המיילך בשדה

"לפעמים, מאחורי הקלעים בהופעות, אני יושב וצוחק לעצמי, 'איך עבדתי עליהם'. אני לא מאמין שאני כאן. הרבה פעמים אני אומר לעצמי: אני לא מאמין ששילמו לי, הצופים ממש 'קנו' את זה. יש זמרים טובים, מרדכי בן־דוד, אברהם פריד, אבל אני? אין יום שאני לא נזכר שכשהעלינו את השיר הראשון שלי ליוטיוב, זה היה בכלל בתור בדיחה. אמרנו, בואו נעשה צחוקים, נעשה ערוץ יוטיוב", כך מתוודה בפניי מַיְלֶךְ (אלימלך) קאהן, הזמר החסידי הכי לא מיינסטרימי שקיים היום בשוק המוזיקה החסידית. עם חולצה כחולה, ציציות שמשתלשלות החוצה, פאות ארוכות וקסקט צבעוני, הוא בהחלט שונה מכל הזמרים החסידיים האחרים שהזכיר. אלו דואגים לשמור על תדמית חיצונית מהוגנת – הם לעולם יופיעו עם ז'קט ססגוני, יסתובבו במקומות הנכונים וישירו בדיוק כפי שהקהל מצפה מהם. מיילך קאהן הוא ההפך הגמור – כבר בקליפ הראשון שהוציא, "יומם", שצולם בשוק מחנה־יהודה, הוא שכוב על רצפת השוק עם סיגריה בפה, לצידו עוד כמה שיכורים עם בקבוקי יין גמורים, ובהמשך הקליפ החבר'ה מחלקים יין וצלחות חמין לעוברים והשבים. בעטיפת סינגל נוסף שלו, "איין טראפ וואסער" (בעברית: טיפת מים אחת), הוא מצולם עם סיגר מעשן בפה. בקליפ אחר, "ונהפוך הוא", הוא מסתובב עם פיג'מה ברחובות ירושלים. שיריו – שעלו ליוטיוב – הפכו ללהיטי ענק ברחבות הריקודים החרדיות, והוא הפך לאורח מבוקש בחתונות היוקרה ובאירועים הגדולים ביותר שיש למוזיקה החסידית להציע. אבל למרות שהוא מספר בחופשיות על הגראס שהוא צורך, חשוב לו להדגיש ש"באחד הווידאו קליפים שלי צולם מישהו שמעשן ג'וינט, וביקשתי להוריד את הקטע הזה".

איך אתה מתמודד עם הפרסום בן־לילה?
"הפרסום במובן מסוים דווקא מפריע לי. יש לי חבר שעוזר לי עם ניהול המדיה החברתית, ומדי פעם אני אומר לו: אולי נפסיק עם זה? תעלה שם הודעה שאני ממשיך עם השירים וההופעות, אבל תפסיק לעדכן, מה העניין להראות שם כל הזמן איפה אני ומה אני עושה. תראה את הבקבוק הזה", הוא לוקח ליד בקבוק מים מינרליים שמונח על השולחן. "כש'נביעות' רוצים לפרסם, הם מפרסמים את המים שלהם תחת השם 'נביעות', אבל זמר, הרי הוא עצמו זה כל הפרסום, הוא צריך לפרסם את השם שלו ואת התמונות שלו. לי זה פחות נעים. אני תמיד אומר לחברים שלי: תזכרו, אם אני מתחיל להרים את הראש למעלה, תזכירו לי מי אני".

מחסור בתשומת לב

את הריאיון אנחנו עורכים בזמן שקאהן נמצא בביקור בארץ, כיוון שבשגרה הוא בכלל מתגורר בוויליאמסבורג שבניו־יורק. החזות הססגונית שלו מסתירה מאחוריה סיפור חיים קשה במיוחד. לא סתם הוא פרץ כזמר ויוצר רק לפני כשנה, כשהוא בגיל 48, גיל שבו זמרים חסידיים רבים כבר נפלטים מהשוק.

