היא מחזיקה בשיא ישראל בהרמת משקולות, חולמת על האולימפיאדה – ומתכנתת בגוגל

משבר גיל ה־50 של ג'ודי פרנץ', יהודייה אמריקנית ויועצת פיננסית מקונטיקט, הוביל אותה להתחיל לעסוק בקרוספיט – שיטת אימונים המשלבת ענפי ספורט שונים, מהלך שהפך באופן מפתיע זמן קצר לאחר מכן גם לרגע מכונן בחייה של בתה סיליה גולד, שהצטרפה אליה לאימונים. גולד, שעברה לפני חמש שנים להתמקד בהרמת משקולות, החלה לייצג את ישראל לפני כשנה וחצי, זכתה לפני שבועות אחדים במדליית כסף באליפות אירופה ונחשבת היום לכוח עולה בענף העולמי.

"אמא שלי חשפה בפניי את הענף בשנה הראשונה בתיכון ושנתיים לאחר מכן, בגיל 17, כבר התחריתי בתחרות הגדולה ביותר בענף. הרמת משקולות היא אחד המרכיבים של קרוספיט ומהרגע הראשון אהבתי את זה מאוד ובמשך תקופה המטרה שלי הייתה להתחרות בשני הענפים ברמות הגבוהות. ברגע שהבנתי שזו לא משימה ריאלית, בחרתי להתמקד רק במשקולות", היא מספרת, "בקולג' שבו למדתי במישיגן עזרתי בהקמת קבוצת נשים להרמת משקולות, ושם פגשתי את המאמן רוברט מוריס, שהחל לאמן אותי וללוות אותי לתחרויות. באחד הימים הוא סיפר לי על אירוע המכביה וחשב שזו תהיה חוויה טובה עבורי והמליץ לי לנסוע". ההמלצה הזו הפכה לעוד רגע משנה חיים עבור גולד, שנחתה בישראל לראשונה בחייה ביולי 2022.

"הביקור הראשון שלי בישראל זכור לי כחוויה מדהימה. פגשתי המון אנשים נהדרים", היא נזכרת, "כשגדלתי בקונטיקט הייתי אחת היהודיות היחידות בסביבה, וזו הייתה הפעם הראשונה בחיי שהייתי מוקפת בכל כך הרבה אנשים עם אותה היסטוריה כמו שלי. היה בזה משהו נוח ומנחם ואהבתי את זה מאוד". משחקי המכביה ה־21 הוקדשו לציון 50 שנה לרצח 11 הספורטאים במשחקי מינכן 1972, ולכבוד ארבעת מרימי המשקולות שאיבדו את חייהם באותו אירוע נורא הוחזרה גם תחרות הרמת המשקולות, שלא התקיימה מאז המכביה ה־14, תחרות שבה זכתה גולד במדליית הזהב.

"בארצות הברית אתה מתאמן לבד עם איש מקצוע ומגיע לתחרויות, בעוד שבארץ זה מתנהל במועדונים ואני אוהבת את הגישה הזו, כי כיף להיות חלק מקבוצה, ממשהו גדול יותר"

"בסיומה של התחרות קיבלתי הצעה מאיגוד המשקולות הישראלי לייצג את המדינה, הצעה שריגשה אותי מאוד והחלטתי לקבל אותה בשתי ידיים", היא נזכרת, "גדלתי בבית יהודי, איבדנו הרבה בני משפחה בשואה, ועד שההורים שלי נפרדו חגגנו חגים באופן קבוע, מה שהתעמעם קצת אחר כך. בשנים האחרונות אמא שלי ואחותה עברו תהליך של התקרבות לדת. דודה שלי היום שומרת שבת, כשרות והולכת לבית הכנסת ואמא שלי גם הולכת בכיוון, מה שהשפיע גם על המסע שלי, ואני חושבת שהקשר שלי עם ישראל משפיע עליהן מהכיוון השני".

