו אתכם. יש עליכם אחריות על העתיד של המקום הזה, והוא מתחיל כאן, בשיח ביניכם".
נריה אלגלי: "הרגע שבו אדם אומר 'בואו ניתן צ'אנס לצד השני להביע את דעתו, לשמוע מה האחר חושב', זו הדרך להצטרף למסע של העם שלנו"
אנחנו שולפים מהמעגל כמה חבר'ה ומדברים איתם על מה שקורה כאן. ענבר רותם הוא תלמיד שנה ב' במכינת חמש אצבעות: "החבר'ה של 'שיח בוער' פנו אלינו עם היוזמה הזאת, מיד אהבנו את הרעיון כי אנחנו מאוד מאמינים במפגשים כאלה ובשיח. זה מאפשר לנו ללמוד, לשבת עם אנשים אחרים, להסתכל להם בעיניים".
לא התעורר אצלכם חשש שהנה הדתיים האלה יסבירו לנו מה זה שוק רעיונות חופשי?
"גדלתי בבית דתי לאומי, מצד שני אני חי כיום חיים יחסית חילוניים, וכמי שחווה את הרתיעה משני הצדדים, אני מבין שכשנפגשים, ההבדלים לא כאלה משמעותיים, וגם במקום שהם כן משמעותיים אפשר וצריך לייצר הבנה וחיבור – אם מצליחים לייצר אותם יכולה להיות להם השפעה גדולה".
אני שואל את נריה אלגלי מבר־יוחאי, תלמיד שנה ב' במכינת עלי, מה לבחור דוס ולמפגש עם חילונים בהרצליה. הוא טוען שזה דווקא מסתדר מצוין: "מה אנחנו עושים בבית המדרש? לומדים בחברותות. מה זה חברותא? אתה דן ומתווכח כדי לחדד את הנושאים. אם הרעיון שלך לא טוב ולא תדון בו, לא תדע שהוא לא טוב. לשמוע דעות אחרות רק יעשה לך טוב. אם תשתכנע, כנראה שהרעיון שלך לא היה כל כך טוב מלכתחילה. ואם שכנעת את האחר, הצלחת לגרום לדעה נכונה להגיע לעוד בן אדם. כך שמדובר ב'ווין־ווין'".
הרבנים יודעים, זה בברכתם?
"זה בדיוק כמו שעשרה חבר'ה מהמכינה יחליטו לצאת למשחק כדורגל. הם באים לרב, מבקשים אישור לצאת, הרב סומך עליהם ומאפשר להם. זה האירוע. זו יוזמה פרטית של תלמידים, ובמכינה סומכים עלינו שאנחנו יודעים מה לעשות. הרב אלי סדן והרב יגאל לוינשטיין בכלל לא יודעים על המפגש הזה, לא שמדובר בסוד או משהו – זה פשוט לא קשור אליהם".
יונה גרסיה מקריית־יערים הוא חרדי לשעבר שלומד היום במכינה בעלי, "מה שתפס אותי ביוזמה הזאת זה עניין האחריות האישית של כל אחד ואחד מאיתנו. כל אדם מספר סיפור אחר בחיים שלו, והסיפור הזה מושפע מהדעות ומהתפיסות שלו, מאנשים שהוא פוגש ומהידע שהוא צובר. אירוע כזה שבו אתה נפגש עם אנשים אחרים, הוא בעיניי מאוד חשוב לגיבוש הזהות שלך. אפשר לספר את הסיפור האישי שלי ולהתמקד במה אני עושה עכשיו, איפה אני גר ומה אני חושב ומאמין, אבל ישנו גם הסיפור היותר גדול, שאני חלק מעם ישראל במדינת ישראל, וזה המקום להרחיב את הסיפור האישי שיהיה קצת יותר גדול וקצת יותר מלא".
גיא קדוש, תלמיד שנה א' במכינת חמש אצבעות, מקדמת־צבי ברמת הגולן: "אני חושב שהשיח בין חלקי העם הוא הדבר הכי חשוב. אנחנו שומעים את הדעות בדרך כלל דרך פילטרים של תקשורת, והרבה יותר נכון לשמוע את הדברים כפי שהם במפגשים אישיים. לדבר, להתווכח, לשמוע דעות מהאנשים עצמם ולא מדוברים".
