בעוד חמישה מיליארד שנים השמש תכלה את הדלק הגרעיני שלה. סביר להניח שעוד לפני כן כבר לא נשכון בכדור הארץ, אם נהיה חפצי חיים, ואם יתמזל מזלנו לא נמתין לאפוקליפסה הצפויה מראש, אלא נדע לארוז את עצמנו – גם אם נהיה נטולי גוף, תודעות בלבד או ישויות אנרגטיות קיברנטיות – ונמצא לנו בית חדש, או סביר להניח מספר בתים חדשים.
יתרה מכך, יש סיכוי גבוה שעוד קודם לכן יתרחש אירוע הכחדה המוני, כפי שמתרחש אחת לכל כמה אלפי שנים, אם זה אסטרואיד אימתני, או אסון טבע גדול אחר, או כמובן אסון מעשה ידי אדם. כך או כך, לא תהיה לנו בררה אלא לעזוב לכוכבים. "יהיה עלינו לעזוב את כדור הארץ או למות. לא תהיה שום דרך אחרת. מיליוני מינים הופיעו לפנינו; הם חיו את חייהם תחת השמש, ולאחר מכן גוועו ומתו. זהו סיפורם של החיים" (עמ' 19).
ככל שעובר הזמן, תמונת היקום שהמדע מספק לנו לאט־לאט היא בלתי נתפסת, וכמובן אופטימית ופסימית באותה מידה. יש אי שם לא מעט כדורי לכת דמויי כדור הארץ. סביר להניח שחלקם (וכשמדברים על חלק במונחים אסטרונומיים, מדברים על מיליונים לפחות, אם לא מיליארדים) ראויים לחיים, אם חיים לא התפתחו בהם כבר. כמובן, הם עדיין רחוקים מאוד להגעה במסגרת היכולת הטכנולוגית הקיימת. כלומר, המרחקים בינינו לבינם הם בלתי ניתנים לגישור כל עוד אנו תקועים במונחים של מהירות האור, ולא נעים על בסיס אנטי חומר או מבעד חורי תולעת. אבל חמישה מיליארד שנה, ואפילו הרבה פחות, זה כנראה מספיק זמן כדי לעשות זאת.
למי שייך הירח?
הרעיון של עתיד האנושות המצוי בחלל הוא לא רעיון חדש של המאה העשרים מבית היוצר של המדע הבדיוני המערבי. רמזים מטרימים לו ניתן היה למצוא כבר בכתביהם של כמה פילוסופים יווניים בעת העתיקה, ולאחר מכן בימי הביניים. אפילו ברונו טען זאת לפני ששרפו את גופתו, אבל הרעיון קיבל דחיפה מעשית חזקה במאה התשע־עשרה, אחרי המהפכה המדעית, עם הקוסמיזם הרוסי – תנועה ששרטטה חזון קוסמי מעשי יחסית בעבור המין האנושי; וכמובן הפך לדרך פרקטית במיוחד אחרי מלחמת העולם השנייה, עם מרוץ החימוש של המלחמה הקרה. הסובייטים שלחו לחלל כלבה וקוף ואת יורי גגרין. האמריקאים נחתו על הירח. וההמשך ידוע.
מיצי'ו קאקו, הפיזיקאי התאורטי, בספרו הרואה אור עתה בעברית "עתיד האנושות", מביא קודם כול תמונת מצב עדכנית ומעשית לגבי החזון ההכרחי הזה. זה אמנם החלק המעט משעמם בספר, הרווי תיאורים טכנולוגיים ומעט מדשדש בתוך עצמו – מעין מניפה הנפרשת לרוחב התחומים הטכנולוגיים פורצי הדרך וההמצאות שעליהן שוקדים ממש ברגעים אלו אי אילו מדענים – אבל למרות הכול הוא מייצר תמונה מעניינת. כי להגיע לחלל זה קודם כול ואחרי הכול עניין כלכלי, עניין שאותו החליט ברק אובמה לדחוק לפינה (דונלד טראמפ כבר אמר שמסע למאדים הוא בראש סדר העדיפויות שלו, יחד עם עוד כמה עשרות דברים) ולתת ליזמים פרטיים כמו ג'ף בזוס מייסד אמזון ואילון מאסק הבעלים של טסלה להיות חוד החנית במקום נאס"א. המיזמים העסקיים שלהם יביאו בעשורים הקרובים אנשים למאדים ולחלל, כשמאסק נחוש בדעתו אף לייצר שם מושבה ראשונית.
המציאות הזו מעלה כמה שאלות מהותיות שקאקו נוגע בהן בקצרה. אבל לעובדה שהחלל הופך לאיטו לאזור פרא הייטקי של מחפשי זהב בעלי אמצעים (יש כבר חברות רציניות המתכננות לכרות מחצבים ומתכות מאסטרואידים) עלולות להיות השלכות הרסניות. לא מדובר על ניצול של החלל למשימות מסחריות, כמו למשל מעבורת תיירותית (קאקו אומר כי בקרוב, תמורת 200 אלף דולר בלבד, תוכלו לצאת למסע של רבע שעה בחלל), אלא על הזכות הנרחבת הנגזרת מכך, שמעלה שאלות פשטניות אך הכרחיות, למשל: למי שייך הירח? למי הוא יכול או עלול להיות שייך? ומאדים? והירחים של צדק המכילים מים קפואים? האם כל מי שבעל אמצעים יוכל לדרוש זכות ונחלה בטריטוריות האלה בעתיד על סמך השקעתו? איך מסדירים בכלל את המרחב של היקום, ויתרה מכך, האם הוא בכלל שלנו? האם כל הקודם זוכה? והאם לא למדנו משהו מהותי מדפוסים דומים של ההיסטוריה האנושית שעליהם אנו עדיין משלמים מחיר חברתי־כלכלי כבד?
