בקצה רחוב רמח"ל בתל־אביב, מתנשא המגדל המרשים של מטה בנק הפועלים. מגובהו הרב, הוא משקיף על בתי הקפה, המדשאות וחנויות המעצבים, ואינו חושף ברמז את מה שמסתתר מאחוריו. תוכלו לסיים נסיעה לידו ומיד לשוב לאחור, אל הרחובות השוקקים והיפים. אך אם תבחרו להמשיך, בתוך דקות ספורות תיפרדו מהנוף הצבעוני ובמקומו תקבלו סמטאות אפורות, רחובות ריקים ומדרכות עמוסות בקבוקי ערק שבורים, מחטים משומשות ועשרות קרטונים – מיטתם של דיירי הרחוב. בצמוד להן, נוטים על צידם מה שפעם היו בנייני דירות או משרדים רבי חשיבות והיום הם כתם שחור בתל־אביב הצחורה.
"בניין אחד נטוש ואחד מאוכלס, ככה, ברצף", מסביר יקיר שגב, מקים מיזם "המרחב החברתי", כשהוא מביט על שכונת נווה שאנן מלמעלה. מדובר במיזם ששם לעצמו למטרה לשקם בניינים המיועדים להריסה ולהכניס לתוכם פעילות חברתית. על גג בניין כזה אנחנו עומדים. שמו "הנגב 8" וכמעט לא ניתן להבדיל בינו ובין כל בניין משרדים אחר בעיר. בקומות המטופחות פועלות עמותות, בלובי ניצבת עמדת קפה והדובדבן שבקצפת – גג ענק ומעוצב לאירועים. אבל כמו פרח בשיח קוצני, הוא חריג מאוד בנוף.
"מסביב את יכולה לראות כאן חורבות, בתי בושת פעילים, מקומות שנשרפו. לצד זה ישנם הבניינים הבודדים שלקחנו תחת חסותנו ובהם יש משרדי עמותות, מתחמים להרצאות, מרחבי למידה ולאחרונה בנינו גם סטודיו לצילום ממש מעבר לפינה. אנחנו מנסים להכניס אור לתוך החושך, וזו לא מלחמה קלה", אומר שגב.
נתנאל וולהוז: "יש איזו ערגה בלהתעסק בדברים השבורים ולגעת בחפצים שאף אחד לא נגע בהם הרבה זמן. אני אוהב את ההיסטוריה. אבל הדבר הכי מטורף הוא לזהות פוטנציאל שאף אחד לא רואה"
שגב נשוי, אב לשלושה ילדים, ומתגורר בתל־אביב. ה"מרחב החברתי" הוא כל עולמו, גם המקצועי, והוא מקפיד להגיע אליו מדי יום. אפילו בתקופה הנוכחית, כאשר הוא משרת בתפקיד בכיר בגזרת הצפון.
ליקו פרידלר הוא איש נדל"ן ויו"ר עמותת אגוז, נשוי ואב לשלושה, מתגורר בכוכב־יאיר ושותף לדרך של שגב מהרגע הראשון. לפני שהפך להיות מיזם פורץ דרך, "המרחב החברתי" התחיל כרעיון משעשע שעלה בשיחה חברית של השניים עם יזם הנדל"ן עמיר בירם, בעוד הוא מספר להם על מבנה שרכש באחד האזורים הכי נחשקים בתל־אביב, ועתיד לעמוד ריק לעוד שנים ארוכות.
השניים מובילים אותנו ל"נגב 8" ובכניסה עומד נתנאל וולוהוז, מנהל הבניין בן ה־21, שמגיש בחיוך קפה לכל אורח או עובד שנכנס. כבר שלוש שנים שהוא עובד תחת המיזם ואת עמדתו הוא לא נוטש לרגע, גם לא בלילות. "כבר בתור ילד, כל פעם שראיתי בניין נטוש, רציתי להיכנס", הוא מספר, "ועד היום זה מסקרן אותי. יש איזו ערגה בלהתעסק בדברים השבורים ולגעת בחפצים שאף אחד לא נגע בהם הרבה זמן. אני אוהב את ההיסטוריה. אבל הדבר הכי מטורף הוא לזהות פוטנציאל שאף אחד לא רואה. במקום שבו כולם רואים חורבה, אנחנו רואים שמשהו חדש נולד. הגעתי ל'מרחב החברתי' דרך חבר ילדות, שמנהל את כל הבניינים באזור המרכז. אנחנו קמים כל בוקר, מוודאים שהנכס בסדר, שכל המשרדים עומדים ומתפקדים. אני מכין קפה, וזהו, דואג לשוכרים בכל מה שהם צריכים".
