ארבעת חודשי מלחמת חרבות ברזל מעוררים בציבור הישראלי רגשות רבים שיצרו גם סערות נפש כואבות, ואליהם נצמדת המוזיקה, כמעט כבכל מאורע שמזמנים לנו החיים; היא יוצרת פסקול לסרט המציאותי שאליו נקלענו ועוזרת לבטא אותו. נדמה שאחד השירים שמתנגנים לא מעט בתקופה האחרונה, הוא "תמיד יחכו לך" של לאה שבת, שגם הפך לאחד מסמלי המאבק להשבת החטופים הביתה. הוא הוקלט מחדש באופן מרגש ונוסף לו בית: "הו ילד, הו ילדה, הסיפור שלנו השתנה, נסדקו השמיים".
קשה להאמין, אבל אלה המילים היחידות שהצליחה הזמרת והיוצרת לאה שבת לכתוב במהלך המלחמה. "ניסיתי לכתוב על המלחמה ולא הצלחתי", היא משתפת. מה שהיא מצליחה בכל זאת לעשות, זה להלחין מילים של אחרים; "שרתי בלוויה של נעם שלום ז"ל, מחריש, שנרצחה במסיבה בנובה. שמעתי את ההספדים שנשאו שם בני המשפחה ונפעמתי. הם היו כל כך מחזקים. ניגשתי אחרי הלוויה לתומר, אביה של נעם, וביקשתי שישלח לי את המילים שנאמרו. הוא שלח לי את ההספדים וצירף לי גם דברים שכתב אחיה של נעם, גל, שכותב יפה מאוד, והלחנתי שני דברים שהוא כתב".
מילים נוספות הלחינה שבת במסגרת פרויקט שנרקם בימים אלה באולפן "העוגן" בקיבוץ העוגן. יוזמי הפרויקט ביקשו לחלק בין זמרים וזמרות ישראלים שירים שכתבו תושבי עוטף עזה, כדי שילחינו ויקליטו אותם לאלבום משותף. "רציתי לעשות דבר כזה גם בעצמי, לבקש בפייסבוק שישלחו לי מילים של אנשים שקשורים בצורה כזו או אחרת למה שקרה, אבל עוד לא הגעתי לשם".
"יש לי כמה דברים שנתקעו אצלי, חוויות שחוויתי בילדות וקשיים, הם נהיו לאיזשהו מבנה בתוך הנפש שלי שמונע ממני הרבה שמחה ואושר. אני מנסה כל יום, כל היום, למוסס את הרשמים האלה כי אני יודעת שהם לא אמת"
נשמע שקל לך יותר להלחין מאשר לכתוב.
"ראיתי שאני פשוט לא מצליחה לכתוב כי התחלתי לחשוב על יותר מדי דברים – על המשפחות שנפגעו, על החטופים ועל המשפחות שלהם, על החיילים. קיבלתי המון זוויות הסתכלות, אי אפשר לכתוב ככה שיר. אמרתי שאם אני לא מצליחה לכתוב מילים על המצב, אז לפחות שאלחין דברים שאחרים כתבו, כדי להיות מחוברת בכל זאת דרך המוזיקה".
"תמיד יחכו לך" קיבל חידוש עצוב. איך הרגשת עם זה שהוא הפך לאחד מסמלי המלחמה והייחול להחזרת החטופים הביתה?
"מצד אחד אני שמחה שמחוברים ככה לשיר הזה, מצד שני כל כך מבאס שזה בנסיבות האלה, שיש מלחמה ואנשים מתים פה".
השיר נכתב לפני 28 שנה, ליוצר אחר – אחד בשם אריק איינשטיין. "אריק פנה אליי, הוא אסף חומרים לאלבום שרצה להקליט", שבת נזכרת. "אמרתי לעצמי שאני לא מכירה את אריק, אז מה אכתוב לו? וחשבתי על 'עוף גוזל' ולמעשה כתבתי את השיר הזה כמו בן דוד או אח של 'עוף גוזל'. הסיפור של השיר הוא על חבר'ה צעירים שנוסעים לחו"ל אחרי הצבא לטיול הגדול. בסוף אריק לא הקליט את האלבום, ואני קיבלתי מתנה עם השיר הזה".
