"אני מרגישה שמאז 7 באוקטובר האנושות נמצאת במצב שברירי ומסוכן מאוד. כל מה שאני צועקת ומתריעה עליו במשך שנים יצא בבת אחת החוצה אל העולם כולו, דרך מצלמות ה'גו פרו' של מחבלי החמאס", אומרת יסמין מוחמד, מהפעילות הבולטות בעולם למען זכויות נשים מוסלמיות ותמיכה במוסלמים לשעבר. "אם המערב יבין מול מי הוא עומד ועד כמה הגרסאות הגרועות ביותר של האסלאם נכנסו ללב המוסדות הכי חשובים במערב, ובעקבות זאת יערוך ניקוי אורוות יסודי, יש עוד סיכוי לתקן את המצב. אבל אם הליברלים המערביים ימשיכו למלא את תפקיד 'האידיוטים השימושיים' מול מוסלמים המשתמשים בהם לקדם את האידיאולוגיה שלהם, הדברים ילכו וייעשו הרבה יותר גרועים. הטבח שהתרחש בישראל עלול להיות רק קדימון למה שמצפה לעולם כולו".
היא איננה מסגירה את מקום מגוריה הנוכחי, ואפילו גילה המדויק חסוי. אמצעי הביטחון הללו, לצד אחרים שהיא נוקטת, נובעים מחשש שמוסלמים קנאים ינסו לפגוע בה. בהתחשב בגורלם של לא מעט מוסלמים או מוסלמים־לשעבר שהעזו למתוח ביקורת פומבית על האסלאם, יש לה בהחלט ממה לחשוש. רק לפני כשנתיים הופתע העולם כאשר במהלך כנס בניו־יורק, אזרח אמריקני ממוצא לבנוני דקר את הסופר סלמן רושדי ופצע אותו. ברב־המכר שלו "פסוקי השטן", שפורסם בשנת 1989, הציג רושדי את דמויותיהם של הנביא מוחמד ושל האייתוללה חומייני, מנהיג המהפכה האסלאמית באיראן, באופן ביקורתי ואף נלעג. מאז הוא הפך למטרה עבור מוסלמים קנאים ברחבי העולם.
יסמין מוחמד איננה מעוניינת להיכנס לסטטיסטיקה המדממת הזו, "בעיקר בשביל שתי הבנות שלי". ובכל זאת, היא מתראיינת ופועלת מתוך תחושת דחיפות ומזהירה במילים חריפות מפני הסכנות שמגלמת לדעתה הציוויליזציה המוסלמית. "בפני המערב עומד מכשול ששמו האסלאם", היא קובעת. "אם נפחד ולא נאמר את האמת הזו, המחיר הוא שנאבד את העולם החופשי. הסיכון בהחלט שווה את זה, גם הסיכון האישי שלי".
מבחינתה לא מדובר בעניין תיאורטי, אלא בחוויית חיים אישית. מפעם לפעם במהלך שיחתנו עולות דמעות בעיניה, בעיקר כאשר היא מגוללת את הזיכרונות הקשים מהילדות בצל משפחה מוסלמית־רדיקלית בקנדה, ומהתעללויות שספגה מאימה ומבעלה, פעיל בכיר באל־קאעידה, שהיא אולצה להינשא לו.
הסרטונים שהפיץ חמאס מהטבח ביישובי העוטף נגעו בה בנקודה אישית מאוד. "הדבר הראשון שראיתי הוא כמה שניות מהסרטון של שני לוק, כיצד היא שרועה על הטנדר של אנשי חמאס שחטפו אותה מהמסיבה. סגרתי אותו מיד, פשוט לא יכולתי להמשיך. הכול צף בשניות. ראיתי את ההתעללות שעברתי בילדות מהאבא החורג שלי כי לא שיננתי פסוקים מהקוראן בעל פה. ראיתי את הנשים האיראניות שנאנסות ונרצחות כי הן לא מוכנות לשים חיג'אב, ואת הנשים האלג'יראיות שנרצחות כי לדעת בעליהן הן לא נהגו בצניעות. ראיתי דורות על גבי דורות של נשים שגברים מוסלמים קיצוניים התייחסו אליהן כתתי־אדם. זה גרם לי להבין שהקול שאני משמיעה חשוב מתמיד".
לצד הזעם האישי, מוחמד מפגינה בקיאות רבה הן בכתבי האסלאם ובספרות המחקרית על אודותיו, והן בהבנת הלכי הרוח במדינות מוסלמית ברחבי העולם. כמי שמכירה את העולם המוסלמי מבפנים, היא חשה שעדותה היא בעלת חשיבות עליונה. הארגון שהקימה, בשם "לבבות חופשיים, מוחות חופשיים" (Free Hearts, Free Minds), מספק סיוע ועזרה נפשית ל"מוסלמים המעזים לחשוב באופן חופשי" בארצות האסלאם ובמערב. היא מתראיינת לכלי תקשורת ולהסכתים ברחבי העולם, מגוללת את סיפורה על עזיבת העולם המוסלמי, ומותחת ביקורת על חוסר ההבנה של העולם הליברלי במערב את הכוונות האמיתיות של מנהיגי האסלאם.