אתה מרגיש בנוח לגור ולישון כאן?
"משום מה אני אוהב את השכונה הזו", הוא מושך בכתפיו, "אני עושה מה שבא לי ואף אחד לא מסתכל עליי. אני לגמרי מרגיש חלק. אני גם מרוויח דירה בחינם בלב תל־אביב, וגם את הזכות לצפות בבניין מתמלא חיים. כשאני שומע מדי בוקר את הדלת נפתחת ונסגרת, ומברך את האנשים לשלום, אני מבין שהצלחנו".
"כמו כל הדברים הטובים, הרעיון של המרחב החברתי התחיל בטעות", מספר שגב, "פגשנו את עמיר, שאיתו עבדתי עוד מהימים שניהלתי את עמותת 'רוח חדשה'. הוא סיפר לנו שיחד עם כל מיני משקיעים הוא קנה את בניין ה'קולוסיאום' בכיכר אתרים, מה שהיה מקום פעילותו של מועדון החשפנות המוכר, 'הפוסיקט'. פה אחד הם החליטו שהם לא מוכנים שמקום כזה יפעל בתוך הנכס שלהם. בירם סיפר לנו בחצי צחוק איך אנשי המועדון, שכמובן לא רצו להתפנות מהמיקום המדהים, ניסו למנוע את רוע הגזירה. היו איומים, הסתרות, אפילו שלחו לו אנשים שישכנעו אותו בדרכים יצירתיות שקשורות למקום. ואז שאלתי אותו מה הם מתכוונים לעשות עם הבניין והוא השיב שהוא מתכוון להרוס ולבנות מחדש, כמו בדרך כלל. כששאלתי אותו מה עושים עם הבניין עד ההריסה, הוא לא ידע מה להשיב. רק שהבנייה צפויה להתקיים בעוד שלוש־ארבע שנים וכרגע הם לא יודעים מה לעשות איתו. פתאום זה הפך להיות מרכז השיחה ואמרנו לו 'תקשיב, זה בניין שהוא אייקון, חייבים לעשות איתו משהו'".
"שכנענו אותו שחבל שמקום כזה יעמוד ריק. מדובר במבנה שיושב על הים, מיקום הכי מרכזי שיש. אין מי שלא מכיר אותו ואי אפשר לפספס אותו. הוא מאוד בולט", ממשיך שגב, "ואם כבר הם קיבלו החלטה מרשימה להוציא משם את המועדון, בואו נלך עד הסוף ובכמה השנים שנשארו לבניין לחיות, נעשה איתו משהו עבור הקהילה. המחשבה הראשונית הייתה מרכז לבוגרי שנות שירות, אבל מהר מאוד הוא הפך למה שהוא היום".
כשמגיעים למקום עצמו מבינים היטב את מה שמתארים שגב ופרידלר. המבנה העגול והמרשים בולט מאוד על רקע הים הכחול וקשה לדמיין שרק לפני חמש שנים, בהסכמתה השותקת של החברה הישראלית, הוא היה הגיהינום הפרטי של עשרות נשים. כיום, הוא משמש בית לקידום שוויון מגדרי אבל לא רק. אחרי שנוקה וסודר, שמרו אנשי המיזם על המועדון בצורתו המקורית, ומדי יום מבקרים בו עשרות אנשים, שבליווי סיור קולי מיוחד, יורדים מטה־מטה, הרחק מהבמה המוארת, אל החושך ששורר מאחורי הקלעים.
"כשמדברים על הפוסיקט מדברים על מועדון חשפנות לכל דבר ועניין, עם אישור של עסק", מסבירה שקד קוזנציקי, מנהלת המקום החייכנית. היא בת 28, מתגוררת ביפו ומנהלת את מתחם המרחב החברתי בכיכר אתרים מזה שנתיים. את המיזם הכירה כאשר התנדבה בניקוי המועדון, ימים ספורים לאחר סגירתו.