אנחנו נפגשות בביתה בהוד־השרון, שבו היא גרה עם בתה דנה וצ'אבי הכלב. שבת (66), מכינה לנו קפה כשהיא מפזמת את השיר "מחשבות טובות, אה אה אי־אי־אי".
אפשר להגיד שאת אופטימית חסרת תקנה?
"אני עובדת על זה. 'לא מוותרת על חלומות ורודים', הסינגל החדש, הוא שיר שהוא מסע, יש בו קשיים והתמודדות אבל גם את הלימוד מהם. וואלה, הגעתי בגילי להבנות מאוד טובות וחשובות. התבודדות מביאה לי את השמחה, את התקווה, את הקשר והחיבור האמיתיים. יש בי שני צדדים; אני גם בן אדם של אנשים וגם בן אדם של לבד. אני לא יכולה יותר מדי לדבר, אני צריכה גם את הלבד שלי. מצד שני אני מאוד אוהבת אנשים. אז אני מדלגת בין הדברים".
היא תלמידה של ר' נחמן מברסלב, שאת התורות שלו ספגה במהלך השנים מכמה דמויות כמו הרב ארז משה דורון. במסגרת הלימוד אצלו, השתתפה בסדנת "שקוף" שפיתח דורון עם גידי דבוש, "הייתי שם שלוש שנים ובכל יום היינו צריכים להתבודד שעה. היום אני צריכה כל בוקר את כמה הדקות האלה להתחבר ולשמוע את עצמי מדברת עם הקב"ה, ולהיזכר". המילה הזו, להיזכר, מהדהדת אצלה משהו עמוק ומביאה אותה לדמעות.
במה את נזכרת שמרגש אותך כל כך?
"הדיבור של לחיות את ההווה. אני לגמרי בעניין אבל יש לנו את העבר על הראש. כל בוקר אני מתחברת ללאה האמיתית, ללאה שאני צריכה לחיות אותה וגם ללאה הילדה שאני צריכה לבקר אותה, לטפל בה ולדבר איתה. זה מה שגרם לי לבכות. "ראיינה אותי מישהי בגל"צ לא מזמן ושאלה אותי מה החלום שלי. עניתי לה: להיות חופשייה מבפנים, להיות בן אדם חופשי שלא רואה את עצמו ומרגיש את הערך שלו דרך הבחוץ. אדם שלא שבוי בחוזים ונוסחאות, חוויות ותמונות, תפיסות וקיבעונות. זה בית סוהר גדול וחזק מאוד. אחד החלומות הוורודים שלי הוא להשתחרר מכל זה. יש לי כמה דברים שנתקעו אצלי, חוויות שחוויתי בילדות וקשיים, הם נהיו לאיזשהו מבנה בתוך הנפש שלי שמונע ממני הרבה שמחה ואושר. אני מנסה כל יום, כל היום, למוסס את הרשמים האלה כי אני יודעת שהם לא אמת. אני יודעת שאני הרבה יותר מזה, שאני יכולה לצמצם את זה או אפילו לגמרי לנקות את זה. אני רוצה להגיע לאמת הזאת, לשמחה הזאת ולמוזיקה הזאת".
נשמע שאת משתפת אותנו בחוויות הכי פנימיות בשירים שלך.
"כן, אחרי הרבה שנים של עבודה קל לי לשתף בשירים וקל לי גם לדבר על זה. אני באה ממקום שלא ראה בכלל דברים כמו צרכים רגשיים. ההורים שלי אנשים טובי לב, נורא פשוטים, מטורקיה, שהכול אצלם סבב סביב העבודה, בגדים ואוכל – צרכים קיומיים. היום אני יודעת שיש משהו אחר".