הגולם קם על יוצרו
עוד ב־2019 התריעה יסמין מוחמד על החיבור המסוכן שבין השמאל לאסלאם, בספר שפרסמה בשם "חשיפה: כיצד הליברלים המערביים מעצימים את האסלאם הרדיקלי". לצד ביקורת על הליברליזם המערבי וחולשתו מול האידיאולוגים המוסלמים שמנצלים זאת, היא מגוללת בו בהרחבה את סיפורה האישי.
המסע שעברה מוחמד בדרך להוצאת הספר מלמד גם הוא רבות על הפחד מהמסרים שלה. "כל ההוצאות סירבו להוציא אותו לאור, מחשש שהמסרים שלו נגד האסלאם יהוו עבורם סכנה ביטחונית", היא מספרת. "אפילו ניל בלייר, הסוכן של ג'יי קיי רולינג, שסבר כי הספר ראוי וניסה לשכנע הוצאות ספרים לפרסם אותו, לא הצליח לעזור לי". היא החליטה להוציא את הספר בהוצאה עצמית. הספר עורר שיח בבמות רבות, ולהפתעתה תורגם לכ־15 שפות. "לא הייתי מוכנה לכך, כי לא ידעתי עד כמה אנשים במקומות כמו שוודיה וגרמניה יזדהו עם הסיפור האישי שלי ועם התובנות שלי על האסלאם. חשבתי שאני בודדה במערכה, והתברר לי שממש לא".
"אם המערב יבין מול מי הוא עומד ועד כמה הגרסאות הגרועות ביותר של האסלאם נכנסו ללב המוסדות הכי חשובים שלו, ובעקבות זאת יערוך ניקוי אורוות יסודי, יש עוד סיכוי לתקן את המצב. אבל אם הליברלים המערביים ימשיכו למלא את תפקיד 'האידיוטים השימושיים' מול מוסלמים המשתמשים בהם לקדם את האידיאולוגיה שלהם, הדברים ייעשו הרבה יותר גרועים"
בחודשים האחרונים המסרים שלה רלוונטיים במיוחד נוכח המחזה המוזר שהפך לשגרתי, של צעירים מהשמאל הפרוגרסיבי צועדים לצד מוסלמים בהפגנות פרו־פלסטיניות ברחבי המערב. כשאני מעלה את האפשרות שבספרה ניבאה את המתרחש כיום, היא מסתייגת. "אני לא נביאה. בסך הכול תיארתי את מה שמתרחש מהמשקפיים שלי, כמי שהייתה בתוך העולם המוסלמי, עבור חברים ליברלים במערב. לצערי הם סובלים מעיוורון קשה, שעלול לעלות לתרבות המערב ביוקר. לצערי אנשים שלא הקשיבו לי בזמן, או שזלזלו וראו בי 'מתריעת שווא', נאלצים כעת לראות המוני פרו־פלסטינים צועדים ברחובותיה של כל בירה מערבית. לקחתי את הסיכון להיות קסנדרה (דמות במיתולוגיה היוונית שאיש לא שעה לנבואותיה; מ"ח) ואמשיך להיות כזו, עד שהקול שלי יישמע".
מהו לדעתך הפער הגדול ביותר בהבנה של אנשים במערב את האסלאם?
"ראשית, אני חושבת שאילפו אותנו במערב מגיל מאוד צעיר, לעולם לא לבקר תופעות תרבותיות שהמקור שלהן איננו מערבי. הורגלנו לחשוב שאם יש לנו ביקורת על תרבויות אחרות, באופן אוטומטי זה 'קסנופוביה', 'אסלאמופוביה', גזענות, התנשאות לבנה, קולוניאליזם – כל הדברים הרעים שבמערב אנחנו נוהגים לייחס לעצמנו, ולעולם לא נעז לייחס את התופעות הללו לתרבויות אחרות. חברים קנדים שלי הפסיקו לחגוג את החג הלאומי של קנדה. אני שומעת מהם אמירות כמו 'מה יש כבר לחגוג? את האשמה שאנחנו נושאים על היותנו לבנים?' האווירה הזו השתלטה על המערב.
"אצל המוסלמים, במיוחד הערבים, זה בדיוק הפוך: יש רק גאווה עצומה בעבר הקולוניאלי של האסלאם. מוסלמים גאים מאוד בדרך שבה האימפריה שייסדו ממשיכיו של מוחמד הצליחה לכבוש חלקים נרחבים מהעולם במהירות עצומה במאה השביעית לספירה, וכיצד עמים רבים בהיסטוריה איבדו את התרבות והשפה שלהם כאשר הם אימצו את האסלאם. ביקורת עצמית היא דבר שלא קיים בתרבות הזו. אז אפשר לומר שמשני הצדדים של החיים שלי, כמי שגדלה כמוסלמית וחיה כיום בחברה ליברלית, זיהיתי מנגנונים חברתיים הרסניים: מצד אחד האשמה עצמית תמידית במרחב הליברלי, ומצד שני ה'לעולם לא אשמים' של הגרסה המוסלמית".
