מתן חכימי היה ילד ונער רגיל לגמרי, ללא מחלות מיוחדות. כשהתגייס לצנחנים התגלו אצלו בעיות בעיכול, הפרופיל שלו ירד והוא עבר לשרת כצלם בדובר צה"ל. הכאבים החמירו, ואז גילו שיש לו מחלה כרונית בשם קוליטיס כיבית, שמשמעותה נטילת תרופות באופן יומיומי עד סוף החיים. "הרופאים אמרו שאין קשר בין המחלה הזו לאורח חיים", מספר חכימי, "שלא יודעים למה היא מתפרצת, התזונה לא בהכרח משנה, וזו גם לא מחלה נדירה במיוחד. היא מאובחנת, אתה מקבל תרופות לכל החיים וחי עם המחלה".
אחרי הצבא הוא עבר לניו־יורק וחי בה כמעט כל שנות העשרים לחייו. "בכל בוקר הייתי לוקח תרופות למחלה, תרופות נגד תופעות הלוואי של התרופות, ותרופות לתופעות הלוואי של התרופות לתרופות. עבדתי בכל מיני עבודות מזדמנות, ובגיל 28 נחשפתי לראשונה לשיח על ריפוי טבעי. צפיתי בסרטון יוטיוב שמתאר כיצד אנשים הצליחו לרפא את עצמם. דיברו שם על הקשר בין תזונה למחלות, בין אורח חיים ומחלות, ופתאום שמעתי נרטיבים שלא ידעתי על קיומם. התחלתי לחקור על הגוף שלי, לקרוא מחקרים ומאמרים, דיברתי עם אנשים ומטפלים, והתנסיתי בכל מיני שיטות טיפול, חלקן לא שגרתיות, למשל, השתלות צואה, עקיצות דבורים וצום מים ממושך. התזונה שלי עד אז הייתה מערבית לכל דבר – פיצות, מקדונלד'ס, לחם בכל ארוחה, מוצרי חלב חופשי, בכלל לא חשבתי שזה רלוונטי. אחרי השינוי הרגשתי במהירות הרבה יותר טוב, ובאחד הביקורים בישראל עשיתי בדיקה שגילתה שהמחלה פשוט נעלמה".
קורה שמחלה כזו נעלמת פתאום?
"קודם כול, כן. יש הרבה גישות כלפי המחלה הזו, אחת מהן טוענת שהמחלה יכולה להיעלם בלי הסבר, יש גישה שטוענת שהחולה חייב לעשות משהו כדי שזה יקרה. אני מאמין שהגוף הוא מכונה שנועדה לשרת אותנו, ושנותנת לנו סימנים – בין השאר באמצעות מחלות. אם נשים לב אליהם, אנחנו יכולים לטפל בהן בעצמנו. אם מתעלמים מהסימנים, באמצעות תרופות למשל, אנחנו לא מאפשרים לגוף ללמד אותנו. הגוף אמור לשרת את הנשמה ולתת לה לפעול בחופשיות, ואותנו לימדו לא להקשיב לגוף. אם יש בעיה הולכים לרופא, הוא המחליט, הוא היודע, הוא אומר לי לקחת תרופה, אני לוקח. ככה אני מתרחק מהגוף שלי, שלא מצליח לדבר אליי".
ואז אתה מחליט לחלוק את אפשרות הריפוי העצמי עם כולם.