ענבר רותם: "לעומת השנים הראשונות של המדינה, שבהן היו פה קבוצות מאוד מוגדרות ששמרו על עצמן כדי לשרוד ולהנכיח את מה שהן מביאות, ככל שהמדינה מתקדמת ומתפתחת הקבוצות האלה מתפרקות לתוך רצף. ההגדרה של מגזרים היום היא הרבה פחות משמעותית בעיניי משהייתה לפני 20 או 40 שנה, והרצף הזה יוצר מורכבות שמאפשרת שיח והתקרבות יותר ממה שנדמה לנו. וכדי לייצר עתיד טוב יותר ביחד צריך להתייחס לזה כמו שזה, כלומר פחות בצורה של מגזרים וקבוצות – למרות שהן עדיין קיימות – ויותר למציאות של הרצף".
אביה ערד, תלמידת שנה ב' במכינת חמש אצבעות, גרה במושב שוקדה בעוטף עזה: "אני פחות מסכימה עם הניתוח הזה של הרצף, כי הכרתי לא מעט אנשים במהלך חיי שאולי אוכלים ביחד כל המשפחה ארוחת ערב בשישי, אבל זה לא אומר להם שום דבר יהודי. הם גם לא מגדירים את עצמם יהודים אלא קודם כול ישראלים, היהדות היא לא משהו מוגדר אצלם. מה שחזק אצל האנשים האלה זה המשפחתיות ולא המסורת. להפך, הם רחוקים מהדת. לכן מאוד חשוב השיח עם אנשים מרקעים שונים. זו הזדמנות לעורר את הסקרנות, ולא פחות מכך גם לצאת עם משהו פרקטי שאפשר לעשות ביחד, שזו בעצם המטרה של המפגש הספציפי הערב. יפה וטוב לדבר, אבל אם נקים משהו יחד – למשל נצא ליישובי העוטף ונעזור לשקם את הבתים – יכול להיות לזה אפקט מאוד גדול".
נריה אלגלי: "יש פה מהלך של עם שמתפתח כבר 3,500 שנה, וימשיך להתפתח אם נרצה בזה או לא, אם נכיר בזה או לא. והרגע שבו אדם אומר 'בואו ניתן צ'אנס לצד השני להביע את דעתו, לשמוע מה האחר חושב', זו הדרך להצטרף למסע הזה של העם שלנו. זו התעוררות נשמתית משמעותית שאני מרגיש שהיא קיימת והיא הרבה יותר גדולה מאיתנו".
יונה גרסיה: "מה שאני מקבל ממפגשים כאלה זה בעיקר תחושת שייכות. אחרי מפגש כזה, כשאני מתפלל תפילת מנחה ויש שם ברכות שמיועדות לכלל ישראל, אני באמת מרגיש שאני מתפלל עבור כלל ישראל ולא רק עבור עצמי, עבור המשפחה שלי או עבור המגזר הספציפי שממנו אני בא ובו אני חי. זה משהו שלא הייתי חושב עליו לפני כן".
אני משחרר את החבר'ה למעגליהם. בזמן שנותר עד שיציגו את מסקנותיהם על הבמה המאולתרת, אריק הצלם ואני מסתובבים ביניהם. למדנו כבר שכל מה שחשבנו על דור הטיקטוק נעלם כלא היה כשהיינו צריכים אותם בעזה, והתחושה הזו רק מתחזקת כשרואים נוער דתי וחילוני, בנים ובנות, מדברים ביניהם בשיא הרצינות על ערכים, קבלת אחריות, ציונות ואהבת המולדת. זה לא שאין ויכוחים, אבל הם נעשים ברצינות, בלי שנאה, עם הרבה כבוד. עמיר מנחם יגיד להם לאחר מכן שהסוד הוא המפגש פנים אל מול פנים, לא מול מסכים מנוכרים ברשתות החברתיות מלאות הרעל.
