כל הקלישאות התבררו כנכונות בחודשים האחרונים, השמיים בכו איתנו בלוויות, הרוע איחד בינינו וקירב בין תהומות חברתיים ועכשיו הגיעה השעה שהטבע דוחף אותנו החוצה, בחזרה לחיים. נדמה לרגעים שלדבר על פריחה בדרום זה כמעט אוקסימורון של המציאות, אבל עובדה, הבתרונות שוב הוריקו, הציפורים – שנדמו למשך שבועות ארוכים כשריח המוות עלה מהקיבוצים – חזרו לצייץ אחרי הגשמים, והכלניות, כן, גם הן הופיעו ואיתן הסימבוליות המתבקשת במושג "דרום אדום" והשאלה מה עושים עם החג השנתי.
למארגני הפסטיבל היה ברור שההתאמות לתקופה ייעשו אבל כשיצאו הפרסומים הראשונים על קיומו התעורר זעם מצד חלק מתושבי העוטף. המחשבה שמבקרים מכל הארץ יגיעו לשבילים השוממים מבני המקום ובין צילומים בשדות הפורחים יציצו לעבר אזורי הטבח הייתה מבחינתם בלתי נסבלת. מתוך הקשבה לקולות אלה שינו המארגנים שוב ושוב את התוכנית וצמצמו את האירועים אך בכל זאת ביקשו לקיים באופן סמלי את "דרום אדום" כדי להחזיר את החיים לאזור ולתת לעסקים המקומיים אוויר כלכלי עם מבקרים וקונים מרחבי הארץ. כך לבסוף הוחלט על קיומה של "צעדת הכלניות" לזכרו של ראש המועצה אופיר ליבשטיין, שנפל בהגנה על כפר עזה ב־7 באוקטובר, וכן סדנאות וסיורים שמקיימים עסקים מקומיים בצפון הנגב ובאזורים שנפגעו קצת פחות ותושביהם לא פונו.
"עבדנו קשה מאוד לקראת האירוע", אומרת דורון נחמני־אשטן, מנהלת עמותת התיירות "שקמה בשור", שמפיקה מדי שנה את דרום אדום, "יש כאן התרגשות על זה שהצלחנו לקיים את צעדת הכלניות לזכר אופיר, כי היה לנו חשוב לקיים את המסורת הזאת. והצלחנו גם לעלות בזמן עם אפליקציה שנותנת אפשרות לאנשים לצעוד איתנו גם מרחוק ולהפוך את הצעדה השנה לצעדה עם מספר הצועדים הכי גדול אי פעם". לצעדה הצטרפו המוני אנשים מרחבי העולם, ויחד צעדו כ־3,000,000 צעדים.
לפני שאנחנו נכנסים גדי לוחש לי, שכרגע במתחם יש כ־20 איש שאיבדו קרוב מדרגה ראשונה במתקפה ובכלל, לכולם יש נגיעה למלחמה, המפעיל של הדוכן עם האוכל הדרוזי חזר ביום שני מהלחימה בעזה וביום שישי כבר נעמד פה למכור
עברתם הרבה עם דרום אדום השנה.
"כשעוד רק החלטנו לקיים לא תיארנו לעצמנו שבפברואר עוד לא נהיה אחרי. לא חשבנו שעוד כולנו נהיה מפונים, שהחטופים לא יחזרו והמלחמה עדיין תימשך. גם מבחינה מקצועית זו הייתה תקופה מאתגרת כי כל הזמן שינינו והתאמנו תוך כדי תנועה – בהתחלה ביטלנו את כל מה שהופך את האירוע לפסטיבל והשארנו רק את דרום אדום, וחשבנו שנעשה מרוץ להשבת החטופים ואז לזכר אופיר, בהמשך הפכנו את המרוץ לצעדת הכלניות אבל הבנו שההמוניות תהיה חגיגית מדי, אז שוב שינינו והפכנו אותה לאירוע מצומצם שאליו מגיעים תושבי האזור. ובכל זאת ניסינו למצוא דרך שעוד אנשים יטלו חלק בצעדה, אז החבר'ה המדהימים ממיקרוסופט פיתחו את האפליקציה. הרגישות, השיווק, התמחור וכל השפה היו צריכים להשתנות. השתדלנו לדבר את התקופה ולא להכאיב לאף אחד, ומצד שני להיות שם בשביל העסקים שחיכו לזה ולנסות להעביר מסר של תקווה.