כמה חודשים לאחר הזכייה במכביה, בדצמבר 2022, עברה גולד ממקום מושבה בבולדר, קולרדו, לתל־אביב ועשתה עלייה באופן רשמי. "התקופה הראשונה הייתה קשה כי הייתי בעיקר לבד, אפילו שיש לי קרובי משפחה בראשון־לציון שעזרו לי וכל האנשים בענף היו מקסימים, גם היום אין לי ממש חברים מחוץ לענף אבל ככל שעובר הזמן אני מרגישה נוח יותר, כי אני מכירה את המקום ולא חוששת להסתובב בחוץ. אני מרגישה שתל־אביב ובולדר די דומות מבחינת אנשים ומקומות בילוי, רק שבישראל מזג האוויר טוב יותר. אני לומדת עברית עכשיו, מה שבטוח יקל עליי, אבל זה תהליך איטי שאני עושה אונליין, ובמקביל מנסה לדבר ולתרגל עם בני משפחה".

ענף הרמת המשקולות הוא ענף אולימפי שנכלל ככל הנראה באולימפיאדת יוון העתיקה וגם נכלל במשחקים האולימפיים המקוריים ב־1896. החל משנת 2000 מתקיימות במשחקים גם תחרויות לנשים. הענף כולל שתי דיסציפלינות: הנפה ודחיקה, ושילוב התוצאות של שתיהן מוגדר כקרב רב או קרב 2.

גולד, שהצטרפה בארץ לאגודת מכבי תל־אביב, החלה לייצג את המדינה שבועיים לאחר שעלתה באופן רשמי ארצה. התחרות הראשונה שלה הייתה אליפות העולם בקולומביה, שם סיימה במקום ה־12 המכובד במשקל של עד 76 קילוגרם, לאחר שהניפה 96 קילוגרם, דחקה 121 וקבעה שיא ישראלי חדש של 217 קילוגרם (שקלול שתי התוצאות כאמור), שהכניס אותה לסגל הארד של הוועד האולימפי והעניק לה מלגה חודשית.

"שמחתי לגלות שענף המשקולות הישראלי מאוד מקצועי ומתנהל בצורה שונה מאוד ממה שהכרתי עד שהגעתי לישראל", מחמיאה גולד, "בארצות הברית אתה מתאמן לבד עם איש מקצוע ומגיע לתחרויות, בעוד שבארץ זה מתנהל במועדונים ואני אוהבת את הגישה הזו, כי כיף להיות חלק מקבוצה וממשהו גדול יותר".

גולד עובדת היום עם שני מאמנים, אנטולי מושיק, ספורטאי עבר ומאמן נבחרת ישראל (הושעה בעבר לארבע שנים בשל שימוש בחומרים אסורים, ד"מ) ורוברט מוריס, שאימן בעבר 20 שנה את נבחרת הנשים האמריקנית בהנפת משקולות. "אני מרגישה בת מזל ואני אסירת תודה על כך שאני עובדת עם אנשי מקצוע כל כך מוכשרים", מחמיאה גולד, "הכינוי של רוברט הוא 'מוריס חסר הרחמים', כי הוא מאמן קשוח מאוד. לדוגמה, אחרי שחזרתי מאליפות אירופה בראשון אחר הצהריים, הוא קבע לי אימון ראשון כבר בשני בשש בבוקר. למושיק יש עין טכנית נהדרת, שהיא קריטית לענף שלנו והוא עוזר לי מאוד בהתפתחות. שניהם עובדים בשיתוף פעולה, וכשאחד מהם לא נמצא איתי באימון, אני מצלמת אותו ושולחת כדי לקבל הערות".

לצד קריירת הספורט גולד היא גם מתכנתת בחברת גוגל. המשרד שלה נמצא בקולורדו, ולאחר כמה חודשים בארץ הבינה שתהיה חייבת לשלב בין שני מקומות המגורים. "אני מנסה להיות כמה שיותר עם הקבוצה שלי בארץ, יחד עם הרצון לשמור על העבודה בארצות הברית", היא מסבירה, "המנהלים שלי בגוגל מפרגנים ותומכים מאוד בעיסוק הספורטיבי שלי, אבל הייתה לי בעיה של גישה למידע עבור הפרויקטים שאני עובדת עליהם, וגם היום כשאני מגיעה לארץ אני צריכה להביא איתי את החומרים".