גם אחרי ארבעה עשורים בתעשיית המוזיקה, שבת לא מפסיקה ליצור ולהתחדש. היא הוציאה לאור שמונה אלבומים סך הכול, כתבה והלחינה מאות שירים, בהם גם לאמנים מובילים כמו גלי עטרי, נורית גלרון, ריטה ועוד. היא החלה את דרכה כזמרת ליווי של מתי כספי ובהמשך שיתפה פעולה עם חברי להקת "החברים של נטאשה" ארקדי דוכין ומיכה שטרית, שכתב את המילים לשיר "בגלל הרוח" שאותו הלחינה לאחיה שלומי שבת. "כשאת כותבת שיר, את הרבה פעמים כותבת דברים שלא נמצאים במודע, חלק מהם נמצאים בתת־מודע. ב'חלומות ורודים', למשל, מהמקום הלא מודע הגיעו השורות על הקושי, 'אני ממשיכה ורגליי כואבות קוצים', 'כמה מים עוד צריך כדי לשבור את החומות', אבל מולם נמצאות השורות שמבטאות תקווה כמו 'הנר שממשיך לדלוק'. הדיבור הזה שאומר שכל רגע אפשר להתחיל מהתחלה זה וואו. הדיבורים האלה מעיפים לי את התלתלים, זה למה אני אוהבת את ר' נחמן ואת החסידות בכלל".
על שלומי שבת: "בין אחים יש הרבה דברים מורכבים ואנחנו מאוד שומרים על האחווה שלנו. לא יוצא לנו הרבה להיפגש, פעם נפגשנו יותר, אבל אנחנו שומרים על קשר טלפוני. יש לנו השפעות חזקות זה על זה"
אומרים על אנשים מבוגרים שמאוחר עבורם להשתנות. והנה אני פוגשת אותך בעשור השביעי לחייך ואת מדברת על שינויים ודרך שאת עוברת.
"הדיבור שאי אפשר להשתנות הוא כפירה. זה אולי לא קל או פשוט, אבל קודם כול לפני שמשנים או לא משנים בואו בכלל נכיר את הצורך, נתיידד איתו".
קשה לתחזק תקווה כמו שאת מציירת.
"לא קשה, ממש לא. התקווה היא אחד ממרכיבי האמנות שלי וקיימת בי מאז שהייתי ילדה. אני זוכרת שאהבתי את הסרט 'צלילי המוזיקה', זה סרט שהציל אותי. ראיתי אותו מיליון פעמים בתור ילדה, בתור נערה, בתור בוגרת, עשיתי אפילו טיול באוסטריה בעקבות הסרט". מה כל כך השפיע עלייך בסרט?
"בעיקר הטוב שגלום בו. איך שג'ולי אנדרוז הולכת בתמימות עם הגיטרה ברחובות אוסטריה ופה נתקלת באבן ושם פוצחת בשיר, והתמימות שלה והשירה שלה. זה מה שאומרים על היהדות – שצריך בה תמימות ופשטות. וזה מה שראיתי בה בסרט. היום מחזקות אותי גם ג'יין פונדה ואופרה וינפרי".
התחלנו בר' נחמן, עברנו לג'ולי אנדרוז וסיימנו בג'יין פונדה ואופרה וינפרי. שילוב לא שגרתי.
"זה מאוד משמח אותי שאני יכולה לקבל מכולם ולמצוא את האהבה ואת היופי בכל אחד מהם, ומעל כל זה אני מאמינה בקב"ה. לא תמיד זה קל ופשוט, אבל אני בוחרת כל פעם מחדש להישאר עם הקב"ה. הרבה פעמים אני כמו ילדה קטנה צועקת עליו, 'מה אתה עושה? למה את עושה את זה?' ואני כועסת באמת. ואז, אני מרגישה חוסר אונים גדול כי אין לי משהו אחר להיאחז בו".
את מגדירה את עצמך כדתייה?
