פני כמה חודשים, כמעט מתחת לאף, התרחשה היסטוריה קטנה בספורט הישראלי: קורי קאר, כדורסלן אמריקני ששיחק 12 שנה בליגת העל ובמהלכן קיבל גם אזרחות מקומית, מונה למאמן "בנות הרצליה" מליגת העל והפך לאפרו־אמריקני הראשון שיאמן קבוצת כדורסל בליגה בכירה בישראל. "זה כבוד גדול בשבילי שבחרו בי ושאני עושה היסטוריה בכדורסל המקצועני בישראל", אומר קאר, "עבדתי קשה בשנים האחרונות מאז שהתחלתי לאמן, בניתי לאט את השם שלי ואני שמח שדברים מתקדמים עבורי בצורה חיובית. עכשיו, כשהצלחתי להגיע לתפקיד, המטרה היא לעשות עבודה טובה ככל האפשר ולהצליח. אנחנו פועלים במרץ להביא לקבוצה שחקניות טובות ואני נרגש מאוד".
עד כמה זה שונה לאמן נשים בהשוואה לגברים?
"מבחינת פיתוח יכולות טכניות שיטות העבודה בין נשים לגברים זהות לגמרי. ההבדל הוא פסיכולוגי והדרך שבה אתה ניגש לשחקניות היא שונה. צריך להיות קשוב יותר אליהן, לעזור להן למצוא את האיזון הנכון עם הגוף ולדחוף אותן כמה שיותר להישגיות. מול גברים אפשר להפגין יותר קשיחות, כי הם תמיד ירצו ללכת נגדך וקשה להם לתקן הרגלים רעים. לנשים יש אולי פחות ניסיון ולפעמים צריך יותר סבלנות, אבל ברגע שהן מבינות את העניין זה פשוט נשאר איתן".
את הניסיון באימון נשים צבר קאר לאורך השנים מבתו טיארה לוין בת ה־18, שלה סייע להתפתח ככדורסלנית. "התחלתי לעבוד איתה כשהייתה בת שש ובגילים כאלה קשה לדעת לאן ילד יכול להתפתח", נזכר קאר, "היא עברה הרבה שינויים לאורך הזמן והיו שלבים שלא הייתי בטוח שיש לה סיכוי להפוך לשחקנית. היא בחורה מאוד רגישה ובמשך שנים היה לה קשה לבדל את עצמה בין מי שהיא מחוץ למגרש, למי שהיא צריכה להיות כשהיא עליו – אגרסיבית שדוחפת ונלחמת. אבל ככל שהיא התבגרה היא הלכה והשתנתה. היא הפכה לעצמאית, פיתחה חיים חברתיים ובשנתיים האחרונות עשתה קפיצת מדרגה מקצועית גדולה מאוד, שבזכותה הגיעה גם לנבחרת ישראל. לטיארה יש שליטה טובה בכדור, קליעה מצוינת, ובגובה 1.85 מ' היא יכולה לשחק בכמה עמדות".
בשנה הקרובה תאמן אותה בבנות הרצליה, יש חששות לקראת זה?
"טיארה מבינה שהיא תצטרך לעבוד קשה, אפילו יותר מהשחקניות האחרות, כדי לזכות בדקות משחק ושהיא לא תהיה שונה מאף אחת אחרת בקבוצה. היא תצטרך לקבל ביקורת בונה כמו כל אחת אחרת, ולבנות אמון בקבוצה עם החברות שלה בחדר ההלבשה. אם יגידו שם משהו נגדי, אסור לה בשום אופן לבוא ולספר לי, והאמת שזה גם לא מעניין אותי. הכי חשוב שהיא תעבוד קשה ותמשיך להשתפר".
כדורסל הנשים בארץ מתקשה לפרוץ מבחינת יכולת ופופולריות. מה לדעתך צריך לעשות כדי לשנות את זה?
"המפתח הראשון לקידום כדורסל הנשים בישראל הוא שמאמנים טובים יעבדו עם השחקניות ויפתחו אותן מקצועית מגיל צעיר. הבעיה שהמאמנים כאן בכל הרמות לא מקבלים מספיק כסף. אני יכול לאמן שלוש קבוצות צעירות בשנה ולהרוויח יותר ממה שמשלמים בחלק מהמקומות למאמן בליגת העל".