בישראל רבים הופתעו בתחילת המלחמה מהחיבור ההדוק שבין השמאל העולמי למוסלמים רדיקלים תומכי הנרטיב הפלסטיני, שתי קבוצות שממבט ראשון נראות הכי שונות.
"מאחורי ההבדלים החיצוניים יש כמה נקודות דמיון מדהימות. ראשית, ל'תרבות הביטול' שהשיח הפרוגרסיבי מוביל בחברות מערביות, ושבמסגרתה אם אתה לא מיישר קו עם התקינות הפוליטית, בעיקר בנושאי מגדר, אתה אוטומטית מסולק מהשיח הציבורי וסופג ביוש פומבי, יש דמיון עמוק לאיסורים של השיח המוסלמי. באסלאם אסור לחשוב באופן חופשי. מילדות אתה מחונך לקבל את האמיתות של הקבוצה, ואם תערער עליהן אתה בסכנת חיים מיידית.
"שתי הקבוצות הללו מאוחדות לא רק באנטישמיות שלהן, אלא גם בשנאה שלהן לערכי המערב. בשתיהן תוכל למצוא חיבור רעיל של קורבנות מובנית ונרקיסיזם. ג'ולי בינדל, סופרת בריטית פמיניסטית, כינתה את המוסלמים 'בריונים בכיינים'. אני חושבת שזה תיאור מדויק: בחזות של מסכנות וחולשה, ארגונים אסלאמיסטיים חדרו לאוניברסיטאות החשובות במערב – גם בעזרת הכסף הגדול שהגיע מקטאר ומערב הסעודית, אבל גם בעזרת שיח הזכויות של המיעוט החלש והמדוכא. העניין הוא שכאשר אנחנו מתבוננים על ההיסטוריה, החיבור הזה תמיד נגמר רע בעבור השמאל".
למשל?
"אם נחזור ל־1979, שנת המהפכה האסלאמית באיראן, ניזכר כיצד השמאל הסוציאליסטי חבר לאסלאמיסטים של חומייני. המטרה הקדושה של שתי הקבוצות הייתה הפלת משטרו של השאה. צעירים מהשמאל ראו בחומייני דמות מהפכנית והזדהו עימו. אבל ברגע שהאסלאמיסטים עלו לשלטון, הם רצחו ואסרו אלפי סטודנטים מהשמאל שעד אתמול היו החברים שלהם למאבק. זה מה שהאסלאמיסטים יעשו גם הפעם: הם ישתמשו באידיוטים השימושיים, וברגע שלא יצטרכו אותם הם יזרקו אותם מכל המדרגות. אני רואה סכנה אמיתית שהדבר יכול להתרחש גם באמריקה".
את יכולה לראות משהו דומה קורה באמריקה?
"בוודאי, זה כבר קורה. מתוך תפיסה ליברלית, העיר הַמְטְרַמְק שבמדינת מישיגן אימצה קהילה מוסלמית גדולה, מאחר שרבים בה סברו כי המיעוט המוסלמי בארה"ב מרגיש מאוים בתקופת נשיאותו של טראמפ. מוסלמים רבים נענו לקריאה והגיעו להתיישב שם. כיום יש בעיר כל כך הרבה מוסלמים, שהם שולטים במועצת העיר. אחד הצעדים הראשונים שהם עשו כשקיבלו רוב במועצה, זה להכריז שלא תתאפשר בעיר הנפת דגלי הלהט"ב. הליברלים הגיבו בתדהמה ובתחושת בגידה. זה לא עזר להם. כל מה שיכולתי לחשוב זה 'מה בכלל הליברלים האלו חשבו מלכתחילה'. מה שרעיל בכל העסק הזה הוא שאם ארגוני הורים נוצרים, למשל, היו מדברים באופן ביקורתי על להט"בים, זה היה נורא ואיום והגינוי היה מגיע מכל הצדדים. אך בזמן שהימין הקיצוני לא מצליח לצמוח כי יש עליו ניטור וביקורת עקביים, למוסלמים יש דין אחר.
"תוסיף לזה את מה שכבר ידוע לכול, כיצד הכסף הקטארי וארגונים שהם שופרות של תנועות אסלאמיות, כמו אגודת הסטודנטים המוסלמים בארה"ב ובקנדה (MSA), נעשו דומיננטיים במוסדות להשכלה גבוהה בצפון אמריקה, או את המועצה ליחסים אמריקניים־מוסלמיים (CAIR), שיש לה לובי הולך ומתחזק בתוך הממשל האמריקני – ותקבל את התמונה המלאה. רבים התריעו שבדרך זו האסלאם מחזק את כוחו במערב. גם אני התרעתי מזמן שהברברים על החומות. הפעם הם לא היו צריכים להילחם על רומא; הם נכנסו בכניסה הראשית, ובשם חופש הביטוי כולנו נכנענו להם".
כיצד את משיבה לטענות שהמערב אחראי למצב הירוד של המדינות המוסלמיות, מהקולוניאליזם ועד המלחמות של ממשל בוש במזרח התיכון?