נציגים מכל מעגל עולים ומספרים מה העלו בחכתם. לא עלו כאן הערב יוזמות משותפות פורצות דרך אלא יותר הצהרות על חשיבות המפגש והרצון להמשיך אותו. כשאני מביע את אכזבתי בפני מנחם הוא לא מצטרף אליה: "אני חווה את המפגשים האלה כמדהימים. בגלל הבורות, בגלל שהם לא כל כך יודעים עדיין, המפגשים האלה מעוררים בהם משהו. מערכת החינוך מגדלת נוער מאוד צייתן וקונפורמיסט, שלא שואל שאלות, מכיר את מה שהוא רואה בילדות ולא יותר מזה. המטרה שלי היא להוציא אותם מאזור הנוחות. ברור שבשלב הראשון חסר להם הבסיס, אז הדברים שהם יגידו יהיו קצת פשטניים ולא פרקטיים, אבל לאט־לאט, מפגש כזה מוביל לעוד מפגש, ופתאום הם עושים סוף שבוע ביחד, ופתאום מעלים רעיונות ודברים שפעם היו יכולים לבוא לידי ביטוי רק בצבא. החיבור הזה מייצר פעולות ורעיונות שבתקופה כמו היום חשובים מאוד בעיניי. הם מרגישים פתאום שהמשותף גדול יותר מהמבדיל. זה קסם שיש בו ראשוניות, ולדעתי מאוד חשוב להשקיע בו".
אביה ערד: "יפה וטוב לדבר, אבל אם נקים משהו יחד – למשל נצא ליישובי העוטף ונעזור לשקם את הבתים – יכול להיות לזה אפקט מאוד גדול"
אחרי שכולם התפזרו אני משוחח עם עמיר מנחם. ראשית אני שואל אותו לדעתו על השאלה האם בישראל יש יותר רצף מגזרי או שבטים של ממש, סוגיה שעלתה בשיחה בין ענבר לאביה. "אני אחזק את מה שאביה אמרה", הוא אומר, "אני פוגש המון נוער חילוני, ואצל רבים מהם יש נתק מוחלט מהסיפור היהודי. הם יגידו 'אני ישראלי', או אפילו 'אני יהודי', אבל זה לא אומר להם כמעט כלום. וכשאתה נכנס איתם לשיח ורוצה לדבר איתם על היסטוריה, אתה מגלה בורות מטורפת. זה ציבור מאוד גדול במדינת ישראל. מי שמגיע לשיח כמו זה, מראש יש לו יותר ידע ויותר חיבור. בקרב ציבור חילוני מאוד גדול אין את החיבור הזה והוא מאוד מנותק. ואני אומר את זה כחילוני".
אנחנו מכירים טוב יחסית את המכינות הדתיות, מפה עבורנו את עולם המכינות החילוניות.
"יש כמה עשרות מכינות, רובן נחלשו בשנים האחרונות. במכינות החזקות יש אוטוריטה שמצליחה לייצר המשכיות. בשפה הדתית קוראים לזה ר"מים, אצל החילונים מדריכים, אבל כאלה שנשארים לאורך זמן. הרבה מהאנשים החזקים שהקימו את הדור הראשון של המכינות החילוניות עזבו, ולא קם אחריהם דור שיצר המשכיות. יש המון פוטנציאל, כי הרבה חבר'ה שרוצים לדחות את הגיוס שלהם בשנה־שנתיים".
מה לא עובד ברוב המכינות החילוניות שכן עובד אצל הדתיות?
"מעל הכול, הסיפור הזהותי־אידיאולוגי, שקצת משקף את מה שקורה בציבור החילוני ליברלי. חוסר בזהות ובאידיאולוגיה מייצר סוג של ריק, חיים עם תכלית לא מספיק ברורה. המכינות הדתיות רואות את זה כחלק מתהליך הרבה יותר רחב, משהו שמתחיל כבר בבית הספר, בתנועות נוער כמו בני עקיבא, באחוזים גבוהים יחסית של הליכה לפנימיות בתקופת התיכון, ובוודאי שגם באחוזים מאוד גבוהים של הכנה כלשהי לצבא ולחיים אחרי התיכון. זה בא לידי ביטוי בשינויים שקורים במדינה בשנים האחרונות, כמו העובדה שבקורס קצינים בערך חצי מהחבר'ה חובשי כיפות. זה לא בא משום מקום, זה תוצר של אידיאולוגיה יותר ברורה שיש במכינות הדתיות. אני מרצה בכל סוגי המכינות, ובמכינות הדתיות אתה רואה להט אחר, ובמובן הזה מכינת 'חמש אצבעות' דומה הרבה יותר לסוג הזה של המכינות. לכן יש לנו מכנה משותף עם מכינה כמו עלי. כבר כמה שנים אנחנו עושים שיתופי פעולה קבועים איתם".
