מרגלית התיישבה לשיחה במטרה ברורה לספר על הקהילה שלה, קהילת רמת אשכול בלוד. "גרתי בירושלים כמה שנים ועבדתי כגננת במושב בית־חנן. מתישהו הבנתי שהגיע הזמן לשינוי. נמאס לי מהנסיעות ורציתי להתקרב לעבודה. מאוד פחדתי לעזוב את חיי החברה בירושלים, היה לי שם ממש טוב אפילו שלא הייתי ביותר מדי מעגלים חברתיים של רווקים, אלא משהו מאוד מצומצם של השותפות שלי. הייתה לי שאלה גדולה – לאן ממשיכים מפה ואיך מתחילים מחדש? היה לי חשוב שלא משנה לאן אעבור, העיקר שתהיה לי מעטפת כלשהי. הקושי הגדול הוא להגיע למקום חדש שאין לך חברים שם, הוא להתחיל מאפס. כשהגעתי לירושלים אמרתי לעצמי שמקסימום אני אסתדר בקטמון, רחביה או נחלאות וגיליתי שאם אין לך את המכר הזה בהתחלה זה מאוד־מאוד קשה".
במסגרת החיפושים שלה עלה רעיון למגורים בכפרי סטודנטים תוך כדי לימודים לתואר שני. "מהר מאוד הבנתי שזה לא תואם לחיים שלי, אני עובדת במשרה מלאה, יש לי לו"ז צפוף, אז התחייבות לשעות התנדבות תמורת מלגה היה כבר יותר מדי". דרך החיפוש של כפרי הסטודנטים מרגלית הגיעה גם ללוד. "שמעתי שברמת אשכול הבינו אחרי הפרעות שרוצים להרחיב את הקהילה. הם החליטו שאחת הדרכים לעשות את זה תהיה דרך שילוב של רווקים בקהילת המשפחות. השמועות מספרות שזה התחיל ממישהי מהקהילה שכשהייתה רווקה היו כמה מקומות שהיא רצתה לגור בהם אבל בכל מקום היו ועדות קבלה שאמרו לה שלא מתאים להם לקבל אותה כי היא רווקה".
"הרבה פעמים יש ביקורת על הרווקים שמסתגרים במעגלים של עצמם או על כך שמבחינה דתית ככל שהם מתבגרים הם קצת עוזבים את הדת. אז אני, היום, יכולה לעמוד ולומר את הביקורת לצד השני"
לפני שנתיים מרגלית הצטרפה לקהילה. "מצד אחד יש לי את קבוצת השייכות של הרווקים, קבוצה קטנה אבל משמעותית, ומצד שני, יש קשר עם המשפחות. לי זה היה חשוב. רציתי להיות חלק ממרקם חברתי שמורכב מאנשים לא רק בסטטוס שלי. זה די מדהים כי תמיד היה לי חלום לגור בקהילה. תמיד חשבתי שכשאתחתן אעבור לגור במקום כזה ואז אגשים את החלום. לצערי אני עדיין רווקה, לא הגעתי עוד למה שרציתי, אבל מצד שני אני גם חיה את החיים, אני עושה את מה שחלמתי".
היא מתרגשת כשהיא מדברת על הקהילה שלה. "זה מדהים עוד יותר מאיך שזה נשמע. אני לא יודעת אם לפני שלוש שנים היה מתאים לי לחיות כאן, כי זה באמת משהו שלא מתאים לכל אחד אבל מבחינתי הגעתי לכאן בדיוק בזמן הנכון. חיפשתי חיי חברה והרחבה של המעגלים ופתאום מצאתי קרקע יציבה. עכשיו אני קשורה למשהו שהוא לא רק סביב הסטטוס שלי – השייכות לקהילה הזו מאפשרת לי להרגיש שאני הרבה מעבר לזה. השייכות הזו נותנת לי יציבות בתקופה של חיפושים ודייטים".
את המעטפת שהקהילה מעניקה היא חוותה כבר מהרגע הראשון, ואפילו רגע לפניו. "כבר בשלב החיפוש של הדירה התייעצתי עם אנשים כאן, עוד לפני שבכלל הנחתי ארגז אחד. זה המשיך כשחתמתי חוזה ועם תחילת המעבר קיבלתי הודעות מאנשים בשכונה, 'וואי, שיהיה בהצלחה', 'אם את צריכה משהו תעדכני'. אפילו השכנה שעברה שבועיים לפניי שלחה לי הודעה שאעדכן בכל מה שאני צריכה. התרגשתי מעצם זה שידעו שהגעתי, שפנו אליי, שצירפו אותי מיד לקבוצות ואטסאפ והפכו אותי לחלק מהמרקם של השכונה".
