הרשעת אדם חף מפשע היא אסון. הפגיעה מתקיימת, בראש ובראשונה, במישור האישי. זוהי קסטרופה רבת פנים הכוללת הוקעה חברתית, אובדן חירות במעצר ומאסר, הסטת החיים ממסלולם, פגיעה במשפחה ובעבודה, סבל ומצוקה נפשית הנגרמים בשל תנאי המאסר, ותחושה מכרסמת של חוסר אונים וחוסר צדק.
הרשעת חפים מפשע היא אסון גם לחברה. הפושע האמיתי ממשיך להלך חופשי, ומשאבים יקרים מוקדשים לענישה מיותרת. במצב שבו מערכות החקירה, התביעה והשיפוט מתקשות להכיר ולהתמודד עם הסיכון של הרשעת שווא, ואף מתייחסות אליו כאל רע הכרחי – החברה משלמת בסופו של דבר מחיר חברתי כבד בדמות דה־לגיטימציה של הליכי החקירה, ההעמדה לדין והשיפוט.
ספרו החדש של פרופ' בועז סנג'רו, "בטיחות מפני הרשעת חפים מפשע", מתמודד לעומק עם הסיכון של הרשעות שווא, ומכיל שני מסרים ברורים וחשובים: הוא מראה עד כמה הרשעת חפים מפשע היא תופעה קיימת בישראל ואיננה שולית כלל, ומציע לאמץ מנגנוני בטיחות שיפחיתו את הסיכון. ספר זה הוא המשך ישיר לכתיבה קודמת של סנג'רו, ובכלל זה פרסומים רבים בכתבי עת משפטיים וספרו "הרשעת חפים מפשע בישראל ובעולם: גורמים ופתרונות", שפורסם בשנת 2014. באותה תקופה, לפני כעשור, הייתה מודעות פחותה לבעיית ההרשעה של חפים מפשע, ובספר הוקדש מאמץ רב לתיאור הגורמים לתופעה. הספר הנוכחי מציע פתרונות מעשיים, שיכולים להפוך את מערכת המשפט הישראלית לבטוחה יותר.
התאונות הנסתרות מן העין
בפרקי המבוא מצביע סנג'רו על תחומים מחוץ למערכת המשפט שבהם אומצו מנגנוני בטיחות שונים להתמודדות עם סכנות. מי הייתה רוצה לטוס בחברת תעופה שיש בה אחוז אחד של סיכון להתרסקות מטוס? מי היה רוצה ליטול תרופה שלא עברה בדיקות מדעיות מחמירות ואישור ממשלתי? מי יסכימו לנסוע על גשר שלא נבנה לפי סטנדרטים קפדניים למניעת קריסה? כאשר כשל במערכת עלול לחולל פגיעה קשה בחיים או בבריאות או לגרום לנזק כלכלי כבד, מוטב להשקיע מאמץ במניעת התקלות מראש או לפחות בצמצומן למינימום.
בעבר, מתאר סנג'רו, תורת הבטיחות המקובלת בתעופה הצבאית הייתה "טוס>תקן>טוס". כלומר, לאחר שהתרחשה תאונה היו מקרקעים את כל המטוסים מאותו סוג, מתקנים את התקלה בכולם וממשיכים לטוס. השיטה הפכה ליקרה, ותחתיה אומצה השיטה של "זהה>נתח>שלוט", שבבסיסה מונחת השאיפה להגיע לבטיחות מלאה ככל האפשר כבר מהשימוש הראשון. במערכת המשפט הפלילי, הוא טוען, אין מנגנון בטיחות אפילו ברמת"טוס>תקן>טוס". סטנדרט "הספק הסביר" הוא אמורפי למדי ואינו בגדר מנגנון מעשי; אפשרויות הערעור על קביעות עובדתיות קלושות; והטיות קוגניטיביות, פרקטיקות חקירה בעייתיות, פרוצדורות המעדיפות יעילות על פני מיצוי חקר האמת, וקושי של המערכת להפיק לקחים מתקלות – מביאות למציאות שבה אנשים חפים מפשע מורשעים בפלילים.