עד כמה קשה לשלב בין קריירת ספורט לקריירת גוגל?

"אין ספק שיש ימים שאני לא מבינה מה אני עושה, כי רוב האתלטים המקצוענים עוסקים רק בספורט. מצד שני, הרבה פעמים אני מרגישה שיש לכך הרבה יתרונות כי זה עוזר מנטלית, משחרר אותי קצת מהעיסוק הספורטיבי ומרענן את המחשבה שלי. אני קמה בחמש בבוקר, הולכת לחדר הכושר וממשיכה ליום עבודה, שבסיומו אני חוזרת לאימון נוסף. אני עושה את זה שלוש פעמים בשבוע, ביומיים נוספים אני עושה אימון אחד ויומיים לא רצופים מוקדשים למנוחה, בהם אני עושה הליכות ארוכות, טיפולים ומסאז'ים, שהם מרכיב לא פחות חשוב בעבודה".

"בגיל צעיר לא אהבתי את המראה שלי, מה שהפך אותי לאובססיבית בכל מה שקשור לעבודה בחדר כושר. רציתי רק להוריד במשקל. העיסוק בקרוספיט שינה לי לחלוטין את כיוון המחשבה"

סיליה גולד, 26, נולדה וגדלה בניוטאון קונטיקט, יש לה אח גדול ואחות שצעירה ממנה בשנה וחצי, שעובדת בחדר מיון לתינוקות בג'ורג'יה ועסקה גם היא בהרמת משקולות. ספורט, כך נראה, תמיד היה מרכיב מרכזי בחייה.

"בתור ילדה ההורים שלי שילבו אותי בכל חוג ספורט אפשרי; שיחקתי כדורגל, סופטבול ומאוד אהבתי לרוץ", היא נזכרת, "גם האחים שלי עסקו בספורט ובשל העובדה שתמיד הייתי מאוד תחרותית, הייתי חייבת לנצח את אחותי הקטנה בהכול, גם אם זה היה מי תגיע ראשונה בריצה למקלחת. עד היום זוכרים במשפחה שלי שאחותי הייתה הראשונה שלמדה לרכוב על אופניים, מה שמבחינתי היה הרגע שבו הבנתי שלא משנה מה וכמה זמן זה ייקח – אני לומדת לרכוב עכשיו".

לאורך השנים שיחקה גולד גם בלקרוס, ובתיכון התקבלה לנבחרת המעודדות, שבמסגרתה רקדה וביצעה תרגילי התעמלות שונים במשחקים של קבוצות הכדורסל והפוטבול. "בגיל צעיר לא אהבתי את המראה שלי, מה שהפך אותי לאובססיבית בכל מה שנוגע לעבודה בחדר כושר וכל מה שרציתי היה רק להוריד במשקל. העיסוק בקרוספיט שינה לי לחלוטין את כיוון המחשבה: מרצון להוריד משקל להבנה שאימון הופך אותי לחזקה. הרבה נשים סובלות מלחץ חברתי להיות רזות והקרוספיט שחרר אותי לחלוטין מהמקום הזה. להרים משקולות העצים אותי כאישה, הפכתי להיות חזקה וזה גורם לי להרגיש טוב, אני לא חושבת שיש משהו טוב יותר מזה ואני ממליצה לכל אישה לעסוק בתחום. עצוב לי שיש עדיין בנות או נערות שמרגישות פחות נוח במקומות האלה, בטח כאלה שעוסקות בספורט שמצריך פיתוח גוף".