הקיבוצניק מארקנסו
קורי ג'רמיין קאר בן ה־42 נולד וגדל בפורדייס, עיר קטנה במדינת ארקנסו בארצות־הברית, לאם שעבדה כאחות ולאב שהיה טכנאי קרינה בתחנת כוח גרעינית לייצור חשמל. "גדלתי כמו קיבוצניק, בחווה עם בעלי חיים ועצים והרבה עבודה קשה. ניסרתי עצים וסחבתי דברים כבדים מאז שאני זוכר את עצמי. ההורים שלי נפרדו כשהייתי צעיר, וסבתא שלי גרה רבע שעה מאיתנו ורציתי ללכת לבית ספר עם כל החברים שלי שגרו באזור שלה, אז במשך השבוע גרתי אצלה. היא הייתה כמו אמא שנייה בשבילי ויש לה חלק חשוב בהצלחה שלי. היא לימדה אותי לעבוד קשה, לא להשתמש בתירוצים ולא לבקש דברים אלא לעשות בעצמי. כשהיא ואמא שלי היו יחד וקראתי 'מאמא' שתיהן היו מסתובבות אליי".
לכדורסל הגיע בגיל צעיר. "הייתה לי ילדות טובה אבל גם קשה עם הרבה מאוד דגש על נושאי משמעת. לא יכולתי לעשות שום דבר שרציתי עד שלא סיימתי את המטלות שלי בחווה ובבית, מה שגרם לי לפספס הרבה אפשרויות לבלות עם חברים שלי. הכדורסל תמיד היה בשבילי מקום שאפשר לברוח אליו קצת. לסבתא שלי היה סל בחצר והייתי לוקח את הכדור והולך לשחק שם עם עצמי. גדלתי בתקופה של מג'יק ג'ונסון ומייקל ג'ורדן וזה מה שרציתי לעשות בחיים".
באזור שבו גדל קאר לא הייתה אז מערכת כדורסל מאורגנת עבור הדור הצעיר ורק כשהיה בן 11 החל לשחק במסגרת קבוצתית. "בכל דבר שעשיתי בחיי התפתחתי לאט, ובגיל 12 הלכתי למחנה קיץ לצעירים ושם עשיתי קפיצת מדרגה גדולה מבחינה מקצועית. זכיתי בטורניר קבוצתי של שלוש על שלוש וקיבלתי את פרס השחקן המצטיין, שהיה הפרס הראשון שזכיתי בו ככדורסלן, והתרגשתי מאוד. אבא שלי היה שחקן מצוין אבל נשר אחרי שנתיים בקולג' ותמיד כשפגשתי אותו הוא עודד אותי להמשיך להתמיד ולא להיות כמוהו. הוא לא היה הרבה בסביבה כשגדלתי, ודווקא בעלה השני של אמא שלי, שאימץ אותי כבן, השקיע בי המון, הסיע אותי לאימונים ותמיד היה שם בשבילי".
קאר המשיך את ההתפתחות המקצועית המרשימה בתיכון "קינגסלנד" בארקנסו, כשהוא מוביל את הקבוצה בתור רכז פותח בעונה הראשונה, ל־39 ניצחונות מול שלושה הפסדים ולהעפלה עד לחצי גמר אליפות המדינה. הוא מחזיק עד היום בשיאי הנקודות, ריבאונדים ואסיסטים של קבוצת התיכון שלו, ואת העונה האחרונה סיים בממוצע טריפל דאבל מרשים עם 23 נקודות בממוצע, 10.5 ריבאונדים ו־10.4 אסיסטים.
"עבדתי קשה, הפכתי לאתלטי במיוחד והיכולת שלי זיכתה אותי בתואר שחקן השנה בארקנסו, תואר שהוביל לזימון למשחק מקדונלד'ס אול אמריקן (משחק ראווה שנתי המפגיש בין שחקני התיכון המצטיינים בארצות הברית, ד"מ). עליתי בחמישייה במשחק הזה, הצגתי יכולת מצוינת מול שחקנים כמו אלן אייברסון, רון מרסר ומייסאו באסטון והביטחון שלי היה בשמיים. במקביל תמיד הייתי גם תלמיד טוב, זכיתי בפרסי הצטיינות וסיימתי תיכון בממוצע גבוה מאוד".
