ספרו של ד"ר בן־יהודה, נכדו של הלשונאי ומחיה השפה העברית, מצטרף לרשימה לא קצרה של ספרים שהוקדשו לאליעזר בן־יהודה ולמשפחתו, ובייחוד לבנו הבכור בן ציון – או בשם־העט המוכר שלו: איתמר בן אב"י. הכותב הפעם הוא בנו של בן אחר של בן־יהודה, אהוד, בנה של אשתו חמדה. איש שלא התבלט ולא היה מעורב בשערוריות כאחיו הבכור ונותר עלום למדי.
המסע התחיל בירושלים, בביתה של סבתו חמדה, אלמנת אליעזר בן־יהודה, בשכונת תלפיות. לא רחוק מבתיהם של ש"י עגנון ושל ההיסטוריון פרופ' יוסף קלוזנר, דודו של עמוס עוז. בבית זה גרו אהוד בנה וילדיו אלעזרה ואליעזר. זהותם של הבעלים ואופיו האדריכלי של הבית, הגינה בצל העצים הגבוהים וגם איזו נטייה להסתגרות מפני הסביבה השרו על הבית דוק אריסטוקרטי ומסתורי־משהו, שעורר בלב השכנים, ובייחוד בליבם של ילדי השכונה, תחושות של היקסמות וסקרנות.
הרומן המשפחתי שלפנינו מתאר את קורות חייו של אליעזר בן־יהודה (1858־1922) משורשיו בעיירה הליטאית הקטנה לוצק ועד מותו. קריאה מדוקדקת בספר מדגימה את חשיבות ההבחנה בין ביוגרפיה לבין רומן היסטורי: הכותב אינו היסטוריון, חוקר ספרות או ביוגרף, והספר כתוב ומעוצב כרומן לכל דבר ולא כביוגרפיה היסטורית. המחבר אינו מציין מקורות, ביוגרפיות קודמות או כתבי יד וארכיונים ששימשו בסיס לספרו, וכתיבתו אישית ונושאת אופי ישיר ואינטימי. משום כך היא משאירה מקום לטעויות שמקורן בעיוותי הזיכרון וגם לבחירה מגמתית, מודעת או לא, של עובדות. מסיבה זו לא נבחן את המסופר בכלים היסטוריים ועובדתיים אלא באמות מידה המתייחסות לספרות.
ה"משכיל" מגורש מהבית
ילדותו ונעוריו של אליעזר בן יהודה־לייב פרלמן דומים בקווים כלליים לחייהם של נערים יהודים רבים בזמנו ובמקומו במזרח אירופה: משפחה ענייה, יתמות בגיל צעיר, אֵם אלמנה שמטופלת בילדים רבים ואינה יכולה לשאת בפרנסתם (ד"ש מחייו של ח"נ ביאליק…) ונאלצת לשלוח את בנה לבית הדוד. שם הוא מתוודע לראשונה לחיי רווחה ולצורך לעמוד על רגלי עצמו.
הדוד שולח את הנער לישיבה בעיר השכנה ומכאן הדברים מתגלגלים מעצמם. הילד הבודד, שאינו מכיר את המקום ואינו יודע למצוא את דרכו, מגיע לישיבה אחרת מהמתוכנן. בדיעבד מתברר שהרב העומד בראשה הוא מראשוני ה"משכילים" בתחילת המאה התשע־עשרה – יהודים שומרי מצוות שביקשו להוסיף ללימודי הקודש גם לימודי חול והיכרות עם שפתה ותרבותה של החברה הסובבת. זאת להבדיל מה"משכילים" המאוחרים יותר, במחצית השנייה של המאה התשע־עשרה, שחדלו לשמור מצוות, נטו ברובם להתבולל בין הגויים וביקשו להחליף את יהדותם בתרבות המקומית.