"היו הרבה מועדונים כאלו בתל־אביב, אבל המועדון הזה היה מיוחד מעצם הפומביות שלו. בהצצה חטופה מהחלון אפשר לראות שאנחנו נמצאים תחת העין הבוחנת של העיר. מסביב בתי מלון, ובבתים ממול גרים דיירים ממעמד גבוה. הפוסיקט היה חלק בלתי נפרד מהנוף והחברה הכילה אותו. זה מה שהפך אותו למאוד יציב. גם היום רוב האנשים שעוברים, עוצרים ופותחים את הדלת כדי לברר מה יש כאן. אי אפשר להתעלם מהנוכחות שלו, ובכל זאת, המקום הזה היה בית לניצול מיני של כל כך הרבה נשים, בדרך כלל מרקע קשה, ואף אחד לא עצר את זה. תחשבי על כל המפורסמים והעשירים שעמדו כאן בחוץ. היו כאן תורי ענק, איש לא הסתתר. גם אם אצל מי שעבר פה חלפה מחשבה שאולי זה לא בסדר, כולם התנהגו בצורה כל כך נורמלית, ולאט־לאט אף אחד כבר לא שאל שאלות".
יקיר שגב: "גרמנו לאנשים להבין שבמקום לשבור ולהרוס אפשר לעשות טוב. וכשאתה עושה טוב, מצטרפים אליך המון אנשים"
בליווי קולה העדין של האמנית עלית קרייז, אנחנו עולים אל השביל הצר שמאחורי הבמה שבו עמדו הנשים עד להופעתן, מביטים במראה שמולה הן התאפרו רגע לפני שנאלצו לבלות עוד ערב כחפץ העובר מיד ליד, ולסיום, יורדים במדרגות תלולות עד לקומה הנסתרת במועדון. שם, מתחת לצנרת, הוכרחו הבנות לתת שירות "VIP" למי שהיה מספיק חשוב או הוסיף כמה שקלים.
"השארנו פה הכול כמו שהיה כדי לאפשר למבקרים לחוות את מה שעבר באמת על הבנות האלו, מאחורי המסכה הזוהרת של המועדון. מה שקרייז מספרת באוזניות מבוסס על ראיונות עם החשפניות שעבדו כאן וכיום מנסות להשתקם. "לקחנו על עצמנו את משימת ההסברה״, אומרת שקד, ״מקומות כאלה משקיעים המון מאמץ וכסף כדי ליצור חזות נוצצת ומזמינה. אם זה לתת לבנות שמות בדויים באווירה של חו"ל או למכור סיפורים יפים על איך שהעבודה כאן 'הצילה' אותן מעוני. אבל מאחור, במחילות, הן נוצלו, חוו התעללות, בלי אפשרות לעזוב. אלו דברים שלא רואים מבחוץ".
הן ביקרו במקום במתכונת המחודשת שלו?
"לפעמים הן באות, פותחות את הדלת ושואלות מה קורה כאן. תהליך השיקום שלהן מאוד מורכב, ולרוב גם מי שהצליחה לצאת מהתפקיד הזה, עדיין זקוקה לעזרה. לא סתם קוראים לזה מעגל".
לאחר מאמצים רבים, שכללו את התערבותם של המשטרה ובתי המשפט, הצליחו היזמים ואנשי המרחב החברתי להשתלט על המקום. אחרי ההצלחה שנחלו, הבינו שמדובר בסיפור אחד מתוך אלפים.
"פתאום, ראינו שזה הצליח", מספר שגב, "ואז, מבדיקה קצרה שעשינו, הבנו שיש עוד 7,000 בניינים כאלה שעומדים ריקים ולא קורה איתם כלום, כיוון שנדרש הרבה זמן להשיג היתרי בנייה. ואז, במשך שלוש או ארבע שנים הבניין סתם 'מתבזבז', והבעיה לא נגמרת בזה. ברגע שבניין עומד ריק, מי מגיע? הומלסים, נרקומנים, בעלי חיים. בניין שננטש, מהר מאוד הופך להיות נקודה שמשפיעה לרעה על כל הסביבה, והמרחב החברתי מביא בדיוק את הדבר ההפוך".