בשנה שעברה סיימה גולד במקום החמישי באליפות אירופה בארמניה, בקיץ החולף זכתה לראשונה באליפות ישראל, במשקל עד 76 קילוגרם, כשהיא מנצחת את ניקול רובנוביץ, יריבתה הגדולה בארץ, וחודש לאחר מכן עברה יחד איתה חוויה מיוחדת, לאחר שייצגו לראשונה את ישראל באליפות העולם שהתקיימה בריאד, ערב הסעודית, שם סיימה במקום ה־20 לאחר שסבלה מפציעה במרפק.

"זו הייתה חוויה מעניינת וטובה. האנשים היו מאוד נדיבים אלינו, האבטחה הישראלית שיתפה פעולה בצורה טובה עם האבטחה המקומית וכולם היו מאוד נחמדים. הם לקחו אותנו לכל מקום שביקשנו ונהנינו מאוד", היא נזכרת, "ניקול ואני אומנם מתחרות אחת נגד השנייה אבל אנחנו גם חברות טובות והיא תמיד דואגת שיהיה לי נוח ומתרגמת לי כשצריך. היא אתלטית מצוינת, שהגיעה לתוצאה נהדרת באליפות אירופה (זכתה בשתי מדליות כסף ומדליית ארד, עד משקל 76 קילוגרם, ד"מ) ואני מכבדת אותה מאוד. אני חושבת ששתינו שמחות על האפשרות להתאמן יחד ולדחוף זו את זו להיות טובה יותר. במסעות הנבחרת אנחנו תמיד חולקות חדר, בריאד היינו שבועיים יחד והיה נהדר לבלות ולהעביר את הזמן הפנוי יחד".

באמצע פברואר קבעה גולד את ההישג הגדול בקריירה שלה עד כה, כשזכתה במקום השני ובמדליית הכסף במשקל עד 71 קילוגרם, באליפות אירופה, שהתקיימה בסופיה, בולגריה. היא זכתה במדליה בסגנון הדחיקה, לאחר שדחקה 128 קילוגרם, תוצאה שהיא גם שיפור של 5 קילוגרמים לשיאה הישראלי. בנוסף הניפה 98 קילוגרם וקבעה הישג משוקלל בקרב רב – 226 קילוגרם, מה שקבע עבורה שיא ישראל נוסף והציב אותה במקום החמישי והמכובד.

"בכל תחרות אני לומדת עוד משהו על עצמי ועל התחרות, יש תהליכים שדורשים זמן ואני מודה על המסע שאני עוברת ואסירת תודה על הזכות לעשות מה שאני אוהבת"

"הגעתי לאליפות במטרה לזכות במדליה בתוצאה כוללת הגבוהה ביותר, שתיתן לי דחיפה בדירוג האולימפי. ידעתי שיש לי סיכוי וסמכתי באופן מוחלט על המאמן שלי, שיֵדע להניח את המשקלים הנכונים בשבילי ושאוכל לבצע כמו שצריך. זה היה מדהים לעמוד על הפודיום, בטח בתקופה קשה כל כך למדינה ושמחתי שהצלחתי להביא קצת אור בימים חשוכים כאלה", היא משחזרת, "הזכייה שימחה אותי וזו תמיד תחושה מדהימה לשבור שיא, אבל בשורה התחתונה היא רק הפכה אותי לרעבה יותר להצלחה. הקושי הגדול שאני מתמודדת מולו הוא התחושה שאני מסוגלת לעשות הרבה יותר טוב ממה שאני עושה כרגע ולהרים משקלים גבוהים יותר, מה שכבר קורה בפועל באימונים עצמם.

"מצד שני, אני כל הזמן מזכירה לעצמי להיות גאה במה שקורה עכשיו, כי הכי קל לשקוע במטרות והמשימות הגדולות יותר שעומדות בפניי כרגע".