המפגש עם ספרות החול ועם ספרי הדקדוק של השפה העברית שסיפק לו הרב מסתיים בסקנדל. אליעזר מותקף על ידי בריונים חרדים, החינוך ה"משכילי" שנדבק בו מוקע ברבים, והדוד מסלק אותו מביתו ומחסותו. התוצאה הסופית כמובן הפוכה מזו שאליה התכוון הדוד – אליעזר הסקרן לא שב למסלול שהועידה לו משפחתו, אלא נמשך דווקא אל ה"השכלה". אל ספריו של פרץ סמולנסקין, אל מאמריו של ליליינבלום וכיוצא באלה. הוא נוטש את חיי הישיבה והולך ללמוד בבית ספר רוסי. מכאן דרכו קצרה אל התנועות הניהיליסטיות־מהפכניות ששוטפות באותם ימים את הקיסרות הרוסית.
מה שהציל אותו, או ליתר דיוק החזיר אותו לדרך שבה הוא עתיד לתרום את תרומתו הגדולה לעם ישראל ולשפה העברית, היה "אביב העמים" – ההתעוררות הלאומית של העמים הקטנים באירופה באמצע המאה התשע־עשרה. אליעזר הזדהה עם הבולגרים במאבקם בשליטיהם התורכים, וההזדהות הזאת השיבה אותו אל מקורותיו וגרמה לו "לשאוף לתחייתו הלאומית של עמי". לשם כך ייסע לפריז בכוונה ללמוד רפואה ואחר כך יעלה לירושלים, שם "אחיה את חיי ואגשים את חזוני…".
למזלו, באותו זמן ועוד בטרם נסע לפריז, פגש את משפחת יונס ובתוכה את אבי המשפחה, שגם הוא היה "משכיל" מן הדור הראשון, שומר מצוות עם תרבות חולין. יונס הכניס לביתו את הנער שנודה על ידי משפחתו, ואליעזר הפך לבן־בית במשפחת יונס והתיידד עם בנות המשפחה, עם דבורה הבת הגדולה ועם פולה הקטנה. מהמפגש הזה יצמחו לאחר זמן פרשיות אהבה ונישואים: תחילה עם דבורה, ולאחר מותה בלא עת עם אחותה פולה, שאת שמה עִבְרֵת לחמדה.
זקנקן אופנתי במקום פאות
ספרו של בן־יהודה הנכד גדוש פרטי־פרטים על חיי סבו, מהם ידועים ומהם ידועים פחות. הוא מספר על הכול: על חייו הפרטיים של סבו, על פועלו להחייאת העברית ועל פעילותו העיתונאית. ידועים הסכסוכים בינו לבין החרדים האשכנזים בירושלים סביב הפיכת העברית לשפת חולין ובעיקר בסוגיית קיום השמיטה. בעקבות הסכסוך הזה הוחרם בן־יהודה, והוא מצדו הסיר את סימני ההיכר החרדיים, הזקן והפאות, והחליפם בלבוש ובזקנקן "אירופיים".
דרישתו למצוא פתרון לשמיטה זיכתה אותו באהדת איכרי המושבות, אך מאוחר יותר נוצר קרע בינו לבינם, כאשר מטעמים פרגמטיים – הוא העריך שביקורת מצדו לא תועיל – ועל מנת שלא לפגוע בברון רוטשילד בחר לא לתקוף את פקידות הברון המושחתת שהתעמרה במתיישבים.
מעטים יודעים על קשר הידידות בינו לבין הרברט סמואל, הנציב הבריטי־יהודי הראשון בארץ ישראל, ועוד פחות יודעים על הידידות וקרבת הדעות בינו לבין זאב ז'בוטינסקי. בשנותיו הראשונות בארץ, בן־יהודה, בדומה לרבים מהשכבה החברתית הבורגנית־אזרחית של יהודי ארץ ישראל (למשל איכרים כמשה סמילנסקי, הוגי דעות כר' בנימין ואחרים), "ניסה למצוא מכנה משותף עם ערביי הארץ ולייסד עמם הבנה… סבר שהערבים 'שלנו' הם 'בני דודים' באמת… ועלינו להגיע עמם לעמק השווה…". אולם כשהתגברו התקפות הערבים על המושבות, ובייחוד לאחר פרעות 1921, הוא "התאכזב מרה…". "במאי 1921 התחוללו פרעות… נרצחו יהודים. ז'בוטינסקי לבדו מבין מנהיגי היישוב תבע להשיב אש. בן־יהודה נגרר אל תוך הוויכוח הפוליטי… הוא מצא עצמו קשוב לרעיונותיו של ז'בוטינסקי שנמצא בצידה 'השגוי' של המפה הפוליטית…". וכשז'בוטינסקי נאסר על־ידי הבריטים באשמת החזקת נשק והמרדה, רצה בן־יהודה להיאסר יחד איתו.