אז מה עשיתם? פשוט התחלתם לאתר בניינים ריקים?
"זה הכול ניסוי וטעייה", מסביר שגב, "ראינו שאחרי הסגירה של הפוסיקט אנשים נרתמו לעזור בשמחה, והצלחנו להפוך אותו למקום משמעותי. הבנו שיש לנו הזדמנות לעשות עוד דברים כאלה".
"בהתחלה היינו מאתרים את בעלי הנכסים בעצמנו ומדברים אל ליבם, ועם הזמן הם התחילו לפנות אלינו. בעיקר אנשים שהפריע להם שיש מעין 'פצע' בשכונה. אבל אנחנו גרמנו לאנשים להבין שבמקום לשבור ולהרוס, אפשר לעשות טוב. וכשאתה עושה טוב, מצטרפים אליך אנשים רבים".
היזמים של הבניינים מסכימים בקלות לרעיון או שאתם צריכים להפעיל את הכח השכנוע שלכם?
"עם הזמן הם מבינים שזה מאוד משתלם", משיב פרידלר, "מעבר ליחסי הציבור הטובים שהם קיבלו, כל מי ששיתף איתנו פעולה הרוויח הזדמנות לעשות טוב ולחסוך כסף״.
״נכון שכבעל בניין, אם אתה הורס את הנכס תקבל הנחה משמעותית בארנונה", אומר שגב, "ואם אתה לוקח את הבניין ועושה איתו פעילות חברתית, אתה משלם ארנונה מלאה. מן הסתם ההעדפה של רוב בעלי הנכסים תהיה להרוס, וזה הופך את המשימה שלנו למורכבת יותר. העירייה יוצרת תמריץ להרוס את הבניינים, במקום לעודד. זה מעוות".
אז איך באמת משכנעים את מי שעסוק בלהרוויח כסף להפסיד כסף "למען החברה"?
"קודם כול אנחנו מנסים לשכנע את היזם שזה בזבוז נוראי, ובאמת חבל להרוס מקום שיכול לקיים בתוכו פעילות. מעבר לזה, אנחנו מתחייבים להשלים לו את הכסף שהוא 'מפסיד' מאחזקת הבניין ואז כולם מרוויחים".
"שתביני, היזמים של כיכר אתרים שילמו מחיר מאוד יקר כדי לפנות משם את מועדון החשפנות", מדגיש פרידלר, "בתכלס היה להם יותר משתלם להמשיך להחזיק אותו. אבל הם קיבלו החלטה ערכית ועשיית טוב מביאה לא פעם סיפוק, ששווה הרבה יותר מאשר כסף".
ליקו פרילדר: "מלון הנשיא ברחביה היה נטוש הרבה שנים בגלל מלחמות דת, בלב אחת השכונות הכי תוססות וצעירות בירושלים. מהר מאוד נכנסו לשם נרקומנים, הומלסים וזונות ופשוט החריבו אותו"
הארגונים החברתיים שמשכירים את החללים בבניין לא פוחדים שהמיקום יפגע בהם?
"דווקא הם מרוויחים עוד יותר. אנחנו מספקים להם לא רק מקום לפעול בו אלא גם חממה. לכל בניין יש אופי, ובמקום אחד מקובצים כמה ארגונים עם מכנה משותף וזה יוצר קהילה. יש כמובן חיסכון משמעותי בעלויות השכירות, אז יצרנו משולש טוב לכל הצדדים. אם לא היינו הופכים את הבניינים האלה למה שהם היום, העמותות האלה היו פועלות כנראה מבת־ים, חולון, או מה שמתאפשר להן כלכלית ובצדק. אבל אנחנו רוצים אותם איתנו כדי לשנות את הנוף".
העמותות משלמות שכירות כמו כל דייר?
"רק את המינימום כדי שהמקום יוכל להתפתח", משיב פרידלר, "אנחנו נותנים מענה למי שצריך. גם עכשיו, באכסנייה שהקמנו בכיכר אתרים, אירחנו מכינות קדם צבאיות שפונו וגם מקום לילדי שדרות שנמצאים בתל־אביב. אצלנו אין חוזים, אין ניסיון להרוויח. איזה בעל נכס ייתן לשוכרים שלו להשכיר לתקופה כל כך קצרה, במחיר כמעט אפסי? אף אחד. בגלל שאנחנו לא רוצים להרוויח כסף, זה אפשרי".