"הליברלים במערב חושבים שהם אחראים לכל מה שקרה אי־פעם בכל פינה בעולם. כאילו שערביי המזרח התיכון בילו במדבר להנאתם ועסקו בבניית ארמונות בחול לפני שהאדם הלבן הגיע אליהם ולימד אותם איך להיות הומופובים, אנטישמים ומהו טרור. מה זו הבדיחה הזאת? אני אומרת לליברלים: עד כמה אתם חושבים שאתם כל כך מיוחדים ומשפיעים? מבחינה היסטורית, רוב התופעות הללו התרחשו במזרח התיכון הרבה לפני שהמדינות שלכם בכלל היו קיימות, מאות ואלפי שנים לפני שמישהו קרא לעצמו אמריקני או אנגלי. אני מייחסת את זה לעיסוק העצמי הבלתי נלאה ואפילו לתחושת העליונות של ליברלים".
מעבר לאידאולוגיה הליברלית והפרוגרסיבית, שלדברייך נותנת מקום לאסלאם, נראה שיש כאן גם פערי תרבות פשוטים. ליברלים מערביים אכן לא מכירים את האסלאם.
"אני מסכימה שזה חלק מהעניין. מאז 7 באוקטובר אפשר לראות את 'צעדות אל־קודס' ברחבי אירופה, כאשר צועקים שם בערבית 'ח'ייבר ח'ייבר יא־יהוד'. רוב הליברלים לא מבינים את ההקשר. כאשר מוסלמי צועק את הקריאה הזו, הוא מבטא את השאיפה שממש כמו בימים ההם, צבאו של מוחמד יבצע שוב ג'נוסייד ביהודים. על פי המסורת המוסלמית, בח'ייבר התנהל קרב של מוסלמים נגד שבטים יהודיים, והמוסלמים רצחו את כל הגברים היהודים, לקחו את הנשים והילדים שלהם כשפחות מין, והפכו את הנערים הצעירים ללוחמים בצבא האסלאם.
"אבל אלה לא רק פערי הבנה. גם כשהדברים ברורים יותר, למשל כאשר רואים דגלי דאעש וטליבאן בהפגנות פרו־פלסטיניות, כולם שומרים על שתיקה. כאן לליברלים כבר אין תירוץ, הם יודעים מה זה אומר. אם לא נתחיל בתהליכי תיקון רדיקליים, זה יהיה מאוחר מדי, וקריאות לג'נוסייד כלפי יהודים יהפכו לדבר שבשגרה".
חברה נטולת ביקורת עצמית
מה הצעד הראשון שצריך לעשות כדי להתחיל בתהליכי תיקון?
"ממש אחרי 7 באוקטובר, פרופסור ערבי־מוסלמי באוניברסיטת מונטריאול בקנדה קרא לסטודנטית יהודייה 'לחזור לפולין'. זה חלק מהתרבות שאופפת היום מרצים מהשמאל, והם מקבלים גיבוי ותמיכה מקבוצות מאורגנות של סטודנטים ואנשי סגל מוסלמים. חלק מהתיקון שצריך לעשות זה לאתר את האנשים שאמרו דברים מסוג זה, לסמן אותם ולהוציא אותם מהמוסדות שלנו. צריך לפעול כך לא רק באקדמיה אלא גם בגופים אחרים".
אני שם לב שאת נוהגת לומר "האסלאם", ולא "האסלאם הקיצוני" או "אידיאולוגיה אסלאמיסטית". בדרך כלל, במיוחד אצל אנשי אקדמיה ומזרחנים, מקפידים להפריד בין האסלאם ובין תופעות קיצוניות כמו חמאס או דאעש.
"זיהית נכון", מאשרת מוחמד. "ההפרדה הזאת נועדה לרוב לפטור את האסלאם מאחריות. זו הכחשה של המציאות. חמאס, למשל, היא לא קבוצה יוצאת דופן בעולם המוסלמי, אלא רק אחת מני רבות ובהן חיזבאללה בלבנון, דאעש בעיראק ובסוריה, בוקו־חראם בניגריה, אל־שבאב בסומליה, הטליבאן ששולט באפגניסטן, וזה עוד מבלי לפרט את כולן ומבלי לדבר על המשטרים האסלאמיים עצמם. עיוות מסמל משהו שהוא חריג מהנורמה, אבל חמאס אינו חריג, קבוצות כמותו הן דבר שבשגרה. ההבדל ביני ובין אנשי אקדמיה הוא שאני מכירה לא רק את המחקר אלא גם את השטח, מבפנים. זה הבדל עצום".
ובכל זאת, יטענו כלפייך שאת חוטאת בהכללת יתר.
"תראה, אסלאמיסטים הם אנשים שמעוניינים להפיץ את האסלאם על פני הגלובוס, והם מאורגנים ומחויבים. חלקם יעשו זאת באמצעים דיפלומטיים וחינוכיים, וחלקם תוך שימוש בטרור. לא כל המוסלמים הם אסלאמיסטים, אבל כל האסלאמיסטים הם מוסלמים. האסלאם הוא השורש, ועד כמה שזה אולי לא נעים לדעת את זה, גם ההשראה למעשי החמאס ב־7 באוקטובר נמצאת כבר בקוראן, בחדית' ובשאר כתבי הקודש המוסלמיים".