את דרכו המשיך קאר במכללת "טקסס־טק". "להגיע לשם היה כמו להתחיל הכול מהתחלה. העונה הראשונה הייתה מתסכלת כי ביליתי הרבה זמן על הספסל, למרות שהרגשתי שמגיע לי יותר. ההמשך היה הרבה יותר טוב, נבחרתי לשחקן השישי של העונה במכללות ובשנתיים האחרונות קלעתי יותר מ־23 נקודות בממוצע ונבחרתי לחמישייה השנייה של מצטייני העונה".
היכולת הגבוהה שהציג הובילה את קאר לקבלת זימון לנבחרת ארצות־הברית עד גיל 22, שם שיתף פעולה בין השאר עם טים דאנקן ופול פירס, שהפכו בהמשך לאגדות NBA. "אחד ממשחקי האימון שלנו היה מול נבחרת ה'דרים טים' השנייה עם שחקנים כמו קארל מלון, האקים אלג'ואן וסקוטי פיפן. במחצית מולם ירדנו ביתרון של 24 נקודות והם היו בשוק כי לא ציפו שנהיה כל כך חזקים. למחצית השנייה הם עלו ברמת ריכוז אחרת והצליחו לנצח אותנו. הזכייה במדליית הזהב במשחקי 'פאן אמריקה' בארגנטינה עם הנבחרת היה ללא ספק אחד מרגעי השיא שלי בקריירה".
בקיץ 1998 ניגש קאר לדראפט ה־NBA ולמרות העונות הטובות והיציבות בקולג' נבחר רק בסיבוב השני במקום ה־49 על ידי אטלנטה, שהעבירה אותו מיד לשיקגו. "העובדה שהייתי נער כפרי מארקנסו, שלא הכיר את הביזנס פגעה בי בסופו של דבר. כשהייתי בקולג' לא חשבתי אפילו על ה־NBA כי לא האמנתי שאני מספיק טוב. היו כמה אנשים שדיברו איתי וחשבו שכדאי לי לצאת מוקדם יותר לדראפט אבל לא ידעתי אם הם אומרים אמת וחששתי לוותר על מלגת הלימודים שלי. הייתי אחד הקלעים הבולטים במכללות בזמני והיום אני מבין שהייתי צריך לפעול אחרת".
קאר שיחק עונה אחת ב־NBA במדי שיקגו בה השתתף ב־42 משחקים ותרם 4.1 נקודות, 1.6 אסיסטים ו־1.2 ריבאונדים. "בתקופה ההיא ה־NBA הייתה ליגה הרבה יותר פיזית. מותר היה לתפוס שחקנים ולשים עליהם ידיים, מה שהפך את החיים לשחקנים בגובה שלי (1.93 מ') הרבה יותר קשים ואת הוויכוח לאיזה תפקיד אני מתאים יותר לבלתי נגמר. היום יש חוקים שמגינים על השחקנים ובניגוד לעבר גם לא שמים סטיגמות על שחקנים נמוכים יותר. אני מאמין שאם הייתי נכנס לליגה היום, הייתי נשאר בה לפחות עשר שנים".
בסיום העונה הראשונה החליט קאר לצאת לראשונה בקריירה מגבולות ארצות־הברית ולחתום בצרפת. "גם כאן לא היה מישהו שייתן לי עצה טובה אבל הסימנים הראו ששיקגו צפויה לשחרר אותי מהסגל, קיבלתי הצעה כלכלית מצוינת מפו אורטז והחלטתי ללכת על זה".
איך זכורה לך החוויה הראשונה באירופה?
"היה לי קשה להגיע למקום קטן במדינה חדשה בלי יכולת לדבר את השפה, אבל בסופו של דבר זו הייתה חוויה מעניינת. הגעתי לשם בתור פוינט גארד, למרות שבקולג' הצטיינתי בתור שוטינג גארד. במהלך העונה הצגתי יכולת טובה וקלעתי הרבה אבל השחקנים האחרים היו פחות מרוצים, כי הם לא קיבלו את הכדור מספיק ופוליטיקה פנימית הראתה לי לבסוף את הדרך החוצה".