קאהן נולד בוויליאמסבורג למשפחה של חסידי סאטמר. אביו היה בעליו של מלון בניו־המפשייר שבו ארגן חופשות קיץ למשפחות חרדיות. אמו הייתה עקרת בית ועזרה בניהול המלון. קאהן מתאר ילדות לא פשוטה. "גדלתי במשפחה ניצולת שואה. לא היה לנו קשר אמיתי עם ההורים, שהיו סגורים אחרי מה שעברו. אי אפשר היה לדבר איתם על מה שאתה עובר כילד, כי כל מה שאתה עובר – מתגמד מול מה שהם עברו. אבי היה בערך בן 34 כשהתחתן, אמי הייתה אז בת 16 בלבד. שני התינוקות הראשונים שנולדו להם, נפטרו ימים ספורים אחרי הלידה. אני הילד החמישי – או השביעי, אם סופרים את התינוקות שנפטרו – ונולדתי כשאבי היה כבר בן 42. הוא איבד את כל המשפחה בשואה, חוץ מאח, ואף פעם לא היה לו זמן להתאבל".

קאהן למד בתלמוד התורה המקומי של סאטמר. "סבלתי מהצקות חוזרות ונשנות, מכות, העלבות וחרמות, שהפכו אותי לילד דחוי ומנודה, ושרטו בי שריטות שלא נרפאו עד היום. כשהייתי בכל זאת מספר לאבא שלי מה אני עובר, הוא היה אומר לי: 'קח מטבע של 25 סנט ותן להם. תגיד להם תודה על הבושה שהם עושים לך, ועל העולם הבא שתרוויח בזכותם'. הוא היה מהעולם הישן. הייתי בא אליהם עם המטבע, והם היו זורקים לי אותו בפנים. סבלתי מאוד מחוסר תשומת לב חיובית. היום, כשניגשים אליי שוב ושוב בבקשות לסלפי, גם כשאני באמצע לאכול פיצה או כשאני רוצה קצת שקט, אני מנסה לזכור מה עברתי וחושב שכל אדם רוצה בסך הכול קצת תשומת לב, ומשתדל לענות תמיד בחיוב".

נוסף להצקות מחבריו לתלמוד, קאהן הותקף מינית, ובגיל 14 החליט לעזוב את ניו־יורק ועבר ללמוד בישיבה בלונדון. אך גם בלונדון הוא הוטרד מינית, בין היתר על ידי בעלת הבית שבו התגורר. "אני יכול לפרק משפחות שלמות אם אני אפתח את הפה", הוא אומר, "ותאמין לי שיש לי רצון גדול לספר מי ומה עשה לי, אבל מה אשמים הילדים שלהם? מדובר באנשים שיש להם אפשרויות כלכליות, ובכל פעם מחדש חולפת בי המחשבה לפנות לבית משפט, שישלמו על מה שעשו לי. אבל, למעשה, מדובר באנשים מבוגרים מאוד ואני לא חושב שהם יכולים לעשות את זה שוב, ואני עצמי כבר אדם מבוגר ואני לא יודע אם זה יעזור לתקן את מה שעברתי. אני חושב שרק אני יכול לעזור לעצמי, ואם אזכה באיזשהו משפט והם יצטרכו לתת לי פיצוי כספי גדול, זו תהיה מתנה עבורם, למרק את המצפון שלהם, ואני לא מתכוון לעשות את זה. הכי טוב עבורי לתקן את העבר בכך שאספר מה עברתי".

היום, כשאתה מופיע ומפורסם, אתה מרגיש סוג של ניצחון על אלה שפגעו בך?
"אני בטוח שהנכדים שלהם שרים ורוקדים בבית שלהם את השירים שלי, ואני יודע שכשהם שומעים אותי אצלם בבית, הם בוכים בלב".