אני שואל את מוחמד האם לדעתה מוסלמי אדוק לעולם יימצא בעמדה לעומתית לחברה המערבית שבתוכה הוא חי. "האסלאם מנוגד לערכי המערב", משיבה מוחמד. "מוסלמים מעטים שמוותרים על חלקים עיקריים של הדת שלהם יכולים לחיות בשלום במערב, אבל אלה שמציבים את הדת במקום הראשון, ואלה הם רוב המוסלמים, לעולם לא יכבדו ערכים או חוקים מערביים מעל אלה של האסלאם. זו אמת קשה, אבל לצערי חייבים להתמודד איתה".
הוגי דעות במערב, למשל רנה ז'יראר, מציינים שאחד מסודות ההצלחה של המערב טמון בכך שהוא מצליח לבקר את עצמו. את חושבת שהיעדר ביקורת עצמית הוא אחת הסיבות למצבה של הציוויליזציה המוסלמית במאות האחרונות?
"לחלוטין. כשבמערב מבחינים בתופעות חברתיות כמו אי־שוויון בשכר בין גברים לנשים, נבקש לתהות על הסיבות לכך, ואם צריך אז גם לתקן. כשביקורתיות היא לא חלק מהדי־אן־איי של התרבות שלך, אתה גוזר על עצמך קיפאון. וכשאנחנו חסרי ביקורתיות מול האסלאם, במיוחד זה שצומח במערב, זה מאפשר לו לשגשג בקרבנו. כשאני מדברת על העינויים הקשים שנשים עוברות רק כי הן נולדו בחברה מוסלמית, רואים את זה כ'אסלאמופוביה'.
"אני רוצה שהנשים האלו ישגשגו ממש כמו נשים מערביות", מרימה מוחמד את קולה, וניכר שהיא מדברת מדם ליבה. "למה אנחנו מסוגלים לבקר את התרבות שלנו, ולראות גלים שונים של פמיניזם לאורך עשרות שנים, אבל אנחנו לא מסוגלים לדבר לטובת נשים באפגניסטן, באיראן, במצרים, בערב הסעודית, בסומליה ובסודן? למה הן לא מסוגלות להתקדם? למה להן לא מגיעות אותן זכויות שמגיעות לנשים שנולדו בצד השני של הגלובוס? כשאנחנו מקפידים לראות את האסלאם כדת של מיעוט שזקוקה להגנה מפני חברת הרוב, קורה דבר עצוב מאוד: אנחנו משאירים הרבה מאוד קבוצות, ונשים במיוחד, שכל חטאן הוא שנולדו לציוויליזציה המוסלמית, להיות מופלות, ולא רק בחברות אסלאמיות אלא גם בלב המערב. אנחנו פשוט מפקירים אותן".
השופט לא עצר את ההתעללות
יסמין מוחמד נולדה בוונקובר שבקנדה לאם מצרית ולאב פלסטיני, יליד עזה. משפחתה ניהלה אורח חיים חילוני. כשהייתה בת שנתיים עזב אביה את הבית, ואימה התקרבה למסגד מקומי והחלה לעבור תהליך של התחזקות דתית. בהמשך הפכה האם לאשתו השנייה של אדם מוסלמי, שנותר נשוי במקביל לאשתו הראשונה. בספרה מתארת מוחמד כיצד אביה החורג התעלל בה ובאחיה. היא נאלצה כילדה לעטות חיג'אב לראשה ולקיים אורח חיים קפדני ונוקשה, שכלל חמש תפילות ביום והקפדה על דיני השריעה. "פחדתי כל הזמן", מספרת מוחמד. "גרמו לי להבין שאני באמת ובתמים אשרף באש הגהנום אם לא אמלא אחר כל הגזירות".
גדלת כמוסלמית, אבל חיית במדינה חופשית כמו קנדה. מה את יכולה לומר על ההבדל התרבותי בין האופן שבו גדלת בוונקובר, ובין חייה של בחורה קנדית בבניין הסמוך?
"היה כל הבדל תרבותי שניתן להעלות על הדעת: לא הרשו לי להיות עם חברות לא מוסלמיות, וזה הבדל תרבותי עצום כשאתה חי במדינה כל כך רב־תרבותית. בחירת החברים שלי הייתה מבוקרת. אסור היה לי לשחות, לרכב על אופניים, לעשות ספורט מכל סוג. אסור היה לי להאזין למוזיקה, לחגוג את יום הולדתי או להשתתף בפעילויות תרבותיות כלשהן, כי אמרו לי שזו לא התרבות שלי. חונכתי לראות את עצמי כשונה מהותית לטובה מהאנשים סביבי, שהם כופרים".
מה שאת מתארת אופייני לרוב המוסלמים ברחבי העולם, או שאולי הבית שגדלת בו היה קיצוני יותר?
