ביקרתי במוזיאון תל־אביב בעקבות התערוכה המוצלחת "של מי העבודה הזאת?" שהוצגה בגלריה "מינוס אחת", מול סדרת העבודות "צד אחורי של ציור" של דוד גינתון. גינתון צילם את צידן האחורי של יצירות אמנות מפורסמות מאוסף מוזיאון תל־אביב, בעזרת הצלם אברהם חי.
לדוגמה, הוא צילם את גב התמונה "ילדה על כיסא" של פיקאסו. בעבודות הבדים המתוחים והריקים מרמזים באמצעות חתימות, חותמות ומדבקות על האוצרות שבצידם השני. העבודה היפה עוררה בי חשק לפגוש את הדבר האמיתי, אך כשהגעתי למוזיאון נזכרתי שבימים אלו הוא משתפץ קלות – מסירים ממנו את התוספת שכיערה את החזית, מחדשים את המבואה ומקימים חלל לכל המשפחה. חלק מהגלריות סגורות בשל כך, או לרגל חידוש התצוגה, בהן גם אוסף מינזה־בלומנטל שבו מוצג הפיקאסו המדובר.
למרות זאת, שווה מאוד לבקר במוזיאון, בין היתר כדי לראות את העבודה המסקרנת של תמר הרפז ואסף חזן, את הציורים הפיגורטיביים־ריאליסטיים של מתן בן־כנען, אבל בעיקר כדי לצפות בתערוכה המרשימה ומרחיבת הדעת המוקדשת לאברהם אופק.
הקלישאה טוענת שאין הזדמנות שנייה לרושם ראשוני, והמפגש הראשון שלי עם יצירתו של אברהם אופק היה אי שם בימי התיכון, על כריכת ספרו של מאיר שלו "רומן רוסי" – דימוי של חקלאי ליד עץ ופרה. מאז נקשר בעיניי להתיישבות העובדת, ובאמת יצירתו משופעת בנופים ובמכונות חקלאיות, והוא התפרסם בין היתר בציורי הקיר שיצר לבית העם של מושב כפר־אוריה. התערוכה הנוכחית, שאצרה בכישרון גליה בר־אור, מספקת הזדמנות למפגש שני שרושמו עז לא פחות – ואולי אף יותר – מהראשון.
בחלקה הראשון של התערוכה מוצגים ציורים יפים ומרגשים המציגים מגוון נושאים, בהם נופים אורבניים, סצנות משפחתיות (מהביוגרפיה הייחודית של האמן), ובהמשך מוצגים רישומי הכנה שעליהם הערות בכתב ידו של האמן. בין רישומי ההכנה יש התייחסות מנקודת מבט יהודית לעבודה המפורסמת של האמן הגרמני יוזף בויס "אני אוהב את אמריקה, ואמריקה אוהבת אותי", שבמהלכה הסתגר לשלושה ימים בתוך גלריה ביחד עם זאב ערבות.
יצירה נוספת המוצגת בתערוכה היא דיוקן של הסופר ברנר עטור קעקועים, דיוקן שהקדים בשנים רבות את הדיוקנאות שיצר עמית שמעוני, של מנהיגי הציונות כהיפסטרים.
חלק הארי של התערוכה מוקדש לעבודות המיצג של אופק ששאבו מן המסורת היהודית. אופק החל ליצור עבודות ברוח זו בעקבות מלחמת יום כיפור, שבה חווה אי־ביטחון קיומי וחש צורך להעשיר את עולם התוכן והדמיון בנדבכים יהודיים. בין היצירות נמנית גלימה לסקילה עצמית, בצבע לבן ובה כיסים רבים, שאותם מילא באבנים. בהתמרה של העונש המקראי האלים למעשה אמנותי סמלי יש מעין פרשנות תלמודית, שידעה לגלגל את הנחרצות של התורה למעשים רכים יותר. לא הרחק מהגלימה, על הקיר, תלויה מראה שמכוסה בצבע, מלבד אותיות חשופות בכתב מראה. באמצעות לכידת קרני השמש, הקרין אופק על קיר בניין בחצר תל־חי את המילים "יש אלוהים". זהו מעשה חתרני ומתריס במיליה האמנותי החילוני.
גם אם הכרתם את יצירתו המגוונת של אברהם אופק וגם אם זה יהיה עבורכם מפגש ראשוני, לא כדאי לכם להחמיץ את התערוכה היפה, שנותנת כבוד לאחד מהאמנים הישראלים הכי מעניינים וחשובים שחיו ויצרו כאן.
אברהם אופק: גוף, עבודה מוזיאון תל–אביב