"לא יודעת", היא משיבה אחרי הרהור של כמה רגעים. "זה גם משתנה כל הזמן. אני הרבה פעמים מרגישה גם וגם, ובצדק. יש לי חברות חילוניות, יש לי הרבה חברות דתיות, אני שומרת שבת כבר כמה שנים, אני רוצה לשמור שבת, אני כל הזמן איפה שאני".
ב־19 במרץ תחגוג שבת 40 שנות יצירה במופע מיוחד בזאפה בהרצליה. מלבד ארבעת הנגנים שלה, יופיעו איתה על הבמה גם להקת שלוה והזמרת מעיין ליניק, בתה של אתי אנקרי.
את יוצרת הרבה מאוד שיתופי פעולה.
"להתארח זה מאוד כיף ומאוד קל", היא אומרת בחיוך. "את באה, עולה לשיר, לא שרה יותר מדי, למרות שאני אוהבת לשיר הרבה. יש לי עכשיו באמת הרבה הופעות שאני מתארחת בהן, אצל נרקיס ואצל דקלה ולכי תדעי אצל מי עוד", היא צוחקת. "יש הרבה עניינים שקורים לי עכשיו, הרבה דברים נפתחים בקריירה שלי, דברים חדשים שהיו צריכים כבר לקרות אבל עכשיו זה הזמן שלהם״.
איך מסכמים כמעט 40 שנות יצירה?
"אני לא מסכמת, אני כל הזמן מתחדשת, מתקדמת, מחפשת. הקלטתי לאחרונה שיר גוספל באנגלית שלא יכול לצאת עכשיו כי הוא לא שייך לזמן הזה. זה כיוון חדש־ישן שלי מכיוון שהתחלתי מאנגלית.
"לאחרונה הבנתי שאם אני לא יוצאת עם כל הכוחות כמו שאני יכולה, כל העולם מפסיד. למה? כי זה יכול לתת כוח לאנשים אחרים, זה יכול לתת להם ביטחון. אני מדברת על הופעות במקומות יותר גדולים, על לעשות דברים שאולי נמנעתי מלעשות בגלל מעצורים או חוסר ביטחון. והבנתי שבן אדם שהוא גדול, הוא משפיע גם על אנשים אחרים. כמו שר' נחמן אמר, לא נולדתי ר' נחמן, כל אחד יכול להיות ר' נחמן. אז כמה שאני יותר שוברת חומות ומעצורים, ככה דלתות נפתחות לי להגיע אל אנשים. ההבנה הזו הייתה לי חזקה".
כלומר כל החוויות הקשות שעברת כבר לא עוצרות אותך?
"החלום שלי הוא לשחרר כל מיני חוויות שחוויתי בתור נערה, למשל שמחקתי את הפנים שלי מתמונות. נעלמתי. יחד עם עוד שתי חברות היינו שלישייה והלכתי בה לאיבוד. לא הערכתי את עצמי ולא היה לי את עצמי אז חיקיתי את אחת הבנות שם כי היא נראתה לי 'וואו', למרות שהיא בעצמה הייתה בסבל נוראי. אני זוכרת בפירוש איך הייתי קמה מהמיטה ושואלת את עצמי מה או מי אני רוצה להיות היום? ובחרתי בדמויות של נשים חזקות ואולי לכן, ג'יין פונדה ואופרה וינפרי הן נשים שמחזקות אותי עד היום. הייתה לי הרגשה שלא היה לי את עצמי. מחקתי בתוכי את האפשרות להגיע להצלחה גדולה יותר, הצלחה בימתית, באולמות גדולים".
פחדת או לא האמנת בעצמך?
"כל התשובות נכונות. ואם אני כותבת עכשיו מחדש את המקומות המחוקים, אני יכולה לכתוב אותם כמו שאני רוצה וכמו שאני מבקשת".
שבת עומדת לצד אחיה שלומי שבת ולצד הקריירה שלו – בין שבשירים שהלחינה עבורו ובין שבהופעות המשותפות. כשאני מזכירה את שמו היא מצביעה על מודעה ממוסגרת שתלויה מעליה לצד תמונות משפחתיות אחרות, שמציגה תמונה שלה ושל שלומי מתחילת שנות השמונים עם הכיתוב: "הפקה גדולה ומרגשת, שרים ביחד ולחוד".