"זוהי דרך חיים אופיינית למשפחות דתיות, במיוחד במערב: כדי לשמור על 'המוסלמיות הטהורה' של הילדים, מחדירים בהם מנטליות ברורה של 'אנחנו מולם', מה שהופך את ההשתלבות בחברה לעניין כמעט בלתי אפשרי. יש פסוק בקוראן שמלמד מוסלמים לא להתחבר עם נוצרים או יהודים, ובהתאם לכך חיינו".
החינוך המוסלמי שקיבלה, מספרת מוחמד, היה ספוג גם באנטישמיות רבה. "העלבון הכי גרוע בחברה מוסלמית הוא לקרוא למישהו 'יַאהודי'. היהודים נחשבים מניפולטיביים, שקרנים, אופורטוניסטים, לא נאמנים ולא ישרים. העם היהודי מואשם בכל זוועה, כל בעיה וכל רוע בעולם. מלמדים אותנו שאללה שונא יהודים, ולכן גם עלינו לשנוא אותם. ידוע שהקוראן מתייחס ליהודים כ'קופים וחזירים'. כשדודה שלי הייתה בשוק וראתה מלפפונים קטנים, היא לימדה אותי שהיהודים מחדירים סרטן בירקות כדי שיהיו קטנים. היהודים מוצגים כמי שיכולים לעשות כל דבר. על הרקע הזה אתה יכול להבין גם את העוינות הפנאטית לישראל, שמוצגת בעולם המוסלמי כמדינה שטנית שמסוגלת לכל מזימה אפלה וערמומית".
"הליברלים במערב מאשימים את עצמם בכל מה שקרה אי־פעם בכל פינה בעולם. כאילו שערביי המזרח התיכון עסקו בבניית ארמונות בחול לפני שהאדם הלבן הגיע ולימד אותם איך להיות הומופובים, אנטישמים ומהו טרור. אני אומרת לליברלים: עד כמה אתם חושבים שאתם כל כך מיוחדים ומשפיעים? רוב התופעות הללו התרחשו הרבה לפני שהמדינות שלכם היו קיימות"
כבר בהיותה בת 13 חוותה מוחמד על בשרה את הקושי מול העולם הליברלי ויחסו הסלחני לתרבות המוסלמית. "היה לי מורה מדהים שהרגיש שאני עצובה ושקטה מהרגיל. זה היה בגלל שאימא שלי אמרה לי יום לפני כן שהיא תוציא אותי מבית הספר הציבורי ותחזיר אותי לבית ספר מוסלמי. המורה שאל אותי מה קרה, ואמרתי לעצמי 'זאת ההזדמנות שלך'. סיפרתי לו על ההתעללויות בבית". בעקבות זאת הגיעו חוקרי משטרה לביתם, ובהמשך זומנה המשפחה לדיון בבית המשפט.
"בסופו של דבר השופט עמד מולי ואמר: 'זאת התרבות שלך, זו הדרך שבה בוחרת המשפחה שלך להפעיל עלייך משמעת, וזו הזכות שלהם. לנו אין יכולת להתערב'. בכך הסיפור נגמר, וחזרתי להתעללות בבית. למדתי אז בפעם הראשונה שיש מוסדות שיעשו הכול כדי שלא יאשימו אותם ב'אסלאמופוביה'".
האם ייתכן שהיחס בקנדה למשפחות מתעללות בעלות רקע מוסלמי השתנה מאז ילדותך?
"לצערי, המצב היום הרבה יותר גרוע. אני כל הזמן מקבלת מכתבים מנערות מוסלמיות שסובלות מהתעללות. לאחרונה כתבה לי נערה מוסלמית מקנדה שתיארה כיצד המורה הלבנה שלה 'תפסה אותה' ללא החיג'אב על ראשה. היא ביישה אותה ואמרה שזה צעד לא מכבד כלפי ההורים שלה והתרבות שלה, וחייבה אותה להחזיר את החיג'אב לראש. המורים מפחדים שלא לשתף פעולה. הם לא מבינים את ההקשר של החיג'אב, ואין להם מושג על הנשים שנרצחות או נכלאות משום שלא שמו אותו.
"כשאני הייתי צעירה, התבוננתי בקנאה בנשים מערביות ומשוחררות שיכולות לומר בחופשיות את אשר על ליבן ולהגשים את עצמן. הבנות של היום מסתכלות על דוגמניות שהולכות עם חיג'אב. האסלאם משווק בימינו לנוער פרוגרסיבי כתופעה מגניבה ואקזוטית. זה הרקע לתופעה המוזרה של הטרנסג'נדרים שהמירו את דתם לאסלאם. הם לא מבינים שהם ימותו לפני שיגמרו להגיד את השהאדה, ושבחמישים מדינות מוסלמיות אפשר מבחינה חוקית להוציא אותם להורג. הם חסרי מושג בסיסי על האסלאם".
בהיותה בת 19 הוצגה יסמין בפני בעלה לעתיד. היא אולצה להינשא לו והחלה ללבוש את ה'ניקאב' (בגד המכסה את גוף האישה כולו, מלבד פתח צר לעיניים; מ"ח). עד מהרה הבינה כי בעלה, עיסאם מרזוק, הוא למעשה פעיל באל־קאעידה; לימים הוגדר כ"מבוקש ביותר" על ידי הסי־איי־איי, ובשיתוף פעולה עם המוסד הוא נתפס לבסוף באזרבייג'ן. לשניים ילדה משותפת, לצד בת שנייה שנולדה למוחמד מנישואיה הנוכחיים.