אם הייתי אבא חילוני שמתלבט אם לשלוח את הילד שלו למכינה שלך, יכול להיות שלא הייתי אוהב את נימת ההתבטלות שיש אצלך כלפי הציבור הדתי לאומי.
"יש לי הרבה הערכה לדברים שקורים במכינות הדתיות, אבל יש גם דברים שאני חושב שקורים בהם ולא צריכים להיות. וכשאתה לוקח את הדברים הטובים שיש בעולם החילוני והדברים הטובים שיש בעולם הדתי, אפשר ליצור משהו מנצח. יצרנו שילוב, זו לא הערצה מצד אחד ולא בדלנות מצד שני".
מה קורה בין המכינות מעבר למפגשים כמו זה?
"יש היזון הדדי. במכינה שלנו התלמידים עצמם הכניסו תכנים שהגיעו ממפגש עם המכינות הדתיות, דברים שקשורים ליהדות. המכינות הדתיות לוקחות מאיתנו את ההשקעה באימונים לקראת הצבא, הם מתאמנים ביחד למשל. יש גם התנדבות משותפת כמו ביקור פצועים ודברים שיוצרים תחושת שיתוף. ברמת הסגל, הייתה לנו חשיבה משותפת מול עלי להקים שלוחה משותפת מעורבת של עלי וחמש אצבעות".
את חזון אחרית הימים הזה כבר התחילו לבסס עד שהרפורמה המשפטית נכנסה למרכז השיח בישראל. "הסוגיה הזאת הרחיקה את האפשרות לממש את זה, לא כי קרה משהו בינינו אלא בגלל מה שקרה במדינה". מסביר מנחם, "אתה צודק שעבור הצד הדתי זה הרבה יותר לצאת מאזור הנוחות לעומת הצד שלי, שרואה בזה הרפתקה שאני מאוד רוצה לצאת אליה. עצם זה שאני כאדם חילוני נכנס כל שנה ומדבר עם התלמידים בעלי על הדעות שלי והאידיאולוגיה שלי, מראה שיש שם פתיחות לא מובנת מאליה. קח בחשבון שאני לא מגדיר את המכינה שלנו כחילונית אלא כציונית. רוב התלמידים חילונים באורח החיים, אבל יש גם תלמידים ששומרים שבת ומסורת. הרב יגאל זיהה בנו מה שהוא קורא לו 'ניצוץ יהודי, שהוא אוהב ומתחבר אליו, משהו לאומי. אנחנו גוף ליברלי, השיח אצלנו מאוד פתוח ואנחנו נותנים מקום כמעט לכל תוכן. ויש בנו משהו שמחובר לסיפור היהודי ולאחריות שאנחנו צריכים לקחת עליו, זה כנראה מה שדיבר אליו".
מה ההרכב הסוציו־דמוגרפי של המכינה?
"בהגדרה, כשאנחנו עושים את המיונים אנחנו מכוונים ש־30־40 אחוז לפחות יגיעו מהפריפריה ומרקע סוציו־אקונומי נמוך, ויש מלגות למי שצריך. יש לנו תוכניות להתרחב, אנחנו בתהליך להקמת שלוחה בעוטף עזה, בקיבוץ מפלסים, כדי להשתתף במלאכת השיקום הלאומית. אנחנו רוצים להתפתח עם המכינה והתנועה להרבה מאוד אזורים בארץ, בדגש על הציונות הדתית. לא יודע אם זה אומר לפתוח מכינה לדתיים־לאומיים, אבל כן לפתוח קבוצות של תנועות הנוער שלנו שמשתלבות בציבור הדתי לאומי. מה שמייחד את התנועה הזאת לעומת בני עקיבא למשל הוא קודם כול צוות ההדרכה. מדריכים אצלנו הם אנשים בוגרים ולא בני נוער, שעוברים הדרכה של חצי שנה לפני שהם מוסמכים כמדריכים, ובהדרכה הזאת מלמדים מתודות שמבוססות על הצרכים של בני הנוער היום. רמת העומק שילד מקבל בתנועה הזו גבוהה בהרבה ביחס לתנועות נוער אחרות".