"דרום אדום משדר שמחה, הפנינג עם פיקניק בכלניות, ירידים והמון עם ישראל, והשנה מראש כבר לא תכננו אותו ככה, אלא רצינו לעשות אירועים ממוקדים ובאזורים מרוחקים מהמועצות אשכול ושער הנגב. אבל המותג כל כך מזוהה עם האזורים, שעצם השימוש בשם כבר העלה התנגדות, עוד לפני שהבינו שהקונספט השתנה. הייתה פה קהילה שהרגישה פגועה מעצם הרעיון בכלל, הם הרגישו שזה פוגע בזכרם של יקיריהם או בחטופים וגם במסר של המאבק ולכן לא היה לנו ספק שאנחנו מבטלים. צעדת הכלניות הייתה התעקשות של מועצת שער הנגב ושל משפחת ליבשטיין, כי זו דרכם להנציח את אופיר ולדעתי גם לזה יש מקום".
כמי שלא גרה בדרום אבל הגיעה לדרום אדום, הרגשתי שקיומו של האירוע הוא חשוב, ברור שהתושבים עוד לא חזרו ויש עוד הרבה לעבור ולשקם אבל חשוב שהמקום לא יהפוך להיות רק אנדרטה, אנחנו ממשיכים בו חיים כאמירה כלל־ישראלית.
"אני תושבת אשכול וישנה החוויה האישית שלי, מה שעברתי והאנשים שאני מכירה שאינם או שחטופים. אבל אני מפרידה את זה מההיבט המקצועי, אני לא רוצה שהמקום הזה יהפוך להיות תיירות מלחמה ושרק הזיכרון יהיה המיתוג שלנו לנצח. 7 באוקטובר יהיה חלק בלתי נפרד מאיתנו אבל עדיין חשוב מאוד להראות את הצדדים היפים של המקום הזה, את הקהילות המדהימות, את הטבע המדהים. אנחנו רוצים לצבוע את דרום אדום, דווקא תחת השם הזה, בעוד צבעים. ואני עדיין עומדת מאחורי המסר הזה. אנחנו עוברים תקופה לא הגיונית ולכן כל תגובה הגיונית ולגיטימית. אז צמצמנו את האירוע כמעט לגמרי אבל חשוב שכולם יבינו שיש כאן עסקים שזקוקים לזה. כל אחד יוצא מהשכול בדרך שלו ויש כאלה שזו התרופה שלהם", אומרת נחמני־אשטן.
יום שישי בבוקר זה הפריים־טיים של טיולי הפריחה, אז הסירים לשבת הוכנו מבעוד מועד ובשעה מוקדמת יצאתי דרומה עם אריק הצלם. ככל שהתקרבנו הסקרנות כלפי מה ומי נפגוש גברה, וכבר העובדה שהדגלים ושלטי ההכוונה בצידי הכבישים הארוכים לא נתלו השנה איששה את הידיעה ששום דבר לא יהיה כמו בעבר, לא השנה ולא בכלל, זה ברור. את מקומם של השלטים והדגלים בצמתים המרכזיים ובדרכים תופסות תמונות חטופים ותזכורות לקרבות שהתחוללו בסביבה.
התחנה הראשונה היא שוק הבאסטס. בכניסה להאנגר של שוק האיכרים בניר־עקיבא תלוי דגל בלוי הוא אדום ומאובק ומתנוססת עליו כלנית והכיתוב "דרום אדום" משנה שעברה, הוא אומנם נבול מעט אבל הוא שם ומסמל שכאן מתכוונים להחיות לאט־לאט את החגיגה שהייתה כאן. ב־08:30 בבוקר הסוחרים עוד מעמידים את הדוכנים, אנשים יפים, רגישים וגאים מציגים את הסחורה שלהם, חקלאים חזקים ואמנים, אנשים של אוכל וטעמים שמחבקים בחום כל מי שנכנס.