"סבלתי ממנו קשות", מספרת מוחמד על בעלה הראשון, "אבל עדיין ביקשתי להיות מוסלמית כדי לרצות את אימא שלי. כשהבנתי שאלו לא החיים שהייתי רוצה לבת שלי, ובמיוחד כאשר היא בעצמה עמדה בפני האיום של מילת נשים, החלטתי לעזוב הכול". היא שינתה את שמם במסמכים רשמיים ועברה לעיר אחרת, מחשש שבתה תיחטף ותגודל כמוסלמית. לאחר שבעקבות החלטתה להסיר את כיסוי הראש אימה אמרה לה ש"צריך להרוג אותך", היא ניתקה את הקשר איתה.
הדת גוברת על האנושיות
פיגועי 11 בספטמבר הותירו בה חותם עמוק ושימשו נקודת מפנה, לא רק בהחלטתה לנטוש את האסלאם אלא גם בביקורתה על ההכלה המערבית כלפיו. "באותה תקופה הייתי בלימודי תואר ראשון בחינוך באוניברסיטת קולומביה הבריטית. כמה שעות אחרי הפיגוע הדיקן קרא לי לחדר שלו, והחל לשאול אותי אם מישהו הציק לי משום שאני מוסלמית, או אם היו גילויים 'אסלאמופוביים' כלפיי. עוד לא חילצו את כל הגופות מאזור האסון, ומה שעניין אותו זה האם מישהו זרק לי הערה לא נעימה. זו הייתה המתקפה הגדולה ביותר על התרבות המערבית, וכל האנרגיה שלו הייתה אמורה להיות מושקעת במדינה שלו ובערכים שהיא מייצגת. הרגשתי נורא. זה פשוט לא היה הזמן לשאול אדם מוסלמי אם הוא 'הרגיש שהוא נפגע' על ידי חבר ללימודים. זה כמו ששעה אחרי המתקפה הרצחנית של חמאס ב־7 באוקטובר, מישהו בישראל ישאל אנשים מוסלמים 'אתם בסדר? אנחנו מקווים שאף אחד לא פגע ברגשות שלכם כי הטרוריסטים בעזה הרגו ישראלים.
"בשלב הזה כבר הייתי בשלה להבין שהתרבות שלי היא חלק מזה", אומרת מוחמד על פיגועי התאומים. "הבנתי שאני שייכת לדת שהובילה ל־11 בספטמבר. הייתי נשואה לפעיל באל־קאעידה, ולא היו לי אשליות ש'אין לזה שום קשר לאסלאם', כמו שמנהיגים מוסלמים ניסו מיד למסגר את האירוע. היו מוסלמים שממש חגגו את הפיגועים במגדלי התאומים. היכולת לחגוג אירוע שכזה נובעת מכך שהנאמנות שלך ל'אומה' המוסלמית גוברת על האנושיות שלך. בספר שלי אני מנסה להסביר את התוצאות של אינדוקטרינציה מהסוג הזה. להרוג את הילד שלך זה מנוגד לטבע האנושי, אבל זה מאוד נפוץ שמשפחות מוסלמיות הורגות את בנותיהן שלדעתן מתנהגות בצורה 'לא אסלאמית' מספיק. אהבתם ונאמנותם לאללה ולמוחמד גוברות על כל אנושיות שעלולה למנוע מהם לבצע את הזוועות הללו. כך אפשר להבין גם את החגיגות בעולם המוסלמי אחרי 7 באוקטובר".
בהתחשב בהכללות הגורפות שהיא משמיעה על התרבות המוסלמית, יסמין מוחמד מפתיעה כאשר אנו מדברים על עזה. "הטיעון העיקרי שאני משמיעה לפרו־פלסטינים היא שחמאס הרס את עזה ואת הפלסטינים שרצו לחיות בשלום עם ישראל. אבא שלי נולד וגדל בעזה, וכל חייו פעל למען שלום עם ישראל. הדבר שהכי תסכל אותו היה שחמאס הוצג כפרצוף של הפלסטינים בעולם. הוא חי בעזה כשהיא הייתה תחת שלטון מצרים, ואחר כך תחת ישראל. הוא תיאר את התקופות הללו כזמנים של שגשוג, עד שוחמאס השתלט על הרצועה. הוא מעולם לא היה דתי אלא חילוני ופרגמטי. היו בעזה בתי ספר ובתי חולים מתפקדים, אחוזי אבטלה נמוכים, חברה מתפקדת. תחת חמאס, כל זה נעלם לחלוטין.