שיטות הבטיחות המתקדמות כוללות למידה מתמדת לשם זיהוי ובקרה של סיכונים, לרבות חובה לדווח על תאונות ועל כמעט תאונות. ישנם מקרים שבהם רק במזל הכשל לא הסתיים בתאונה. גם תקריות שכאלה צריכות להיות מטופלות, כדי למנוע מקרה עתידי ופחות ממוזל שבו הכשל יסתיים בתאונה. כשמטוס מתרסק או גשר קורס מדובר בתאונה גלויה, אך במשפט הפלילי התאונות הן בדרך כלל נסתרות. המקרים שבהם מתגלה בדיעבד כי הרשעה מסוימת הייתה הרשעת שווא הם רק קצה הקרחון. קשה מאוד לזהות את הרשעות השווא, בשל מה שסנג'רו מכנה "עקרון התאונות הנסתרות של המשפט הפלילי". ההנחה האופטימית הרווחת אך נטולת הביסוס היא שאם ההליך הסתיים בהרשעה – ההרשעה נכונה. באופן זה המערכת מקבלת משוב מוגבל ביותר על שיעור הטעויות והכשלים המובְנים בהליך, דבר שפוגע ביכולת ללמוד מטעויות ולמנוע אותן בעתיד.
כל אחד משלבי ההליך הפלילי – החקירה, המשפט, הענישה – צופן סיכונים משמעותיים שתוצאתם יכולה להיות הרשעת חפים מפשע. סנג'רו מפרק כל אחד מהשלבים הללו לגורמי סיכון שונים. החלק העוסק בראיות מתמקד בראיות מדעיות, הודאות של חשודים ועדויות ראייה. סנג'רו סוקר מחקרים עדכניים ומראה כי אפילו ביחס לראיות מדעיות עם מוניטין גבוה, כמו די־אן־איי או טביעת אצבע, קיים פוטנציאל משמעותי להרשעת שווא. קל וחומר כאשר מדובר ב"מדע זבל", כמו השוואות טביעות שיניים או נעליים – תחומים שאינם מבוססים על מחקר מדעי שיטתי ומבוסס נתונים סטטיסטיים, שלא עמדו בביקורת עמיתים, שפותחו מלכתחילה לצורך פענוח פשעים, ושהמעבדות שעוסקות בהם הן משטרתיות או עובדות בצמידות עם המשטרה, תוך חשיפה לפרטים שיש בהם ליצור הטיה כנגד חשודים.
בישראל מותר לשוטרים לשקר
ההודאה באשמה נחשבה בעבר ל"מלכת הראיות". כיום ידוע שיש אנשים המודים בפשעים שלא ביצעו, משלל מניעים ואינטרסים או בשל מאפיינים אישיותיים, תרבותיים ובריאותיים. בישראל אפשר להרשיע נאשם על סמך הודאה שנתן מחוץ לכותלי בית המשפט, וכדי לעשות זאת אפשר להסתפק בתמיכה ראייתית "קלה כנוצה". משכך, הסיכון שהודאה מפוקפקת תביא להרשעת שווא הוא משמעותי. סנג'רו מתאר כיצד החקירה המשטרתית בישראל מתמקדת בגביית הודאות, כאשר המאמצים הניכרים כוללים לעיתים חקירה בעת שהחשוד במעצר, מניעת שינה, שקרים לנחקר (בישראל מותר לשוטרים לשקר), שימוש במדובבים וכן חקירה אגרסיבית ב"שיטת ריד", המתנהלת תוך הפעלת לחץ בהתבסס על ההנחה שהנחקר משקר. שיטה זו, טוען סנג'רו, יוצרת סיכון ממשי להודאות שווא.
בניגוד לכך, באנגליה נקוטה שיטת החקירה "פיס" (PEACE), המאפשרת לנחקר הזדמנות הוגנת להציג עמדה, ואף מעודדת מסירת מידע מפורט על ידו. כאשר המשטרה מצליחה להשיג הודאה, כותב סנג'רו, קיימת נטייה להינעל על קונספציה של אשמת החשוד, מה שמביא לנטישת קווי חקירה אלטרנטיביים או חיפוש ראיות נוספות. גם זיהוי על ידי עד ראייה מועד לתקלות; ישנם מחקרים שלפיהם מדובר בגורם השכיח ביותר להרשעות שווא.