תושבי השכונה מקבלים את ה"השתלטות" הזו בקלות?
"התושבים הם הראשונים ששמחים", עונה פרידלר בהתלהבות, "מלון הנשיא בשכונת רחביה בירושלים, זה בניין מפואר שהיה נטוש הרבה שנים בגלל מלחמות דת. מהר מאוד נכנסו לשם נרקומנים, הומלסים וזונות ופשוט החריבו אותו. היו בו גם הצתות מדי שבוע, ככה, במשך 20 שנה. עד שפתאום הגענו, שיפצנו, ולבניין נכנסו בתי מדרש, מרכזים קהילתיים, חנות יד שנייה ובית קפה. הצעירים מהר מאוד הגיעו והפיחו חיים במקום. השינוי היה מטורף".
"היו כמובן תושבים שהתנגדו", מסתייג שגב, "הם חשבו שאנחנו עושים תרמית או תרגיל ומשלטים על נדל"ן. חווינו את החשדנות הזו במיוחד בקולוסיאום, שנמצא על הים בצפון תל־אביב. את יודעת כמה מקום כזה עולה? אבל אחרי שנים של פעילות, כבר אי אפשר להאשים אותנו בכלום. אין פה קאץ', אין קונספירציה. והתושבים מבינים את זה די מהר".
ובשכונות חלשות כמו נווה שאנן?
"אין כמעט התנגדות מהשכנים. הם עפים על זה. פתאום הם יכולים לעבור ברחוב בלי שמישהו יפנה או יציק. הדרך היחידה לשנות את זה היא למלא את האזור באנשים נורמטיביים, בפעילות, בחיים. העירייה יכולה לקיים מדי פעם פסטיבל או אירוע, אבל זה לא מספיק. הפתרון חייב להיות קבוע. הרשויות בירושלים ובתל־אביב שואלות את עצמן כל הזמן איך מחזירים חיים לרחוב, ואנחנו הצלחנו לענות".
אחרי כל ההסברים, מבקשים פרידלר ושגב להראות לנו את מה שאי אפשר לתאר במילים. יצאנו לסיור ברחובות הסמוכים לנגב 8. הבניינים הנטושים מלאי זמזום עבודה, קדיחות ושבירת קירות, כשבחלק מהמבנים נותרו היסודות, ובאחרים לא נותר דבר. בכל בניין כזה עוצרים פרידלר ושגב, טופחים על שכם הפועלים ומסתכלים בהנאה בעבודתם. דווקא מול אלו ההרוסים עד היסוד, חיוכם מתרחב עוד יותר.
"זה כמו יצירה", מסביר שגב את הניצוץ בעיניו למול ערמה של חול ואבק, שבעבר הייתה מטה חברת 'אגד', "כל בניין שאנחנו לוקחים תחת חסותנו הוא משהו חדש. לכל בניין יש אופי משלו, שימוש משלו, וזו הנאה גדולה כל פעם לחשוב למה נהפוך את הבניין הזה. מרחב לאמנות, מקום לחיילים בודדים, בניין משרדים. הכול פתוח".
"נכון יש את הימים האלה שאתה נכנס הביתה והוא כולו הפוך?" מצטרף פרידלר לדבריו, "זה לא כיף, אבל אחרי שסידרת הכול, אתה מתמלא בסיפוק. בהרבה פרויקטים שהתחלנו אמרו לנו שאין סיכוי שנצליח לשפץ את המקום הזה, אבל תמיד אחרי שלושה חודשים התגובות מתהפכות".
כשאנחנו מסיירים בשכונה, אי אפשר להתעלם מעיניהם הבוחנות של דיירי הרחוב. הם שוכבים חסרי כוחות על קרטונים כמעט בכל פינה, או מתלבשים מאחורי וילונות מאולתרים, מה שמביא אותי מיד לשאול את אנשי המיזם איך הם מתמודדים עם אלו שעבורם בניין נטוש הוא לא פחות מאוצר.