ברוקלין של חול

כשעזב קאהן את לונדון, הוא כבר עשה זאת ללא כיפה. "בגלל מה שעברתי ומה שקרה לי, איבדתי את הכבוד לרבנים ואנשים שדיברו על דת", הוא אומר. עוד בלונדון קנה אלבום מוזיקלי לראשונה בחייו, של מייקל ג'קסון. קניית האלבום הייתה עבורו נקודת מפנה.

"תמיד אהבתי מוזיקה, ומישהו שר לידי חצי שיר ואמר לי שזה של מייקל ג'קסון. אז הלכתי לחנות התקליטים, וקניתי את האלבום הזה. כשהבאתי אותו לבית שהתארחתי בו, אמרו לי: 'מה הבאת? מייקל ג'קסון? איזו מוזיקה מגעילה!' ואז הפסקתי להאמין להם עוד יותר. מילא היו אומרים לי: זה לא כשר. אבל מגעיל? זה פשוט לא היה נכון".

כשנחת על אדמת אמריקה, הוא החליט שלא לחזור אל בית הוריו. הוא יצר קשר עם חבר שגם עזב את הבית והזמין אותו להתגורר איתו בדירה עם כמה רווקים נוספים. "בתוך זמן קצר הבנתי שאני בבעיה: בקושי ידעתי אנגלית, אחרי שכל השנים גדלתי ולמדתי אך ורק ביידיש, לא למדתי בבית ספר מסודר, לא הוצאתי תעודת בגרות ולא היו לי כמעט אפשרויות לתעסוקה". הוא הצליח בסופו של דבר למצוא עבודה במחסן של בגדי ספורט. "באחד הימים שם נפלתי אל הפיר של המעלית, בשל פאשלה של המקום, והם לא רצו שהרשויות ישמעו על מה שקרה ויקנסו אותם או אפילו יסגרו להם את העסק, אז הם נתנו לי סכום כסף גדול, ואיתו שכרתי דירה בברוקלין, באזור לא יהודי". בתום שנה וחצי נגמרו כספי הפיצויים שקיבל קאהן, וחבר שלו, שגם הוא היה חרדי לשעבר, משך אותו ללוס־אנג'לס. "הוא אמר לי: בוא, יפה כאן. חשבתי ללכת לנסוע לשבוע, לראות את המקום ולחזור, אבל נסעתי ונשארתי. הייתי איתו בדירה חודש, אבל אז הוא אמר לי: אני צריך את הפרטיות שלי, וביקש שאעזוב. לא היה לי גרוש. עזבתי את הדירה והלכתי לגור ברחובות לוס־אנג'לס".

בשלב זה של השיחה, קולו של קאהן נשבר. "חייתי ברחוב במשך למעלה משנה. הומלס לכל דבר. לפעמים מגיעים אנשים, זורקים לך משהו לאכול. לפעמים גם זה לא, ואתה מחפש באשפה", הוא מתאר, והמילים יוצאות מפיו בקושי רב. התקופה הזו, לצד הפגיעות המיניות שעבר, השאירו בו חותם עמוק. "יש ימים שקשה לי מאוד, שאני מפחד להגיד לאנשים מה עובר לי בראש. ממש מחשבות אובדניות. זה יכול להגיע גם כשאני על הבמה. המוח הוא מחשב שמאוד קשה לעשות לו אנטי־וירוס. יש לי שיר 'ומי יודע אם לעת כזאת הגעת למלכות', בשיר הזה אני מנסה לחזור לכל מה שעברתי, ללילות שחייתי ברחוב ואכלתי מהזבל, לימים שלא היה לי עם מי לדבר".