המחבר מצטט מחקרים והמלצות מדעיות לסטנדרטים הראויים לניהול מסדרי זיהוי משטרתיים, לצד המלצות משלו. קצרה היריעה מלאזכר את כולן. אזכיר רק את העדיפות למסדר זיהוי עוקב (כשבכל פעם מציגים לעד אדם אחד) על פני מסדר זיהוי סימולטני, עדיפות למסדר זיהוי חי על פני מסדר תמונות, מסדר זיהוי ב"סמיות כפולה", כאשר גם העד וגם השוטרת, עורכת המסדר, לא יודעים מי החשוד, הנחיית העד בטרם המסדר כי החשוד לא בהכרח נוכח, ותיעוד בהסרטה. מסדר הזיהוי הוא דוגמה לקושי המאפיין גם דרכי הוכחה נוספות – שהשימוש בהן מוביל רק לכיוון ההפללה אך לא לכיוון החפות. כך, אם החשוד יזוהה על ידי העד, הזיהוי ישמש כראיה מפלילה שניתן לבסס עליה הרשעה. ואולם אם העד לא יזהה את החשוד במסדר, הדבר לא ישמש כאינדיקציה לחפות.
פרקים אחרים בספר דנים בהתנהגות בלתי הולמת של חוקרים ותובעים, בעסקאות טיעון ובהליכי בטיחות שלאחר הרשעה. חלק מהפרקטיקות הבעייתיות מוסברות בשיקולי יעילות. כך, למשל, המקום המרכזי שניתן להסדרי טיעון בשיטת המשפט הישראלית, או התערבות ערעורית מוגבלת מאוד בבדיקת עובדות (שטעות בקביעתן היא הבסיס לרוב הרשעות השווא). קשה לקבל כי יעילות היא ערך הגובר על איתור האמת; המערכת המשפטית שלנו אכן כורעת תחת הנטל, אך הפתרון לא צריך להיות כזה שפוגע בצדק.
ביחס לכל אחד מהסיכונים בונה סנג'רו פרוטוקול בטיחות המיועד להפחיתם למינימום. פרוטוקול זה מפרט את אילוצי הבטיחות הנדרשים למניעת תקלות, וכולל מערכות פיקוח ושליטה שיאכפו אותם. אחת המסקנות המרכזיות היא שאין להסתפק בראיה יחידה לצורך הרשעה. מסקנה זו נכונה גם ביחס לראיות המדעיות, לזיהוי על ידי עד ראִייה ולהודאת חשוד. כדי שבית המשפט לא יהיה מוכה בסנוורים מאורה המסמא לכאורה של ההודאה, סנג'רו מציע, וזאת בניגוד לנוסחה שאימצה הפסיקה הישראלית, כי דווקא כשהערכת השופטת היא שההודאה חזקה, היינו כשמשקלה מכריע בתיק, חשוב מאוד שתהיה ראיית סיוע חיצונית.
סנג'רו קורא להקמת מכון לאומי לבטיחות במשפט הפלילי, בדומה למכוני בטיחות הקיימים בתחומי התעופה, הרפואה, המזון ועוד. מכון זה, שיוקצו לו משאבים וסמכויות, יפעל לפיתוח ויישום מערכת בטיחות שתסייע להפחית את תופעת הרשעות השווא. המכון יוסמך לאסוף נתונים, לקדם מודעות, להכשיר את כל העוסקים בתחום הפלילי ולקבוע סטנדרטים מחייבים לעבודתם. המחבר כבר הקים צוות לניתוח תקריות בטיחות, שבשלב זה פועל באקדמיה (במכללה האקדמית גליל מערבי) וכולל נציגות מהמשטרה, התביעה, הסניגוריה והאקדמיה. זהו צעד חשוב, וההשתתפות של גורמי מערכת המשפט מעידה על נכונות לתיקון עצמי, אך ראוי שהדבר ייעשה במסגרת לאומית, שההשתתפות בו לא תהיה וולונטרית, ושלגוף זה תהיינה סמכויות של ממש ליצור המלצות בטיחות מחייבות.