"כשהגענו לנגב 8, על המדרגות עצמן שכבו הומלסים", נזכר שגב, "ולא היה לנו קל להיכנס. אבל כשהם רואים שהבניין משתנה, ונכנסים אנשים אחרים, הם הולכים מעצמם".
אתם מנסים גם לעזור לדיירי הרחוב למצוא בית אחר?
"אנחנו נותנים מקום לארגונים שעושים את זה", מסביר פרידלר, "יש אינספור דברים שצריך לעשות. לטפל בנרקומנים, לתת בית לחיילים בודדים, לעזור לנזקקים. אנחנו לא נצליח לעשות הכול, אבל כן נעזור לארגונים שתורמים לקהילה באמצעות המרחב".
למרות העובדה שהשניים אנשי משפחה המנהלים במקביל עוד מספר לא מבוטל של עמותות ופרויקטים, שגב ופרידלר מקפידים לבוא מדי יום ולצפות בבניינים שקורמים עור וגידים. על אף הנחת ממה שהצליחו להקים, כמו יזמים אמיתיים, גלגלי השיניים במוחם כבר נעים ומייצרים את הרעיון הבא.
ולאן עוד אתם רוצים להתקדם?
"אנחנו רוצים להגיע ל־100 בניינים לפחות", מצהיר שגב, "כשעד עכשיו הצלחנו לשפץ בסביבות 15 ולשנות את ענף הנדל"ן בישראל. המטרה היא שהמודל שלנו יהיה ברירת המחדל של יזמי נדל"ן. עד היום, יזם שקונה שטח, רגיל להרוס את כל מה שנמצא בו, למרות הפוטנציאל האדיר, ואנחנו רוצים להגיע למצב שמי שיעשה את זה, יהיה 'מוקצה'. שההעדפה שלו לחיסכון בארנונה לא תבוא על חשבון המרחב החברתי שהיה יכול לצמוח במקום".
"אנחנו פועלים לפקוח להם את העיניים", מחזק פרידלר, "יש לך הזדמנות לעשות טוב, תנצל אותה! אנחנו עובדים קשה כדי לשכנע אותם ששווה להם לנצל את הבניין לפעילות חברתית. מאז שהוקמנו, זה גם הרבה יותר קל עבורם כי הם לא צריכים להתמודד לבד עם השיפוץ והעלויות. אנחנו יוצרים נורמה כדי שבעתיד הריסת בניין תתקבל כמו השלכת נייר על הרצפה באמצע הרחוב".
"את תראי שברגע שהתודעה הזו תתקבע אף בניין כבר לא ייהרס. אם מחשבים את כל השטח של בניינים נטושים, מגיעים לאלפי מטרים. בתי ספר שלמים שנזרקים לפח. זה טיפשי. כל כך הרבה נכסים פנויים מצד אחד, ומן הצד האחר אוכלוסיות שלמות שזקוקות להם".
וזה לא קשה, לפעול בידיעה שהמקום שאתם כל כך משקיעים בו יילקח מכם אחרי זמן קצר?
"בעוד כמה שנים הבניין שאנחנו נמצאים בו יהפוך להיות מגדל של ארבעים קומות, ואנחנו לא מתכחשים לזה", משיב שגב, "אבל גם אם זמן הפעילות שלנו מוגבל, השבחנו את האזור והוספנו ערך לשכונה ולדיירים שלה. זו אומנם לא המטרה המקורית, אבל זה מעולה, כי עוד ועוד יזמים ישתכנעו שיש להם רווח כשהם איתנו, גם מעבר למעשה טוב. אנחנו רוצים שהם ירגישו טוב עם מה שהם עושים, ושלא רק יזמים טובי לב ישתתפו".
"בסופו של דבר, השנים הבודדות האלו, הן כל מה שאנחנו צריכים", מסכים פרידלר, "אם תנסי לחצות את הכביש ולהמשיך לתוך נווה שאנן לא יהיה לך נעים וזה בהחלט לא מומלץ. לעומת זאת, איפה שאנחנו נמצאים, ההרגשה אחרת. זה מוכיח כמה כוח יש למיזם שלנו. השינוי בדרך".
ועוד כמה זמן תמשיכו בזה?
"כמה זמן עוד נשאר לנו לחיות?" הם צוחקים, "כמה שאפשר. זה הבייבי שלנו ואיתו אנחנו נשארים".