בכניסה מוצבות חביות גדולות שעליהן כוסות יין גבוהות, בקבוקים מבציר מקומי וגבינות קשות וכל אחד רשאי למזוג ולטעום חופשי. מדי כמה זמן בעלי הדוכנים עוברים בין הלקוחות ומחלקים להם טעימות ממרכולתם, מאפים, פירות, שוקולדים, תה, פרחים ועוד ועוד. אגב, לא שמעו כאן על המחסור בסופרים בשמן זית, נמכרו במקום שלושה מותגים מקומיים שונים במחיר מעולה.
"בשנה שעברה היו כאן הרבה יותר מבקרים בתקופה הזאת", אומרת יערה, "אבל אנחנו לא בונים על התיירות, אנחנו פותחים קודם כול בשביל מי שכאן". היא ובן זוגה גדי יונתן פתחו את ההאנגר בתקופת הקורונה כחלק ממערך שיזמו לחיבור ישיר בין חקלאים לקונים. במשך השבוע המתחם משמש מרכז לוגיסטי שממנו יוצאים משלוחים עם תוצרת חקלאית מכל חלקי הארץ, מרמת הגולן ועד אילת.
"השוק הוא תוצר של עודפים", מספר לנו גדי, סגן אלוף במילואים, אדם מאיר פנים ולבבי שלקוחות בסביבה לחשו שהוא גם איש חסד גדול וגם האדם השמח בעולם. "אחרי שביום חמישי הוצאנו את הסחורה נשארו לנו כמה תפוחי אדמה ומנגו ופרסמנו במושב שאפשר לבוא לקנות, תוך חצי שעה נגמרה הסחורה ולאט־לאט הבנו שצריך להרחיב את היריד ולהגדיל את הסחורה. זה התחיל עם דוכני אוכל".
ב־6 באוקטובר השוק היה מלא מפה לפה, הגיעו כל שבוע בממוצע 1,200 איש, לפחות חצי מהם מהעוטף, והיה קשה למצוא חניה ברדיוס של 300 מטרים. מחבלי חמאס אומנם לא הגיעו לניר־עקיבא, אבל כמו בכל האזור המכה הורגשה בעוצמה. אין כאן אדם שלא מכיר באופן אישי מישהו שנפגע, והלחימה נוכחת כל הזמן. גם עכשיו רעם התותחים מלווה את סיבוב הקניות בהאנגר, אף שנראה שהמקומיים כאן בכלל לא שומעים את הדי הפיצוצים ומרגיעים שזה משלנו. "השבוע הראשון היה קטסטרופה", גדי נזכר, "קודם כול חלק גדול מהסחורות מגיעות מחקלאי העוטף – נתיב העשרה, עין־הבשור, ישע וכו' וגם הרבה מאוד מהלקוחות הם תושבי האזור. המזל הגדול שלנו הוא שעם ישראל בזמן משבר עוטף ומחבק, והחל מהשבוע השני קיבלנו הזמנות בעיקר מחברות גדולות כמו אלביט ובמקביל מצאנו ספקים מאזורים חקלאיים אחרים".
בדרך כלל ביום חמישי בערב גדי ויערה מעבירים את המתחם ממצב תפעולי שמלא במשטחי סחורות למצב קמעונאי, כך שהשוק שנפתח ביום שישי בבוקר מאוד מזמין, מעוצב ויפה. אבל דווקא במלחמה התושבים בסביבה ביקשו שהשוק ייפתח בימים נוספים כי לא היה אפשר לקנות שום דבר בשום מקום. "פתחנו ארבעה־חמישה ימים בשבוע, לא מטעמי רווח, כי זה רק מכביד על העבודה התפעולית, אלא כי זה מה שהיה צריך".