ויתורים יקרים
בקיץ בשנת 2000 הגיע קאר לראשונה לישראל, לאחר שחתם במכבי רעננה. "לפני שהגעתי סיפרו לי שמסוכן מאוד בישראל, אבל מהר מאוד גיליתי שלאנשים שאמרו את זה אין מושג מה באמת קורה כאן. התאהבתי במדינה מהרגע הראשון – מזג האוויר, חוף הים, כולם דיברו אנגלית, התייחסו אליי יפה ועזרו לי. אני זוכר שהזמינו אותי לארוחות בבתים והייתי מגלה שם שלושים צלחות של סלטים על השולחן. זה היה מדהים וכולם היו כל כך חמים ומאירי פנים".
קאר הציג בעונה ברעננה יכולת מרשימה, שכללה קליעה מצוינת, שמירה טובה ויכולות אתלטיות שלא רואים בכל יום בישראל. "בסיום העונה רציתי לחזור ל־NBA אבל קרעתי את הרצועה הצולבת בברך וכל מסלול הקריירה שלי השתנה לחלוטין". מישראל המשיך קאר לצרפת ולקבוצת נאנסי אבל זמן קצר לאחר מכן חזר לארץ להפועל גליל עליון ומאז, פרט לשתי גיחות לאיטליה וקפריסין, הוא כאן בישראל. "מעולם לא האמנתי שישראל תהפוך לבית שלי. רדפתי אז אחרי הקריירה ורציתי ליהנות ולעשות חיים. נתתי הכול על המגרש ואהבו אותי".
האהבה לישראל חצתה את גבולות המגרש, וקאר נישא לישראלית אילנה לוין. לשיאו המקצועי בארץ הגיע בסיום עונת 2004/5, ובמדי אליצור אשקלון זכה בתואר שחקן העונה. "בסיום העונה הזאת הייתי צריך לעבור לרוסיה ולהרוויח הרבה כסף, אבל כבר הייתי נשוי והגשתי בקשה לאזרחות ואמרו לי שאם אעזוב אצטרך להתחיל את התהליך שוב מההתחלה. זה היה מסתכל עבורי כי ויתרתי על הרבה הזדמנויות והרבה כסף באותן השנים ויכולתי לשדרג את הקריירה האירופית שלי. אשתי והמשפחה שלה עזרו לי מאוד באותם זמנים, דיברו עם אנשים והפעילו קשרים ובסוף ב־2009 זה הצליח".
נתקלת כאן בארץ פעם בגילויי גזענות כלפייך?
"מעולם לא נתקלתי בגזענות כלפיי בישראל, אולי בגלל שתמיד הייתי מוכר והתרחקתי מצרות. אני מאמין שאם אתה נדיב ולבבי, אתה מונע מאנשים לשפוט אותך מראש בגלל מה שהם חושבים שאתה. ועדיין, הייתי שמח להיות בפוזיציה טובה יותר מבחינת אימון ולקבל הזדמנות שווה להצליח כמו כל אחד אחר. יש כאן הרבה פוליטיקה בכל מה שנוגע למציאת עבודה, ובתור בחור שחום־עור אני מרגיש שאני נמצא קצת מאחור מהבחינה הזאת. אני מקצוען עם הרבה ניסיון וידע והתחושה שהדברים זזים קצת לאט מדי עבורי".
הרגשת באופן אישי שהרקע שלך מונע ממך להתקדם?
"מבחינה היסטורית, תרבותית וחברתית קצב ההתקדמות של מיעוטים שונה בכל מקום והרבה יותר קשה לקבל הזדמנויות. אני לא הרגשתי משהו באופן אישי. הדורות מתחלפים והמנטליות משתנה ואני שמח שדברים נפתחים בישראל ומאפשרים כאן למאמנים חדשים עם רעיונות אחרים להגיע. אני גאה לייצג את המדינה למרות שלא נולדתי כאן ושאני לא יהודי. אני רואה גם מה קורה אצלכם מסביב, אני שיחקתי הרבה שנים ומכירים אותי, אבל לבחור אתיופי היום שמתחיל את הדרך בכדורסל, אני מניח שיהיה הרבה יותר קשה, ואני מקווה לראות את הדברים ממשיכים להתפתח ושימשיכו לתת הזדמנויות".