"אחד הדברים שממלאים אותי באמונה הוא דווקא הסיפור של היהודי. עברתם פוגרומים פעם אחר פעם. תמיד הייתם אוכלוסייה זעירה, ועם זאת המתנות שהבאתם לעולם הן חסרות פרופורציה למספר שלכם. כל זה קרה למרות שחוויתם שנאה מכל החלקים של החברה האנושית, בכל תקופה בהיסטוריה. אין לי ספק שגם מהמשבר הנוכחי תצאו מחוזקים"
"ראיתי את הצד הזה של העולם דרך הפרספקטיבה שלו: הנה אדם שבאמת גר בעזה, בניגוד לאנשים שצועקים 'מן הים עד הנהר' ולא יודעים להצביע במפה על איזה ים ואיזה נהר מדובר. הוא עבד עם פוליטיקאים בישראל על חזון לשלום בעזה. היה מאוד עצוב לי לראות איך חמאס הרס את עזה ואת החלום שלו".
בקרב קהילת המוסלמים לשעבר, את משלמת מחיר על היחס החיובי לישראל ועל הביקורת כלפי חמאס?
"אני לא יכולה להסביר עד כמה. זה מדהים עד כמה גם מוסלמים לשעבר וגם ערבים נוצרים שאני בקשר איתם שבויים בתעמולה של חמאס. יש לי חברים שעשו לישראל דה־הומניזציה, מה שגרם לי להלם. איך הם יכולים לתמוך ברֶשע של חמאס? בעיניי זה לא ייאמן. זה כמעט גורם לי לשאול על האנושיות שלהם עצמם".
את מציירת תמונה קשה של האסלאם. ההשלכות שלה עגומות במיוחד עבורנו כישראלים, שחיים במזרח התיכון ומוקפים במיליוני מוסלמים. את יכולה לדמיין רפורמה באסלאם בעתיד הקרוב?
"זו שאלה גדולה שנדמה לי שאני מפחדת לשאול את עצמי. אני חוששת לגלות עד כמה אני פסימית בנוגע לכיוון שהדברים יכולים ללכת אליו. אני כן יכולה לומר שאני תומכת ברפורמיסטים מוסלמים, אבל זה לא מאמץ שאני בוחרת להשקיע בו את האנרגיה שלי. אני חושבת שהדת עצמה שקרית ומסוכנת, ואני חושבת שהתרבויות והמסורות שהיא מעוררת הן מיזוגיניות, אלימות ואוטוקרטיות. מבט חטוף על מצבן של 57 מדינות מוסלמיות ברחבי העולם הוא עדות מספיקה לכך".
האם את מוצאת הבדל בין דתות, בין האסלאם ליהדות למשל, או שלדעתך כל התקדמות חייבת להיות דרך אתאיזם? אייאן חירסי עלי, מוסלמית־לשעבר שהתפרסמה במאבקה נגד האסלאם, הגיעה לאחרונה למסקנה שאתאיזם אינו מספיק, והבינה שכדי לנצח את האסלאם והשמאל הפרוגרסיבי, המערב צריך לחזור לדת שלו – הנצרות.
"אני מאמינה שאנשים צריכים להיות חופשיים להאמין בכל מה שהם רוצים, בין אם זה אסלאם, יהדות, נצרות או כל דבר אחר. הבעיה מתרחשת כאשר אנשים מנודים, כלואים או נרצחים בגלל אמונתם. לרוע המזל, האסלאם דורש להוציא להורג אנשים שחושבים באופן חופשי, כמוני. יהודים שבוחרים להיות אתאיסטים ממשיכים בדרך כלל להיות אהובים ומקובלים על משפחותיהם וקהילותיהם. למעשה, רוב היהודים בעולם הם אתאיסטים".
ככל שהשנים עוברות, את מתרשמת שקולות כמו שלך מצליחים להדהד בעולם?
"אני חושבת שכן. בסופו של דבר אני צריכה להתמלא באמונה שהטוב יגבר על הרע. אחד הסופרים האהובים עלי, פרנסיס סקוט פיצג'רלד, כתב שכאשר מסתכלים על אוניות השטות במסלולן, זה רק נראה לפעמים שהן הולכות אחורה, אבל באמת הן מתקדמות. בהיסטוריה של האנושות, כמכלול, אנחנו כן צועדים קדימה. מאז 7 באוקטובר אין ספק שאנחנו חווים נסיגה משמעותית, ואף אחד לא יודע לאן זה ילך מכאן. אני חייבת להאמין שדברים יתקדמו לטובה, כי אני משאירה שתי בנות על האדמה הזאת, כשאני אלך מפה.
"האמת היא שאחד הדברים שממלאים אותי באמונה הוא דווקא הסיפור של היהודים", מפתיעה מוחמד. "עברתם פוגרומים פעם אחר פעם. תמיד הייתם אוכלוסייה זעירה יחסית, ועם זאת האינטליגנציה, האמנות, הספרות, המדע, המתנות שהבאתם לעולם – הם חסרי פרופורציה למספר שלכם. כל זה קרה למרות שחוויתם שנאה מכל החלקים של החברה האנושית, בכל תקופה בהיסטוריה, וכאשר כל דור שלכם חווה טראומה אדירה. אין לי ספק שגם מהמשבר הנוכחי תצאו מחוזקים יותר. אני מקווה שגם כל העולם החופשי יצא מזה, כי מה שמחכה לנו מעבר לפינה לא נראה מזהיר".