בפסטיבל של דרום אדום כמעט לא נשארו מוקדי פעילות כלליים, זאת אומרת נקודות שהן מעבר לסדנה או מקום יפה לביקור, וכאן בעלי הדוכנים מחכים בציפייה למבקרים ומעודדים הגעה לאזור. "כמו בכל נושא גם כאן יש ציבורים שונים", אומר גדי, "ישנם אלה שעוד רוצים לבכות, שמוצאים את הרע בכל דבר ויש מי שמוצא את הטוב. אנחנו כאן מתוך תקווה. לקח חודש וחצי עד שהחזרנו את המוזיקה. שאלנו אנשים ששכלו את יקיריהם, מהקיבוצים, מהערים ומהמסיבה, הם אמרו לנו, בטח תחזירו אותנו לחיים".
רגע לפני שאנחנו נכנסים גדי לוחש לי, שכרגע במתחם יש לפחות 20 איש שאיבדו קרוב מדרגה ראשונה במתקפה ובכלל לכולם יש נגיעה למלחמה, לדוגמה מי שמפעיל את הדוכן של האוכל הדרוזי חזר ביום שני מהלחימה בעזה וביום שישי כבר נעמד פה למכור.
בלחוחיה עומד אורן סינואני שהוא בכלל מורה למוזיקה לגיל הרך, אבל הוא אוהב אנשים ואוכל אז הוא מגיע לכאן בימי שישי ומוכר לחוח משודרג (טעים ברמות) וג'חנון, הכול עבודת יד. אורן חזר ברגע שהתאפשר לו, "החיים מעל הכול והם חייבים להימשך".
הדוכן לידו היה שומם עד השבוע. תומר וחן ממושב גילת, שמוכרים קפה ומאפים מעשי ידיה הטובות של חן, אחרי חודשים של אבל הם חזרו השבוע לראשונה לשוק. בבוקר שמחת תורה אריה ואלי אוזן יצאו לדוג בחוף זיקים, המחבלים טבחו בבאי החוף וחיסלו אותו תוך ארבע דקות בלבד. "איבדתי אבא ואח לפני שבע בבוקר. בהמשך היום, בן דוד שלי יצא להגן על אופקים ונפל בקרב. היינו במשך שבועיים בחיפושים אחריהם, כוחות הביטחון פינו את כל החוף אבל הם לא נכנסו לבדוק את המיגונית. גם לזה הגענו בעצמנו, אחי התנדב ב'ידידים' וביקשנו מחברים שלו שיגיעו לחוף לפרוק את הרכב שלו. אחד מהם גם מתנדב בזק"א שארגן משלחת עם שב"כ והם מצאו את המיגונית עם 13 נופלים. המדינה הפקירה אותנו אבל העם מחבק ומחזק. אנחנו מנסים להרים את עצמנו".
מנקודת ההזנקה לאורך המסלול כולו תלויות תמונות החטופים, והחיים שנעצרו באכזריות עומדים בניגוד קורע לב ליופי המתפרץ של הטבע
תוך כדי שחן מספרת בעדינות על הגיהינום שהתפרץ לחייהם היא מסיימת להעמיד את המאפים היפים שלה ומתפנה לתלות שלט גדול של שלושת יקיריהם. "זו פעם ראשונה שאני יוצאת מהבית לדבר עם אנשים אבל זה הדבר היחיד שמרפא לי את הנפש, לעבוד וליצור להתעסק באפייה ובקונדיטוריה. התחושות לא פשוטות, אמא שלי כבר לא אותו בן אדם. אח שלי הקטן ניצל כי הוא לא התעורר לדוג איתם אנחנו קיבלנו אותו במתנה אבל הוא גם אכול רגשות אשמה. אין מה לעשות, יש לי משפחה וילדים וצריך לקום ולעשות". אריק הצלם ואני זוכים לקבל את הקפה הראשון של תומר ולא עוברות חמש דקות והתור כבר מתארך מאוד מול מכונת הקפה שלו.