פנטזיה ללא אידאולוגיה
קאקו כבר פרסם לא מעט ספרים שיצאו גם בעברית. הוא פיזיקאי תאורטי שניחן ביכולת די נדירה להסביר באופן נהיר וכריזמטי מושגים מורכבים כמו לייזר־פורטציה (מעין יכולת עתידית לנסיעה בחלל, שילוב של לייזר וטלפורטציה, ע"ע מסע בין כוכבים, על ידי מדפסת תלת ממדית הדור הבא, לפחות עד כמה שהבנתי) או תורת המיתרים, והוא מעין מדען־סלב המככב בכל תוכניות המדע הרפטטיביות של נשיונל ג'יאוגרפיק או דיסקברי.
הספרים הקודמים שלו ברובם עסקו ברעיון מאקרו אחד, כמו למשל ספרו על יקומים מקבילים או ספרו על העתיד של המוח. בספר הזה הוא לקח על עצמו משימה מעט אחרת, גורפת יותר. הוא לא הביא רעיון חדש או אג'נדה חדשה, אלא עשה מעין סיכום ביניים של האסטרופיזיקה והעתיד האנושי בחלל, ושלח גשושות קצרות עד מאוד לתחומים יותר הגותיים של פיזיקה תאורטית (שזה בעצם תחום התמחותו, שבו הוא במיטבו). לכן הספר כשלעצמו, למי שמצוי בתוך הנושאים הללו, כמעט לא מחדש דבר, ומעבר לכך, גם לא פותח יותר מדי את שערי הדמיון, אלא עד גבול מסוים, בניגוד למשל לספרו "עולמות מקבילים".
אבל גם ב"עולמות מקבילים" וגם בספרו זה, ובכלל כמגמה של ספרי פיזיקה תאורטית הפורשים כנפיים קדימה ככל האפשר במרחב־זמן דוגמת ספרי בריאן גרין, ניכרת איזו תחושה חגיגית ומעט מקובעת. לעיתים עולה בהם היקסמות טכנולוגית־מדעית, כזו שממהרת לשרטט את העתיד במלוא ההתפעמות הריאליסטית, אך שוכחת, או לפחות נוטה לדחוק סוגיה לא פחות חשובה בו – האדם עצמו. צרכיו, מבנה הנפש שלו, המערכות הפוליטיות־תרבותיות־חברתיות שבהן יחיה, וכיוצא בזה.
געגוע למדע הבדיוני
נכון, פיזיקאים תאורטיים מבריקים ככל שיהיו לא בהכרח אמורים לדון בכך, זה לא תחום התמחותם. זה תחום שהיה נחלתם של סופרי המדע הבדיוני הגדולים של המאה העשרים, החל מאייזק אסימוב ורוברט היינילין ועד פיליפ ק. דיק ואחרים, שידעו לכרוך בגאוניותם עולמות טכנולוגיים עתידניים מעיפי־מוח יחד עם סוגיות של מוסר וזהות ותרבות ופסיכולוגיה. הם ידעו כי לכל התפתחות טכנולוגית משמעותית עלולות להיות השלכות משמעותיות על האדם עצמו, ואם אפשר בזהירות לנסח מסקנה גורפת מהכתבים הללו, היא שתמיד יהיו אנשים תאבי כוח, פסיכופטים וחסרי מעוף, ומנגד אנשים בעלי חוש מוסרי. לדידם, את זה שום טכנולוגיה או אלפי שנים לא ישנו.
דומה שכיום אנו חיים בעידן של פנטזיה רבתי, ללא ענקי מד"ב בעלי מעוף ותעוזה, שגדלו בתוך עולם, או שברי עולם, אידיאולוגי ודתי. סופר המד"ב ניל סטיבנסון כבר כתב בספרו (Some Remarks: Essays and Other Writing (2012 כי לכל אלו ששאלו האם ולאן נעלם המדע הבדיוני יש תשובה אחת: הוא לא נעלם, הוא נמצא בטלוויזיות שלכם, בסדרות שטחיות ונוסחתיות לעילא, בסרטים כמו העיבוד ל"סולאריס" של סטניסלב לאם, שמעקרים מתוכם כל עומק פילוסופי כדי לייצר חוויה הוליוודית נגישה.
נראה שהיום, כדי באמת לעוף רחוק בצורה לא שבלונית, כל שנותר הוא בעיקר לקרוא ספרים על פיזיקה תאורטית. לקרוא על העולמות הבלתי נתפסים שתורת הקוונטים מייצרת, לפחות תאורטית; לחשוב על הרב־יקום, אותו מבנה־על בלתי נתפס שהיקום שלנו הוא רק חלק זעיר ממנו; על תאוריית היקומים המקבילים; והאם זה בכלל אפשרי – לא טכנולוגית אלא תודעתית – שיהיו לנו כפילים. או על התאוריה המאוד רצינית, שתופסת חזק במיינסטרים, שלפיה היקום שלנו כולו הוא הולוגרמה. המדע הבדיוני כבר פחות עושה זאת, אם בכלל. גם הספר הזה של קאקו לא מספק זאת, אבל עדיין הוא הרבה יותר מעורר מחשבה ובעל מעוף מכל מה שתמצאו בנטפליקס.
עתיד האנושות
מיצי'ו קאקו
מאנגלית: עמנואל לוטם
אריה ניר ומודן, 2018, 328 עמ'