מה עוד מפריע לך בישראל?
"הנהיגה פה בכבישים נוראית למדי, כולם עצבניים וצופרים כל הזמן. למרות שהתרגלתי לזה עם השנים".
בשנת 2011 ירד קאר בפעם הראשונה לליגה השנייה בישראל וסייע להפועל תל־אביב להעפיל חזרה לליגה הבכירה. שנה לאחר מכן רשם הישג נוסף, כשזכה יחד עם מכבי חיפה באליפות היסטורית. "האליפות הייתה מיוחדת במינה כי זה לא קרה אף פעם לפני. היה לי תפקיד מיוחד בחיפה – להיות הדבק בין כל השחקנים. היה לנו הרבה אגו בקבוצה הזאת ואני הייתי היחיד שהיה לו אומץ לגעור בשחקן כמו דונטה סמית, כשהרגשתי שהוא נרדם בהגנה, שהוא עצבני מדי או זקוק לעידוד. התווכחנו הרבה אבל הוא כיבד אותי מאוד, כי שחקנים מהסוג הזה זקוקים לדברים כאלו".
בתחנה הבאה שלו, בנס־ציונה, פגש קאר שחקן צעיר בשם טיילר האניקט, שהפך בהמשך לחבר קרוב ולשחקן שמרוויח מיליוני דולרים בקבוצות בכירות בטורקיה ומוסקבה. בתחילת יולי השנה מצא האניקט את מותו בנסיבות טרגיות בגיל 27, לאחר קרב יריות עם שוטרים. "טיילר ואני הפכנו לחברים טובים בנס־ציונה. היינו בקשר רציף והוא בא לבקר אותי כמה פעמים בישראל ומאוד רצה לחזור לכאן. הוא אהב את החיים בישראל לעומת רוסיה, ששם קר ונמצאים בבית כל היום. הוא הסכים לוותר על כמה מאות אלפי דולרים בשביל איכות החיים, אבל עדיין ההצעה שהגיעה ממכבי הייתה נמוכה מדי בשבילו והעסקה נפלה.
"הוא היה בחור שקט וכנראה העובדה שעניין החוזה שלו לעונה הבאה עוד לא נפתר הכניסה אותו למצוקה מסוימת. אמא שלו דיווחה למשטרה שהיא דואגת לו, ולמרות שלא היה לו שום רקע פלילי, המשטרה הקיפה את הבית שלו עם חמישים שוטרים והרימה הליקופטר באוויר. אני בקשר עם אמא שלו והיא אמרה שתעשה הכול להגיע לאמת. זה פשוט סיפור נוראי. הוא לא היה אדם רגשני, מה שהופך את התעלומה לגדולה אפילו יותר".
מאז סיום העונה בנס ציונה, כשהוא בן 38, ירד קאר לשחק בליגות נמוכות. "זה לא היה קשה עבורי להפסיק לשחק בליגות הבכירות כי הגוף שלי אמר לי שמספיק ואין לי כוונה להילחם בו. היום בזכות האזרחות שלי אני יכול להמשיך לשחק פעם־פעמיים בשבוע בליגה נמוכה ולעזור לארגון קטן במשימות שלו וזה נהדר עבורי. אני מאוד מרוצה מהקריירה שלי ומהדרך שעשיתי. אני מניח שיכולתי לעשות כמה בחירות טובות יותר, למצוא מנהל שיעזור לי ולהרוויח עוד כמה מיליוני דולרים. אבל זו כבר היסטוריה ועכשיו אני שוב רוקי בתור מאמן ואנסה להגשים את כל החלומות שלא הגשמתי כשחקן".
תמיד ידעת שתהפוך למאמן?