אושרית גרה במושב תדהר ומגיעה כמעט כל שבוע לשוק בניר־עקיבא, "יש כאן רמה ואיכות ואווירה טובה ועכשיו אין שאלה שאני רוצה לחזק את העסקים באזור. אני מתחילה עם כוס יין, ואז הולכת לתימני ללחוח. ארבעה שבועות לא ישנתי מפחד אז נסענו לתל־אביב, ואנשים שם דאגו לנו ממש אבל קשה לחיות במלון אז חזרנו, והבנתי שמה ששומר עלינו אלה השגרה והעשייה – להגיע לכאן זה חלק מהשגרה. המצב קשה, אבל כדי לשמור על החוסן לא נכון לנו להשתבלל בתוך עצמנו אלא לצאת ולהסתובב ובמקביל לזכור ולעשות. אין כאן צומת בלי שלט של חטופים, ויחידות של חיילים עדיין מתארחות אצלנו. אני מבינה למה לא קיימו את דרום אדום לבקשת תושבי העוטף אבל מצד שני יש כאן המון עסקים שזו הפרנסה שלהם, לכן טוב שלקחו את זה קצת צפונה. יש כל הזמן את הכאב לצד מי שנשאר – ויש רגשות אשמה על זה שנשארנו והם לא, אבל אם לא עובדים זה רק מייצר עוד מתח ודאגות חדשות של פרנסה. כשהכול היה סגור ולא היה חשק לכלום השוק הזה היה כמו הפרחים הראשונים שעולים מהאפר, הכלניות מסמלות את המשמעות של חיים ושל הישרדות".
דנדי היא מעצבת תכשיטים מאשדוד ("מה שנקרא צפון הדרום", היא צוחקת), והמותג שלה הוא “Positive Dandi". גם היא חזרה לכאן לראשונה השבוע, עד עכשיו משהו פנימי עצר אותה אבל כשהבינה שמבקרי דרום אדום אולי יבואו היא החליטה לחזור. "יש לי המון חברות בעוטף, בבארי, בכפר־עזה, בנתיב־העשרה, והיה לי קשה לחזור לפה. אני לא מפחדת מהטילים בכלל, פחדתי לנסוע לפה כי לא ידעתי איזה מבט אני אפגוש בעיניים של האנשים, פחדתי לפגוש את הבהלה והעצב ואני כל כך שמחה לראות את המקום תוסס. לכאן זו פעם ראשונה שהגעתי מאז המלחמה, הבנתי שהיריד הזה חשוב להם, כדי למשוך עוד אנשים, ויש עסקים שעוד קשה להם להרים את הראש אז הבטחתי להם שאגיע. וגם, יש על התכשיטים שלי מילים טובות ונראה לי הם יכולות לעשות טוב לאנשים בלב יש לי ממש תחושת שליחות בזה".
כדי להספיק את ההזנקה האחרונה בצעדת הכלניות בחצר הראשונים מחוץ לקיבוץ רוחמה אנחנו נאלצים להיפרד מהשוק. את פני הצועדים מקבלים בני נוער מרוחמה שמשמשים כסדרנים. המארגנים השקיעו באירוע עד לפרטים הקטנים ביותר, הכול ממותג, מעוצב ומסודר אבל תחושה עגמומית עוטפת הכול מול מספר הצועדים הקטן שהוזמן לקחת חלק והורכב בעיקר מבני משפחה ומתושבי העוטף.
מנקודת ההזנקה, לאורך המסלול כולו תלויות תמונות החטופים, והחיים שנעצרו באכזריות עומדים בניגוד קורע לב ליופי המתפרץ של הטבע. בשבילי המסלול היו תחנות פעילות שונות – מוזיקאים, רקדנים והפעלות לילדים. כמעט כמספר התחנות היו גם נקודות שמירה עם חיילים, בכלל הנוכחות הביטחונית רבה ומורגשת וכללה כוחות משטרה וצבא, פרשים, רחפנים וכוחות הצלה ורפואה – שאולי היו נצרכים בהתחשב בקרבה לקרבות אבל גם הנכיחו בדרכם את התחושות המעורבות באירוע.