פרשת הנער שנחשד בריגול
להבדיל ממצבי "כמעט תאונה" בתעופה או רפואה, כשמדובר במשפט הפלילי אפילו "כמעט תאונה" יכולה לגרום נזק קשה. רק לאחרונה התפרסמה פרשה שבמרכזה נער, תלמיד מצטיין בן 17, שנעקר מחייו ונעצר למשך שנה וחצי בחשד לעבירות ריגול חמור, בעקבות חשד שפרסם מידע מסווג (הפרשה נחשפה ב"הארץ" על ידי מיכאל האוזר־טוב). בחקירתו טען הנער כמה פעמים כי הוא קיבל את הידיעות מקצין ונגד המשרתים בתפקידי מודיעין בצה"ל, במטרה שיפרסמן. החוקרים בדקו את הטענה באופן שטחי, ושללו את דברי הנער לאחר שהצבא הכחיש קשר אליו.
הסנגורית סיפרה כי כשהנער ניסה לפרט את הטענות באוזני חוקריו, הם קטעו את דבריו ועברו לנושא אחר. במשך חודשים ארוכים סירבה הפרקליטות לתת לסנגוריו את מכשיר הטלפון שלו, שהוחרם עם מעצרו. עם מסירת המכשיר נמצאה בו תכתובת שאישרה את טענות הנער. התברר שאכן כמה אנשי מודיעין היו בקשר עם הנער, באישורו של קצין בכיר בצה"ל, תת־אלוף רומן גופמן, אשר יזם הקמת צוות שמטרתו מבצעי השפעה ברשת. מידע זה היה גלוי לאגף המודיעין, אך לא הועבר לפרקליטות. רק משהציגה הסנגורית את החומר בפני הפרקליטות, הוחלט למשוך את כתב האישום.
האם אפשר לומר שמשום שהתיק לא הסתיים בהרשעת שווא לא הייתה כאן תאונה חמורה? יש כאן נער שנכלא במעצר ארוך, חלקו בבידוד, ולאחר הגשת כתב האישום שהה במעצר בית בתנאים מחמירים, כולל איזוק אלקטרוני ואיסור על שימוש באמצעי תקשורת או מפגש עם אנשים. אין שום סיבה לחוש שמערכת הצדק עבדה בהצלחה רק משום שבסופו של דבר הוא לא הורשע. חייו של נער צעיר, מוכשר ומבטיח, נרמסו. מפחיד לחשוב כיצד היה המשפט מסתיים אלמלא נמסר מכשיר הטלפון לסנגורים בסופו של דבר.
לו היו מאומצים מנגנוני בטיחות כהצעת סנג'רו, לא היינו מגיעים למצב זה. בשלב החקירה היו מאפשרים לנער לפרט את הגנתו ובוחנים ברצינות את קו ההגנה שלו. מהפרקליטות אפשר היה לצפות לערוך בקרה על פעולות החוקרים, ובוודאי שלא תעוכב מסירת החומר שיכול היה לתמוך בהגנה. לא רק שהפגיעה בנער לא נמנעה, אין גם מנגנון של לימוד לקחים שימנע חזרה על הטעויות במקרים הבאים. פרשיות כאלה יוצרות חוסר אמון ציבורי כלפי מערכות החקירה והתביעה. אימוץ מנגנוני בטיחות ונכונות להפיק לקחים עשויים להעניק לגיטימציה למערכת אכיפת החוק והמשפט.
הספר, שסגנונו הנגיש הופך אותו מתאים גם לקהל הרחב וגם לקהילה המשפטית והאקדמית, הוא אוצר בלום של ידע. סנג'רו נשען על שפע אסמכתאות של מחקר מדעי ומשפטי עדכני ותיאורים רבים, רבים מדי, של מקרים מהארץ ומהעולם שנסתיימו בהרשעות שווא. נותר לקוות שעבודתו תיפול על אוזניים קשובות. אם מחפשים מקום שדרושה בו רפורמה בדחיפות, הנה הוא.
