01 זיכרון ילדות תרבותי. גדלתי בלונדון. בימי ראשון, היינו מטיילים בעיר. באחד הטיולים, כשהייתי בת שבע, הלכתי לאיבוד ולא מצאתי את אמי ואת אחיותיי. לא נלחצתי. להפך, זו הייתה הזדמנות! נכנסתי לתיאטרון שתמיד רציתי לראות בו הצגה, ואמרתי שאיבדתי את המשפחה שלי. אני לא אשכח את הריח – זה היה ריח של שטיח עבה, בגדים ישנים, אבק, בושם, ספריי שיער, ריח של תרבות. הסדרנית שראתה ילדה שלא שייכת לאף אחד, שאלה אותי אם המשפחה שלי באולם. הנהנתי, בלי מילים. חצי שקר, פשוט לא עמדתי בפיתוי. כבר שמעתי את המוזיקה מבחוץ ומחיאות כפיים. אבל רגע לפני שנכנסנו לאולם, כשידי הקטנה בידה הבוטחת, שמעתי צעקה מבחוץ, "הנה היא! היא פה! היא פה!" אחותי המעצבנת! אוף. רצתי אליהם מהר, לפני שהסדרנית תגלה ששיקרתי.
02 ספר שקראת פעמיים. שני ספרים קראתי אינספור פעמים; "הנבל של דוידה", מאת חיים פוטוק. ספר שהיה מתחת לכרית שלי כנערה, עד שהוא התפורר מרוב דפדוף. ו"לא כשאר האמהות" מאת אנג׳ליקה שרובסדורף, שקראתי בגיל 30 בערך בפעם הראשונה ומאז אני לא יכולה להיפרד ממנו. המשותף לשני הספרים הללו הוא גיבורות נשיות ויהודיות, שחיו בתקופה היסטורית סוערת.
03 דמות שמעניקה לך השראה. סבתא שלי ז"ל, סבתא שמחה. נולדה במרוקו (אני חצי אנגלייה וחצי מרוקאית – שותה את הקאפ אוף טי שלי עם טבסקו). חיתנו את סבתא שמחה בגיל 13, היא ילדה את אבא שלי, הבכור מבין 12 ילדיה, בגיל 14. היא מעולם לא למדה קרוא וכתוב, אך הייתה אחת הנשים הכי חכמות שהכרתי. היא ידעה לרפא כל דבר באמצעות צמחי מרפא והרבה אהבה. אני "מדברת איתה" כל שישי בהדלקת נרות. עד היום וגם מעולם אחר, היא נותנת לי עצות.
04 מי מצחיק אותך. הילדים שלי. שלושתם, קורעים! היה שווה להשתמש בהומור כדי להוציא אותם מפינות כשהיו קטנים, הם הפנימו את זה מעולה, ומשתמשים בתרופה שלי נגדי, כלומר בעדי. הומור הוא כלי תקשורתי וריפויי מעבר לכיף.
05 עם מי היית מתחלפת ליום אחד. נהג מונית. אני מכורה לסיפורים אמיתיים, אותנטים, מהחיים. הבת שלי אומרת עליי שאני הבן אדם היחיד שכאשר חשמלאי יוצא מהבית הוא כבר יודע את כל סיפור חייו. תמיד תהיתי אילו סיפורים ושיחות מרתקים מתרחשים במושב האחורי החד־פעמי של מונית. אבל זה לא יחזיק מעמד יותר מיום, כי אין לי חוש כיוון בכלל. זה צ׳יפ שחסר אצלי במערכת, אבל נתנו לי צ'יפ נוסף של הומור, להסתדר עם זה.
06 מה שם קבוצת הוואטסאפ המשפחתית שלך. "אין כמו בבתים". פעם זה היה "אין כמו בבית" אבל מאז שהתגרשנו זה נהיה "בתים". היה לנו חשוב, בהתחשב בעובדה שיש לנו שלושה ילדים מדהימים ושבילינו יחד איזה 20 שנה, שניפרד יפה ככל האפשר. עשיתי הרבה ויתורים בשביל זה, ואני לא מצטערת בכלל. נפרדנו כזוג אבל נשארנו משפחה. אם לא נדע לעשות שלום עם מי שפעם היה האדם הכי משמעותי בחיים שלנו, איך נעשה שלום עם זרים?