באחת התחנות קיבלה אותנו הילה, חברת קיבוץ רוחמה. היא הדריכה אותנו על סוגי הפרחים שסביבנו, "כולם מדברים על הכלניות אבל יש כאן עוד מגוון עצום", אבל מהר מאוד השיחה גלשה לענייני השעה. בשבועות הראשונים של המלחמה היא התנדבה בחמ"ל של המועצה עד שהרגישה שהעומס הנפשי הכרוך בקבלת כל שיחות המצוקה גדול עליה. גם היא טרחה להרגיע אותנו שהפיצוצים מסביב הם לגמרי משלנו ומבשרים דווקא דברים טובים, "הכול רועד בימים של הלחימה המאסיבית ויש לנו אומנם סדקים על הקירות מהתזוזות אבל לא היו כאן נזקים ממש. המערכת המובילה נפגעה, ראש המועצה, העובדת הסוציאלית הראשית, מנהל מערכות התקשורת – אז אין ממש מענה לצרכים שלנו וגם המעט שמצליחים לתת מופנה קודם כול ליישובים הפגועים שתושביהם פזורים בכל הארץ. אגב, הפיזור הזה גרם לנתק בין הקהילות, לא יכולנו לתמוך בהם כמו שצריך. מנסים איכשהו להתחיל לאחות את הפצעים. לחזור לנשום איכשהו. עברנו משהו קשה ואני מקווה שיצליחו לשקם את החיים אבל צריך הרבה חוכמה ורגישות, שני דברים שחסרים במדיניות של מדינת ישראל. דוגמה אחת היא שהילדים אמורים לחזור לבית ספר בשער הנגב, איך אפשר עם כל הפיצוצים?! לפחות אנחנו חיים וזוכים לארח את השכנים מסביב ולספק להם תחושה ביתית". כוונתה לתושבי כפר־עזה שמגיעים בקרוב למגורים זמניים בקיבוץ רוחמה.
בין הצועדים יש תושבים שזו הפעם הראשונה שחזרו לאזור, הם חשבו שזו הזדמנות יחסית רגועה להתחיל את הדרך בחזרה הביתה וכמובן הרצון לקחת חלק בהנצחתו של ראש המועצה המוערך היה שיקול משמעותי. בטקס בסיום הצעדה גם מעט העליזות שהייתה ברקע פינתה את מקומה לדמעות חנוקות ולתקווה רעועה.
"החלטנו לקיים את הצעדה כדי לנצל את הכוח של הקהילה שלנו לקרוא להחזרת החטופים, זה פצע שחייבים לרפא". פתח יוסי קרן, ממלא מקום ראש המועצה האזורית שער הנגב. הוא עצר רגע כדי לעצור את הדמעות שכמעט פרצו, "אופיר היה איש של חלומות, תמיד החלומות היו גדולים מהחיים יזם בנשמה וחבר קרוב שלי. הוא תמיד חשב ארבעה צעדים קדימה והקדיש את חייו כדי להפוך את שער הנגב למקום הכי טוב בעולם. הוא חלם את האזור ונפל בהגנה על הקהילה ועל משפחתו שכל כך אהב. את הצעדה אנחנו מקדישים לזכרו כי היא מסמלת את כל מה שהוא תמיד איחל לאזור, פריחה, שגשוג וחיבור לקהילה".
על הדשא בחצר הראשונים ישבו שברי קהילות, שמבקשות כל כך לחזור לפרוח אבל בניגוד לטבע מסביב לא מסוגלות לעשות את זה כל עוד דם אחיהם זועק. לאט־לאט הקהל התחיל להתפזר, ובדרך חזרה עוד הדהדה בראשי שירת התקווה מסיום הטקס והמחשבות על הפרחים ששבו לפרוח ועל הדרכים השונות לממש את ההבטחה שעוד יהיה טוב.