קבלת הפנים לא נגמרה במעבר הדירה. "השכונה פה לא פשוטה ויש הרבה אתגרים שהובילו לגיבוש והמון ערבות הדדית, מרגישים את זה כל הזמן. עשו לנו קבלת פנים עם כל המשפחות שהצטרפו באותה שנה, בלי קשר לסטטוס שלנו. הכירו לנו את המבנה של הקהילה, כשיש ערב קהילה או אירוע כלשהו, אני כרווקה גם מגיעה.
"אני מודה שזה לא תמיד קל. יש אתגרים אבל גם יש רצון מאוד גדול של המשפחות ושל הרווקים לנסות משהו קצת אחר. מי שרוצה, משתלב בוועדות של העשייה החברתית פה. אנשים נוטלים חלק בכל הדברים. אני הולכת לבית כנסת ומההתחלה קיבלו אותי והתעניינו בי. אני משלמת דמי חבר קהילתיים כחלק מהקהילה ומתוך תחושת שותפות וגם אני נהנית מההשקעה התקציבית הקיימת פה לעשייה חברתית ואירועי תרבות. יכול להיות שזה קורה בעוד מקומות, אני פשוט הכרתי את זה פה, את השייכות".
"תנו לרווקים קצת מקום במרחב החברתי הדתי, תנו איזושהי מעטפת. זה יפה שהחברה הדתית אומרת בואו נשדך אותם ובואו נמנע את הבעיה אבל יש פה משהו הרבה יותר רחב מזה. אני צריכה להיות חלק ממשהו"
מרגלית מספרת שלבחירה שלה לחיות בקהילה יש משמעות גם ברמה החברתית הרחבה. "לדעתי הרבה פעמים יש ביקורת על הרווקים שמסתגרים במעגלים של עצמם או על כך שמבחינה דתית ככל שהם מתבגרים הם עוזבים קצת את הדת. אז אני, היום, יכולה לעמוד ולומר את הביקורת לצד השני. תנו לרווקים קצת מקום במרקם החברתי הדתי, תנו איזושהי מעטפת. זה מאוד יפה שהחברה הדתית אומרת בואו נשדך אותם ובואו נמנע את הבעיה, אבל יש פה משהו הרבה יותר רחב מזה. הבעיה שלי היא לא רק שאני צריכה שידוך. נכון, אני רוצה וצריכה בן זוג. אבל אני צריכה גם מעטפת יומיומית, להיות חלק ממשהו ולא רק להיות מסומנת כרווקה בת 32. כי אני עוד הרבה דברים. יש לי מקצוע, יש לי יכולות. אני גננת, ובמלחמה פתאום מצאתי את עצמי עושה שעת סיפור לילדים בשכונה, וזה משהו שאני טובה בו, והנה התאפשר לי לתרום לקהילה. הקהילה נותנת עוד היבט לחיים שלי חוץ מזה שאני מחפשת כל הזמן חתן, שזה גם חשוב, אבל זה לא הכול.
"הנוכחות שלנו בקהילה שמה את הרווקות במודעות של הציבור, אי אפשר להתעלם. וחוץ מזה, אנשים נחשפים גם לצד היפה של הרווקות ולא מביטים רק בחמלה מהצד.
"ויש אותי, שמאוד טוב לי ונוח לי שהחברה שלי היא לא רק רווקים, שאני יכולה להתארח אצל משפחות, להרגיש את היציבות של משפחה ולא לוותר גם על הארוחה עם הרווקים. לדעת שיש לי בחירה".
השיחה עם מרגלית מרגשת אותי באופן אישי. מעבר להכרת הטוב לשינוי המבורך שחל בחייה, היא מביאה פה דגם אחר ולא מספיק מוכר שמאיר אפשרות קהילתית שונה ממה שהכרנו בעשורים האחרונים. "ברור לי שזה לא מתאים לכל קהילה ולא מתאים לכל רווק", היא מסכמת, "אבל אין ספק שיש כאלה שדגם כזה יכול לשמש עבורם בית ועוגן".
הבאר – אתר שידוכים והיכרויות, מקום שרואה אותך | לכניסה למרחב בטוח להיכרויות במגזר הדתי >> לחץ כאן
להצעות, תגובות והשתתפות במדור – כתבו לנו: lovemotzash@gmail.com