"כמה חברים אמרו לי לעשות על זה סרט. אבל כבר היה מאוחר מדי, סיימתי ולא צילמתי. אז כתבתי ספר קצר עם כללי עשה ואל תעשה בשם 'חוקי בטן', וכשסיימתי לכתוב אותו הבנתי שבעצם אין בו כלום כי אני לא מבין באמת איך הגוף עובד. למדתי וחקרתי עוד ועוד, ואז הוצאתי שוב את הספר במתכונת יותר מורכבת ומעמיקה. הוצאתי את הספר באמזון ביום הראשון של שנת 2020, הגעתי ארצה ואז התחילה הקורונה. כולם נסגרו בבתים, ואני התחלתי להקליט את הפודקאסט. הפרקים הראשונים היו עם נטורופת, היסטוריון מזון ואיש מדיטציה, ואחריהם אמרתי לעצמי שזה משעמם, כמה זמן אוכל להמשיך עם הדבר הזה". במקביל, חברה שלו מהתיכון העירה לו על הערה לא נכונה שלו בנוגע לגלולות נגד היריון והציעה לו לראיין את אחותה שהיא מומחית בנושא. "בפרק הזה הבנתי שאני לא יודע כלום, והפודקאסט הפך ל'מתן חכימי מגלה איך הגוף שלנו עובד', כבר 131 פרקים".
אלא שבדרך קרו שני דברים. האחד, הצלחה גדולה שבאה לידי ביטוי במיקומים גבוהים מאוד ברשימות ההסכתים המושמעים בישראל, ושנית – חכימי לא רק מקשיב ומגלה אלא גם מביע דעה. "בהתחלה אנשים נורא אהבו שהייתי הבנאדם הזה ששואל את השאלות התמימות שכולם רוצים לשאול ולא נעים להם. אבל עם הזמן נהייתי יותר דעתן. לא כולם אוהבים את זה, וזה בסדר. התחלתי גם להביא אנשים עם דעות וגישות שיותר נתונות בוויכוח. אבל בכל מקרה אלה אנשים שמסקרנים אותי. אף אחד לא יושב לי על הראש לנפק תוכן, אני לא חייב להוציא פרק בשבוע ולכן אני מביא רק אנשים שבעיניי יכולים לשרת את הכוונות שלי. ואחרי הכול, זה באמת אותנטי, ואני באמת סקרן".
מיהו קהל היעד של "תחושת בטן"?
"אני פוגש כל הזמן מאזינים ולא חושב שיש משהו שיכול לאפיין אותם כקבוצה, כל האנשים שרוצים ומוכנים לגלות משהו חדש. אין ספק שיש יותר נשים מגברים, בערך 70 אחוז. יכול להיות שהן יותר פתוחות למידע חדש, וגם כי בהתחלה היו יותר פרקים על בריאות נשית. בגדול, יש קהל של אנשים שרוצים לרפא את עצמם. אנחנו חיים במציאות שבה 90 אחוז מאוכלוסיית העולם סובלים מבעיה רפואית כלשהי. כמעט כולם. בעיניי זה דבר טוב להקשיב לגוף, השאלה היא האם אנשים מוכנים לעשות את הדבר הזה. הפודקאסט אומר בגדול – 'אמרו לכם מה לעשות, עכשיו בואו תכירו דברים אחרים שאפשר לעשות'".
אם קיבלתם עד עכשיו את התחושה שמדבר בהסכת חביב ופופולרי שמדבר על בריאות, ושמתן חכימי הוא אדם חביב ששואל שאלות ומקבל תשובות, אתם לא טועים לגמרי. שני אלה לגמרי נכונים, אלא שאדם חשדן וממסדי שכמותי, למשל, יכול לשמוע מהמרואיינים של חכימי, שהוא בוחר בקפידה, יותר ויותר דעות לא פופולריות במיוחד, חלקן אפילו גולש לקונספירציות. כמו למשל פרק שלם שדיבר על כך שכולנו נמצאים במטריקס שבנה השלטון, שרוצה לשלוט על כולנו באמצעים שונים ומשונים. מעבר לכך, הפודקאסט עורר שתי מהומות בריאותיות שגלשו מעבר לספוטיפיי. הראשונה פרצה אחרי שאדם בשם עדיאל תל־אורן התארח בהסכת באמצע 2022, ושטח את עמדותיו בנושא חשיפה לשמש. בין השאר הוא טען כי ככל שמשתזפים הופכים לבריאים יותר, ושקרצינומה הוא אומנם סרטן לא נעים, אך גם לא מסוכן. בתגובה הוציא משרד הבריאות מכתב חריף לספוטיפיי ובו דרישה להוריד את הפרק משרתיו. תחת הכותרת "הטעיה חמורה של הציבור" טען משרד הבריאות כי "הפודקאסט 'מביא' לידיעת הציבור רצף של אמירות נטולות כל ערך מקצועי רפואי מוכר, ויתרה מזו אף מהוות סכנה לבריאות הציבור". בהמשך המכתב משרד הבריאות אף מבהיר כי תל־אורן כבר הוכרז בעבר כמי ש"מציג עצמו כרופא ומטפל באנשים במקומות שונים בארץ בבעיות עור. בדיקה שהתקיימה במשרד הבריאות העלתה כי אדם זה לא מחזיק ברישיון רופא מורשה מטעם משרד הבריאות".