"כן, כי גם בתור שחקן, אפילו בשנים שלי כגורם מוביל בקבוצות, תמיד הייתה לי תקשורת טובה עם שאר השחקנים. ככל שהתבגרתי הפכתי לחוט המקשר בין הצעירים לוותיקים וזה סייע לי למשוך את הקריירה כל כך הרבה שנים. אני מאמן כבר ארבע שנים באופן מלא, בין השאר באקדמיה בווינגייט ובפרויקט 'שחקן אמיתי', תוכנית מצוינות לפיתוח שחקנים שהוקמה לפני כמה שנים. אני מאוד אוהב לעשות את זה".
מי המודל עבורך בתור מאמן?
"דיוויד בלאט מייעץ לי הרבה לאורך השנים. הוא אדם נהדר ומאמן מצוין, שגם התחיל את הקריירה כמאמן נשים. הוא עזר לי להיות מקצוען ושמחתי גם לעזור לבן שלו תמיר, כששיחקתי איתו בליגה השנייה ברמת השרון לפני כמה שנים".
מה דעתך על רמת האימון בישראל?
"רמת האימון ופיתוח השחקנים נמצאת במגמת עליה בארץ, בעיקר בזכות העובדה שהרבה שחקני עבר הפכו למאמנים. זה קריטי לפיתוח שחקנים שיהיו להם מאמנים טובים, כאלה שלא רוצים רק לאמן קבוצות ומשחקים שמשודרים בטלוויזיה, שיש להם סבלנות ויכולת לקדם שחקנים".
מה אתה חושב על הכדורסל הישראלי?
"אני חושב שהוא בתקופת פריחה. רמת האימון עולה, השחקנים מתפתחים, וראינו את נבחרת העתודה זוכה באליפות אירופה. אני חושב שיש עתיד טוב לכדורסל המקומי ושהוא רק ילך וישתפר בעתיד. חשוב לזכור שהשנים שבהם צעירים הולכים לצבא בישראל הן שנים קריטיות להתפתחות בתור שחקן. זה שלב המעבר מלהיות נער לגבר וצריך למצוא פתרונות בכדי ששחקנים לא יחמיצו את השלבים האלה".
מה דעתך על החוק הרוסי?
"אני לא אוהב אותו ואת העובדה שמותר להחתים כאן שישה שחקנים זרים. ארבעה זה מספיק. כשהגעתי לארץ השחקנים הישראלים היו הרבה יותר חזקים, אגרסיביים ומחויבים, ולאורך השנים משהו התחיל להשתנות לרעה. אסור לתת לשחקן את התחושה שהוא בטוח ישחק כי הוא מאבד כך את הרעב למשחק".
אתה מאמין שתישאר לגור בארץ לתמיד?
"אי אפשר לדעת אם זה יהיה לנצח. היה חשוב לי קודם כול שהבת שלי תגדל כאן כאישה יהודייה ותכיר את התרבות המקומית. חשוב לי שהיא תסיים פה צבא ואחר כך אראה לאן קריירת האימון שלי מתפתחת. יש בי חשש לחזור למערכת בארצות־הברית כי אחרי כל כך הרבה שנים, אתה צריך הרבה תמיכה מהמשפחה שלך כדי להצליח בזה".
על מה אתה חולם?
"להיות מאמן ברמה הגבוהה ביותר, אם זה בקולג', באירופה או ב־NBA, לא משנה איפה. אני רוצה שהמשפחה שלי ואני נהיה בריאים ושאמשיך לחוות וללמוד דברים חדשים. התחלתי ללמוד לאחרונה קצת על עסקים והשקעות ואשמח להתפתח בתחום".
יש לך זמן גם לעיסוקים אחרים מעבר לכדורסל?
"אני מאוד אוהב להתאגרף ומתאמן בכל שבוע עם מאמן פרטי".
בסולם האושר מאחת לחמש, איפה אתה?
"אני בשלוש וחצי. אני שמח להיות חי ובריא וחזק והמשפחה שלי במצב טוב וזה הבסיס בשבילי. אמא שלי לא הופכת לצעירה יותר ואולי אמצא דרך להיות קרוב יותר למשפחה שלי בשנים הבאות כי הזמן עובר מהר". 