אווירת היקסמות
לצד ההיכרות המבורכת שמזמן לנו הספר עם בן־יהודה האדם, איש הרוח ואיש ציבור, ישנם בספר פגמים וחולשות לא מעטים. למשל, הכותב ער לעובדה שמרבית קוראיו, ובעיקר הצעירים, אינם בקיאים בשמות אישים, באירועים ובמושגים מתקופת סבו. כדי להתגבר על החסר הוא מתעכב להסביר עובדות רקע היסטוריות (למשל: הפרעות ביהודים בדרום רוסיה, "הסופות בנגב", ב־1881־1882, שהביאו להתעוררות ציונית), ויכוחים אידיאולוגיים בין בן־יהודה הציוני למתנגדיו ופרטים אישיים. כאן ניכרת חולשתו כסופר, משום שקטעי הסבר אלה יובשניים ואף פוגעים בשטף הסיפור. סופר היה משלבם באופן אינטגרלי בטקסט; ומחבר של ביוגרפיה היסטורית היה מצרף אותם כהערות שוליים, שיעילות לצורך זה וחסרונן כאן מורגש.
הספר לוקה גם במעקשים לשוניים שעריכה מדוקדקת יותר הייתה מסירה, כולל משפטים מסורבלים או אף עילגים ממש. בעמ' 153 מופיע משפט מוזר בעברית, שרק בקריאה חוזרת ונשנית מתברר שהוא צרפתית באותיות עבריות "או זרם לסיטוואין". אמנם תרגומו העברי מופיע לצדו ("לנשק אזרחים" וכו'), אבל מדוע לא באותיות לטיניות, אם בכלל זה נחוץ? פה ושם יש אמירות ששם המחבר בפי הדמויות, שקשה להאמין שנאמרו במציאות. כשדבורה, אשתו הראשונה ואם ילדיו, נפטרת בלא־עת, לוקח האב את הילד בן ציון לחדר משכבה כדי ש"יבין את גודל אבדתו", והסופר שם בפיו את המילים: "זאת היא אמכם. כל מה שנותר ממנה. זה נגמר. היא עזבה אותנו" (עמ' 189). בעיניי זוהי התבטאות בלתי מתקבלת על הדעת. לעומת זאת, מכתבה של דבורה על ערש דווי לאחותה פולה־חמדה (עמ' 187־188) הוא פנינה, בין אם המכתב מקורי או בדיוני.
ככלות הכול ועל אף הפגמים, אווירת ההיקסמות שאפפה את ביתה של חמדה בן־יהודה בתלפיות שורה גם על חלקים ניכרים מספרו של הנכד. לשונו המיושנת קמעה תואמת את הסיפור ומשקפת אותו ואת תקופתו, ויוצרת הלימה נאה בין הכלי והתוכן. עם זאת, הסגנון אינו ארכאי במידה שמהווה מכשול לקוראים צעירים. כתיבתו האישית של אליעזר־הנכד מזמינה ומקרינה תחושת קרבה. כאילו פתח לפני הקורא את דלת ביתה אפוף־הסוד והאריסטוקרטי של סבתו והזמין אותו להיכנס ולהאזין יחדיו לסיפורים. כך שגם אם הניסוח לא תמיד מן המעולים ואם גם נפלו פה ושם טעויות ושגגות – מי יעז לערער על סיפורי סבתא?
כל אהבותיו של אליעזר בן־יהודה
אליעזר בן־יהודה
ידיעות ספרים, 2018, 310 עמ'