אדם צריך לאכול את מה שהאדמה מוציאה ולא מה שמפעל מוציא משעריו, אבל גם פה, אם אתה אוכל פול ויש לך תגובה אלרגית, אז לא משנה שזה בא מהטבע, לך אישית זה לא טוב
המהומה השנייה התרחשה כשנה לאחר מכן, לאחר שמרואיין אחר, ד"ר נאדר בוטו, אמר בפודקאסט כי "אם אדם מעשן מתוך הרגל חברתי, הוא לא בסיכון בכלל". משרד הבריאות הגיב לכך במילים: "אמירות חסרות בסיס".
חכימי לא מתרגש, אולי אפילו קצת נהנה מהרעש, ועונה דבר־דבר: "לגבי ד"ר בוטו, מעניין בעיניי שאדם שעושה עבודה רפואית עשרות שנים, מרפא אנשים כמצנתר בחדר ניתוח וגם בקליניקה שלו, ואמר אלפי אמירות – נופלים עליו בגלל אמירה אחת. מהחוויות של אנשים שהוא מטפל בהם, הוא למד כל מיני דברים, ואחד מהם הוא שיש חיבור רגשי חזק לכל מחלה. לכן, אם בן אדם מעשן כי הוא שונא את החיים, או מעשן בשביל הכיף, כנראה זה משפיע על החוויה שלו. הוא ניסה להעביר תפיסת עולם שקשורה לשאלה למה אנחנו בוחרים לעשות דברים ואיך זה משפיע עלינו. אגב, הוא לא מעשן, ולא ישפיע על אף אחד לעשן. לא הייתה פה המלצה לעשן, והבחירה של משרד הבריאות להיכנס ולהתערב שם לא הייתה במקום. משרד הבריאות צריך לזכור שהוא הגוף שבעצם מאפשר צריכת סיגריות במדינת ישראל. אם הוא היה מחליט שאסור, זה הרי היה מוצא מחוץ לחוק. לכן זה נראה לי יותר פוליטיקה מאשר משהו רפואי באמת".
"בנושא הקרצינומה, יש אלפי מחקרים שפוסקים שאור השמש חיוני לנו. הטבע לא יכול להתקיים בלי אור השמש. שכנעו אותנו שהשמש מסוכנת לנו, כי היא יכולה לגרום לקרצינומה, אבל אז אתה מסתכל ורואה שרוב מקרי הקרצינומה מתרחשים במקומות בגוף שלא נחשפים לשמש. אז יש רופאים שאומרים – רגע, משהו פה לא מסתדר. מצד שני, כל המחקרים אומרים שיש קשר. איך עושים מחקר? בוחרים כמה אנשים אקראיים ברחוב, לא שואלים אותם מה הם אוכלים, האם הם מעשנים, מה סט האמונות שלהם – הדבר היחיד שרואים הוא שלכולם יש קרצינומה אם חושפים אותם לאור השמש. אולי הגוף שלהם ניזון כל החיים מתזונה לא טבעית אלא מעובדת, אולי הם משתמשים באיפור, קרם הגנה ומכשירי טיפוח אחרים שעשירים בחומרים מסרטנים וחומרים שמשבשים הורמונלית? מצד שלישי, אתה רואה ברחבי העולם ילידים שנחשפים לשמש כל הזמן ואין להם קרצינומה. אז אולי טוב שיש מישהו שמטיל ספק?"