המשימה הגדולה שעליה גולד מדברת היא השגת הקריטריון האולימפי, דבר שאף ישראלית עדיין לא עשתה עד היום. מדובר במטרה קשוחה מאוד מאחר שרק עשר המדורגות ראשונות בעולם יעלו אוטומטית למשחקים בפריז, בנוסף לנציגה של המדינה המארחת. "ההזדמנות האחרונה שלי להגיע לפריז תהיה בתחרות גביע העולם בתאילנד בעוד כמה שבועות, שם אצטרך להשיג תוצאה כוללת של לפחות 235 קילוגרם, ומבחינתי מדובר ביעד אפשרי בהחלט. העובדה שנותרה לי רק תחרות מטרה אחת הופכת את הדברים לקשים יותר, אבל אני אאמין בעצמי עד הרגע האחרון".

את עובדת גם על הצד המנטלי?

"בהחלט. לאורך השנים אני עובדת עם פסיכולוגים ומנסה להגיע לאיזון בין הגוף והנפש, ואין ספק שהיכולת המנטלית שלי הולכת ומשתפרת עם הזמן. עד היום ייצגתי את ישראל בשש תחרויות, וכל אחת מהן הייתה טובה יותר מהקודמת לה. אני זוכרת שהגעתי לאליפות העולם בקולומביה בתחושה שאני לא שייכת ולא טובה מספיק, והיום אני מרגישה אדם שונה לחלוטין, ואם ישנה אכזבה היא רק כי אני מאמינה בעצמי שאני יכולה יותר. בתחרות אני מרגישה הכי אותנטית שאפשר, שזה אני וזה המקום שלי ואמשיך לפתח גם את השריר הזה".

עד מתי תמשיכי להתחרות?

"גם אם אגיע לפריז וגם אם לא, אני אמשיך לפחות עד משחקי לוס־אנג'לס 2028, כשהמטרה שלי היא להמשיך ולהניף עד שהגוף לא יוכל יותר. אני כל הזמן מזכירה לעצמי לא לשכוח את התקופה הנהדרת שאני עוברת בשנה וחצי האחרונות. בכל תחרות אני לומדת עוד משהו על עצמי ועל התחרות, יש תהליכים שדורשים זמן ואני מודה על המסע שאני עוברת ואסירת תודה על הזכות לעשות מה שאני אוהבת".

יש לך היום כל מה שאת צריכה מבחינה כלכלית?

"כן. אני מקבלת עזרה מאיגוד המשקולות, מכבי תל־אביב והוועד האולימפי, וזה שאני עובדת עוזר לי גם לממן את עצמי, לקנות אוכל איכותי וללכת לטיפולי פיזיותרפיה. כל זה יחד מאפשר לי לקבל כל מה שאני צריכה וליצור עבורי מעטפת מקצוענית".

על מה את חולמת?

"קודם כול אני מתפללת לשלום החטופים ולשלום ישראל כולה. מבחינה מקצועית אני רוצה להגיע לפריז ואז ללוס־אנג'לס ולהגיע לקצה מיצוי היכולת שלי, שאסיים כל תחרות בתחושת גאווה וסיפוק שעשיתי את הכי טוב שאני באמת יכולה, לא משנה מה המתחרות שלי עשו. מבחינה אישית החיים שלי סובבים סביב אימונים ועבודה, אז ייקח לי קצת זמן להבין מה אני באמת רוצה לעשות בעתיד, אבל התחושה היא שזה יהיה סביב עזרה לאנשים, להחזיר בחזרה על כל מה שקיבלתי ולתת השראה לאחרים".

יש אפשרות לשלב גם חיים אישיים בסדר יום כל כך עמוס?

"אני מנסה למצוא זמן לחיים פרטיים ולמזלי יש לי חברים טובים שמאפשרים לי להיות פשוט מי שאני. אני לא שותה, לא אוהבת לצאת למועדונים והולכת לישון מוקדם. אני אוהבת לאפות, לראות סרטים ולבלות זמן עם הכלב שלי. אחד הדברים האהובים עליי הוא ללכת איתו לטיפוס בהרים בקולורדו בזריחה ולהירגע עד כמה שאפשר".