"בין אחים יש הרבה דברים מורכבים ואנחנו מאוד שומרים על האחווה שלנו", היא משתפת, "לא יוצא לנו הרבה להיפגש, פעם נפגשנו יותר, אבל אנחנו שומרים על קשר טלפוני. יש לנו השפעות חזקות זה על זה. אני צעירה ממנו בשלוש שנים, אבל אני חושבת שהוא קורא לי דווקא 'אחותי הגדולה'. שלומי בקטע מוזיקלי מחזיק ממני יותר מאשר מעצמו".
מה את חושבת על היוצרים הישראלים הצעירים?
"יש דברים שנמאס לי מהם ויש דברים טובים. יש הרבה ששרים דומה אחד לשני ויש הרבה חיקויים. וצריך להפריד בין השפעה לבין חיקוי כי אי אפשר שלא לחשוב על אנשים כשכותבים שירים. כשאני כותבת שיר, אני חושבת על אנשים, על נושאים ומקומות, אני לא כותבת רק לעצמי. מתי כספי סיפר על איזה שיר שכתב, שזה מתי כספי שמושפע מהדברים שהוא שומע בחוץ. ההבדל בין השפעה לבין חיקוי הוא שבהשפעה, את מכניסה לעוגה עוד טעם, אבל העוגה זאת את. את השיר 'חלומות ורודים' למשל, עיבדה והפיקה טל אברמוביץ', מוזיקאית צעירה שיש לה גם טעם נוסף. היא לקחה את השיר והעבירה אותו דרך הזמנים שלה, עבדנו יחד אבל את רוב העיבוד והנגינה היא עשתה".
לקראת סוף הריאיון, נפתחת הדלת ובשקט מתוך רצון שלא להפריע, נכנסת דנה, בתה של לאה. היא בת 21. לאה אימצה אותה בגיל 45 ובכך הפכה לאמא. "זה הדבר הכי מופלא שקרה לי בחיים. דנה פתחה לי את הלב ברמות שאין לתאר. היא ילדה מגניבה ואני מתפללת עליה כל הזמן". מאהבת אם אני עוברת לשאול אותה על אהבה מסוג אחר והיא מגלה שהיא בזוגיות כבר שנה וחצי עם אדם שהיא מכירה כבר 18 שנים.
חיכית לזה הרבה.
"כן. זה רצון שהוא בילד־אין אצל כל בני האדם. כולם נולדים עם הרצון הזוגי. כולנו מחפשים את הדבר הזה". היא לא מוכנה לתת פרטים ורק מוסיפה, "זה לא קל", ופורצת בצחוק.
כמישהי שהיא חלק מהחברה הישראלית אבל גם סמל תרבות בה, איך את חווה את המשבר שפילג בינינו לפני 7 באוקטובר?
"אני לא יודעת להגיד מה היה, אני יודעת מה אני רוצה שיהיה. החברות הברסלביות שלי הוציאו סטיקר שמצא חן בעיניי, 'יחד גם אחרי שננצח'. זה הסיפור. שנמשיך להיות ביחד לא רק עכשיו כשאנחנו בתקופה הקשה הזו, אלא גם אחרי שנעבור אותה. שלא נחזור להיות נפרדים ונלחמים אחד בשני. אני לא רואה חדשות, אבל מגיעים אליי הקולות האלה שאומרים שאנחנו אולי קצת חוזרים לדבר בשיח מפריד. אז נתפלל, מה יש לנו לעשות? היה לי מאוד קשה עם מה שקרה, מאוד כעסתי על א־לוהים. אבל ראיתי שזה בא לעורר אותנו והיה לי קשה להתחבר להבנה הזאת, אבל אין לי ברירה אלא להתחבר. אז זהו, מה יש לנו לעשות? לשיר, ולהתפלל. וזה אותו הדבר – בול".