רק שהשורה התחתונה של הפרק הייתה שלא צריך למרוח קרם הגנה. אני לא רוצה שהילדים שלי ישמעו את הפרק הזה.
"יכול להיות שהילדים שלך באמת לא צריכים להיות חשופים לשמש. אבל יכול להיות שהפתרון הנכון להם הוא כובע וחולצה ארוכה אוורירית, ולאו דווקא קרם תעשייתי שברשימת המרכיבים שלו יש חומרים מסרטנים? אני חושב שנכון להטיל ספק. האם יכול להיות שהיה אפשר לדייק את הריאיון ההוא יותר כדי שלא יישאר מקום לטעויות? אולי. אבל בסוף מדובר באנשים טובים, שלהפוך אותם לאשמים זו לא הדרך בעיניי".
ואם נתחבר בנקודה הזאת של השמש לנושא המטריקס, יש לדעתך גופים שהמטרה שלהם היא שנראה שמש ונחשוב עליה כסרטן ולא כעל דבר חיובי שמאפשר חיים?
"מדינה מתנהלת כמו עסק, ומישהו צריך לשלוט בעסק. שליטה היא נושא מאוד חשוב בעולמנו. אם לא תשלוט באנשים, הם ימרדו בך. אני לא יודע להגיד בדיוק איפה מתחילה ואיפה נגמרת השליטה הזאת, אבל יש גופים שלא רוצים שנטיל ספק בכלום כדי לשלוט בנו ושלא נתווכח איתם על שום דבר".
זו דעה שבאה לידי ביטוי מאוד חזק בקרב מתנגדי החיסונים בתקופת הקורונה.
"אני לא מתנגד חיסונים. אני חושב שכל אדם צריך לעשות מה שהוא רוצה לעשות. יכול להיות שהחיסונים עוזרים לנו, אני לא יודע להגיד. אבל אם אני לא רוצה להתחסן, זה דבר שאמור להיות בסדר ומקובל על ידי החברה. אי אפשר לחיות בחברה שרגע אחד אומרת 'אנחנו ביחד, מאוחדים וננצח', אבל אם אתה לא חושב כמוני אז אתה לא חלק מהחברה ופתאום אנחנו לא עם אחד ולא ביחד. אי אפשר לשחק את שני המשחקים האלה. או שאתה חי בדמוקרטיה, ובדמוקרטיה יש בחירה, או שאתה מסתכל על דמוקרטיה בצורה אחרת שבה הרוב כופה על המיעוט את הדעות שלו".
הפכת לבעל פודקאסט פופולרי שמדבר על דברים שאולי לא ערבים לאוזני השלטון, כל שלטון. אתה חושש?
"קצת. אני נזהר מלהגיד דברים מסוימים. אנחנו חיים במציאות של תודעה חברתית, אנחנו מושפעים מאוד ממה שקורה בסביבה, ואנחנו רואים שאדם שלא משתף פעולה עם הנרטיב השלט מקבל בראש. אני לא חי עם הפחד, אבל יש דברים שאני מחליט לא להיכנס אליהם".
ואתה די נהנה מהעמדה התמימה כביכול של הילד ששואל שאלות.
"אני יודע מה כל אדם שמתראיין לפודקאסט הולך להגיד ויש סיבה שאני מביא אותו. אז הוא זה שאומר את הדברים, אבל אני בהחלט מתחבר אליהם. יכול להיות שיהיה משהו נקודתי שאני אוהב פחות, אבל בגדול זה העניין. היה פעם אחת מרואיין שהתחיל להגיד דברים שבעיניי היו מוגזמים על השלטון והקורונה, ואמרתי לו שזה יותר מדי, והפרק לא שודר. מה שמגיע לשידור זה בגדול אנשים שאני מסכים איתם".
ועכשיו בישרת למאזיניך על הפסקה של חודשיים, אולי יותר. מה קרה?
"בתקופה שגרתי בניו־יורק וריפאתי את עצמי, הייתי טס הרבה למקסיקו. בכל פעם שהייתי שם הבריאות שלי השתפרה. מה שקרה שם זה שהייתי בשמש, הייתי בתנועה, הייתי צמוד לקרקע – כלומר, בלי נעליים – אכלתי אוכל טבעי וישנתי טוב בלילה. אמרתי לעצמי שאני חייב לפתוח מקום שייתן לאנשים את האפשרות הזאת. אני עושה קורסים וסדנאות אבל לא פתחתי עדיין כזה מקום, ואני נוסע עכשיו לסרי־לנקה לבדוק אם אני יכול למצוא מקום שבו אגשים את החלום הזה. הוא יהיה מיועד לישראלים אבל לא יכול להיות במקום קרוב כמו קפריסין למשל, כי זה צריך להיות מקום טרופי ומאוד ירוק. מקווה שזה באמת יצליח, ואז אהיה חצי שנה פה וחצי שנה שם. זה לפחות התכנון".
"כשאתה אומר שיש טראומה, אתה מתחיל גם להאמין בזה. וגם אם נניח החלטנו שיש טראומה – המדינה הזו נבנתה על מלחמות קשות ובכל זאת היא מאוד עוצמתית, כלומר טראומה לא מחסלת את היכולת שלך להתפתח"
ב־7 באוקטובר, כמו כולנו, גם מתן חכימי נכנס לסוג של הלם. מאזיניו, שרגילים לפרק בשבוע, נאלצו להמתין עד 22 באוקטובר כדי לשמוע שיחה שלו עם פרופ' דני חמיאל, שמתמחה בטיפול במצבי טראומה. "כשקרה הטבח הבנתי דבר ראשון שאין לי מה להגיד", משחזר חכימי, "אלו היו ימים מאוד מבלבלים ולקחתי הפסקה, למעט משהו קצר שהעליתי לאינסטגרם ב־8 באוקטובר שלקחתי מספר על טראומה שנקרא 'להעיר את הנמר', ומתאר שבשנות השבעים אחרי רעידת האדמה בלוס־אנג'לס התברר שאנשים שאחרי האירוע שיחקו ובילו עם המשפחה לא פיתחו טראומה, ואלה שישבו מול המסכים ושמעו בשידור חוזר את כל הדיווחים, ספגו טראומה. אחר כך התחלתי לחשוב על זה שאנשים עוברים ימים כואבים וכדאי שהם ישמעו משהו חיובי במקום להיות דבוקים לחדשות כל הזמן. הראשון שפניתי אליו היה פרופ' דני חמיאל, שכבר התארח אצלי, והתחלנו פשוט לדבר על מה שקורה בלי לנסות לתת סיסמאות ופתרונות אלא לייצר משהו אחר במקום חדשות".
אז בוא נדבר על הטראומה הקולקטיבית שבה כולנו נמצאים מאז 7 באוקטובר. באיזה שלב של הטראומה אנחנו נמצאים ואיך כפרטים או חברה אנחנו יכולים להתמודד איתה?
"זו באמת שאלה מאוד גדולה, אני לא מומחה בטראומה. מה שמעניין בעיניי בשאלה הזאת ובמה שחווינו הוא למה חשוב לנו להגיד שיש פה טראומה. מילה שאתה משתמש בה הופכת למציאות בתוך ומחוץ לעצמך. כשאתה אומר שיש טראומה, אתה מתחיל גם להאמין בזה. וגם אם נניח החלטנו שיש טראומה – המדינה הזו נבנתה על מלחמות קשות ובכל זאת היא מאוד עוצמתית, כלומר טראומה לא מחסלת את היכולת שלך להתפתח, להפך: לפעמים היא דווקא עוזרת לך להתפתח. הכול שאלה איך מסתכלים על דברים. בני אדם מתפתחים בעזרת חוויות מאתגרות. מי שאין לו חוויה מאתגרת, נשאר תינוק. אפשר להסתכל על 7 באוקטובר מזווית של כמה גיבורים התגלו שם, או איך זה דחק אחורה את הקרע בעם שיום קודם היה בערך הדבר שעלול לגרור את סוף המדינה.
"כאן כבר נכנס האלמנט הרוחני, וזה קשה בעולם מדעי שכל הזמן רוצה סיבות לכל דבר שקורה. אם אתה מסתכל על החיים כנשמה בתוך גוף, אז אפשר להסתכל על לוחם שנהרג באופן שבו הגלגול הבא שלו התחיל ממש יום אחר כך, כשתינוק נולד. או שאולי הוא עלה לגן עדן. במקום זה, אנחנו מחליטים שהמוות שלו זה דבר נורא. אולי באתי לעולם בשביל תפקיד מסוים וסיימתי אותו בגיל 20? אם אני מחליט שרגע סיום התפקיד הזה הוא טוב או רע, זו כבר החלטה שלי".
המשפטים של חכימי אולי נשמעים לכם כמו מילים שאנשים אמוניים אומרים בתקופה האחרונה, אבל הוא לא חובש כיפה. "אחד מהדברים שהכי חסרים לנו בעולם המערבי זאת אמונה", הוא אומר כשאני מציין את העניין, "העולם המערבי התרחק מאוד מהאמונה, ולא צריך להיות דתי כדי להיות רוחני. מבחינה מדעית־שכלתנית, מוות זה רע. וכשמחנכים אנשים לחשוב רק בצורה שכלתנית ולא בצורה רוחנית, אז אירועים כמו 7 באוקטובר הופכים להרבה יותר קשים לעיכול. הבחירה להסתכל על המוות כעל דבר נורא היא עניין תרבותי.
"חלק מההתייחסות המערבית למוות קשור גם להיררכיה: אם עידן עמדי נפצע זה מעניין את התקשורת ואת הציבור יותר מחייל אחר שנפצע. אם הבן של גדי איזנקוט נהרג, זה מעניין את התקשורת ואת הציבור יותר מחייל אחר, אלה העובדות. אם טייס נהרג וטנקיסט נהרג, אנחנו מסתכלים על זה אחרת. אנחנו מחברים לחוויה של המוות סיפורים שלא בהכרח קשורים לנשמה שבאה לכאן. ברור לי שאם מישהו קרוב מאוד אליי היה נפטר הייתי מאוד עצוב, ברור שזה טבעי. אבל כל אחד חווה חוויית חיים, וחלק מחוויית החיים היא איך להתמודד עם המוות. בימים שבהם חיילים נהרגים, מתים גם אנשים מדברים אחרים. האם יש הבדל ביניהם? אולי עדיף למות בקרב כי לפחות עשית משהו שהאמנת בו, מאשר למות סתם ככה בתאונת דרכים? יש הרבה דרכים להסתכל על זה, וכל אחד יחליט איך. גם אני מתרגש יותר כשנהרג הבן של גדי איזנקוט מאשר חייל שאין לו ייחוס משפחתי, אני לא יודע להסביר אפילו למה. אבל מיד אני אומר לעצמי שמדובר בעוד נשמה, ושזה חלק מההתפתחות שלנו".
אתה לא מתיימר להיות רופא או מטפל, בפרק הראשון הגדרת את עצמך "חוקר בריאות". ועדיין, כבעל הסכת מהמואזנים בארץ יש לך כוח ביד, ועם כוח באה אחריות. איך האחריות הזאת באה לידי ביטוי מבחינתך?
"האחריות הזו לא יושבת לי על הכתפיים. אולי זה חלק ממי שאני, אבל אני בוחר להביא אנשים שאני מאוד מאמין בדרך שלהם. אני לא חושב שהבאתי אי פעם איזו אמירה שיכולה לסכן מישהו. תמיד יש הסתייגויות, וברור שאנחנו לא איזה בית משפט שקובע מה צריך לעשות. אני מאמין שהאדם צריך להיות חיה ריבונית שאחראית על החיים שלה. יש אינסוף אינפורמציה בחוץ, 15 דעות סותרות על כל דבר, ואנחנו חייבים להטיל ספק ולהתנסות כדי לבדוק מה נכון לנו. אני מאמין שאין תזונה שמתאימה לכולם, אין תרופה שמתאימה לכולם ואין אורח חיים שמתאים לכולם. לכן, לא משנה מה אמרנו, אתה צריך לבדוק על עצמך אם זה טוב ונכון לך. יש דברים כלליים שאני עומד מאחוריהם כמו למשל, שאדם צריך לאכול את מה שהאדמה מוציאה ולא מה שמפעל מוציא משעריו, אבל גם פה, אם אתה אוכל פול ויש לך תגובה אלרגית, אז לא משנה שזה בא מהטבע, לך אישית זה לא טוב. הנושא שהכי חוזר בפודקאסט הוא הריבונות, שכל אחד צריך להחליט בעצמו. הסיפור שאני מספר לעצמי הוא שאדם בא לעולם בשביל שלושה דברים. להתפתח – והתפתחות בדרך כלל קורית דרך חוויות שליליות. לשמוח כמה שיותר – אין סיבה לקום בבוקר ולא לרצות להיות שמח. והדבר השלישי הוא לעבור הרפתקאות, אחרת החיים מאוד משעממים".
במחילה, להיות שמח והרפתקאות נשמע כמו מטרות לביקור ביורודיסני, לא מטרות לחיים. זה נשמע קצת רדוד וילדותי.
"אל תהפוך את זה לרדוד, אז זה לא יהיה רדוד. בוא ננסה לפרק את זה: אם לא תעבור חוויות מאתגרות, תישאר אדם לא מפותח. לי ולך מעניין בשיחה עכשיו כי שנינו עברנו מספיק אירועים וקשיים בחיים, שיהיה לנו מעניין לדבר עליהם. אם אתה מסתכל על זה כאירועים שקרו לי ואני הקורבן, זה יכול להכניס לדיכאון. אבל אם אתה שואל איך אני יכול להתפתח מהדברים האלה, איך להתמודד, אתה מתפתח. לגבי לשמוח, זה לא להיות שמח כי שתית עכשיו בירה או לעשות צחוקים עם חברים. זה להבין שיש לי מה לאכול, יש שמש בשמיים, אני אדם חופשי. להיות שמח זה לא אומר להיות בליין, אלא להסתכל בצורה נכונה על העולם ועל איך שהוא מתנהל. זה אומר לשמור על מודעות עצמית חיובית, כי המשיכה הטבעית של הבן־אדם היא לשלילי".
אולי הגישה הזו יכולה להסביר את המיקום הגבוה שלנו ברשימת האומות המאושרות. לכאורה, מה כל כך מאושר פה עם כל המשברים, והתשובה שלך היא שההתפתחות דרך משבר מובילה לתחושת ערך עצמי שתוצאתה היא אושר.
"נכון, מה שמוביל אותי למטרה השלישית, הרפתקאות. גם מלחמה היא סוג של הרפתקה. לא הרפתקה במובן של כיף, אלא במובן של לחוות חוויות שיגרמו לי להרגיש בחיים. זה גם יכול להיות גלישה, או כל דבר שמוציא אותך מהעמידה במקום. אני מאמין ששעמום הוא סימן מהנשמה שלמדת את כל מה שהיה לך ללמוד מחוויה מסוימת, והזמנה לצאת להרפתקה הבאה. הרפתקה זה ללכת אחרי הכיוון שהנשמה שלך רוצה ללכת אליו, לא בהכרח כיף".