מהרחוב הצליח להימלט כשקנה רכב קטן מכסף שהרוויח בעבודות מזדמנות, והרכב הפך לו לבית. הוא ישן בו והחזיק בו את כל חפציו. למרות תנאי המחיה הקשים, החיידק המוזיקלי שהחל לקנן בו כבר בלונדון, לא עזב. "כבר באנגליה, לפני שחזרתי לארה"ב, קניתי גיטרה. רציתי לנגן ולקחתי שם כמה שיעורים, וכשהייתי בלוס־אנג'לס, מצאתי בית ספר למוזיקה והיה לי חלום ללמוד שם. באחד הימים התלבשתי יפה ונרשמתי. המלגה ללימודים הייתה בהלוואות ממשלתיות. הם התרשמו מהיכולות שלי ואמרו, תבוא לכאן בשנה הבאה. הייתה לי אז הצעת עבודה אבל ביטלתי הכול, וכשהגיע הזמן נסעתי לשם להתחיל את שנת הלימודים. כשנכנסתי, אמרו לי: עלות הלימודים היא 3,000 דולר. אמרתי להם: חשבתי שהכול ממומן על ידי הממשלה. אין לי כלום חוץ מהרכב".

הארלי דיווידסון וקעקועים

אחרי שנגוז החלום ללמוד בבית הספר, נדד קאהן שוב ושוב בין ניו־יורק, לוס־אנג'לס וג'ורג'יה, עד שלבסוף הגיע לפורטו־ריקו. "התחברתי שם לכמה איטלקים, גנגסטרים אמיתיים. הסתובבתי בשבילם במועדונים שלהם, והייתי עושה להם עבודות בבתים, מתקין להם מצלמות, או עושה עבודות גבס. ושם התחלתי לראות איך שבאמת שונאים יהודים. תמיד חשבתי שזה שטויות שלנו, היהודים, אבל פתאום פגשתי אנשים שלא ידעו בכלל מה זה יהודי, וסתם שנאו יהודים. רק טיפש חושב שהוא טוב יותר מאדם אחר כי יש לו צבע עור אחר או כי הוא ממין שונה". האנטישמיות הזו שבה נתקל בפורטו־ריקו, הזכירה לו את הרקע היהודי והחסידי שבו גדל. "אחרי תקופה ארוכה מאוד, צלצלתי למשפחה שלי. עד אז הייתי בא אליהם פעם בכמה שנים, עם הארלי דיווידסון ועם קעקועים, ופתאום צלצלתי. עד אז אמנם לא הייתי ממש אנטי, אבל הייתי רחוק מאוד: למשל, לא הסכמתי שידברו לידי ביידיש. אפילו לא ידעתי מתי יוצא יום כיפור בכל שנה. ביקשתי מאחותי שתקרא לאבי לטלפון, ואמרתי לו בפעם הראשונה בחיי 'אני אוהב אותך'. ומה הייתה התשובה שלו? 'כן, גם כאן אותו הדבר'. הוא לא היה יכול להגיד 'גם אני אוהב אותך'. כשהוא התחתן עם אמי, הוא אמר לה: אל תצפי לשמוע ממני 'אני אוהב אותך'. אבל אלו אנשים שעברו את השואה ואני לא יכול לדון אותם".

אחרי השיחה הזו חזר לניו־יורק, החל לבקר יותר בבית המשפחה. במקביל השתתף בקורס למשחק, שבעקבותיו שיחק במשך כשנתיים בתיאטרון היידי, במחזות של פרץ הירשביין ואחרים. הוא אף השתתף בסרט דוקומנטרי ישראלי שהופק בזמנו על התיאטרון הניו־יורקי. אבל מלבד קריירת משחק קצרה, הקורס למשחק היה המקום שבו הכיר את אשתו לעתיד. "המנחה שאל את הקהל: מי לא יודע כלום על משחק? ואני ועוד בחורה קמנו. בסוף הערב יצאנו לדייט". הבחורה הייתה אמנם יהודייה, אבל לא דתייה בעליל. אחרי שמונה חודשים הם נישאו. "המשפחה שלי דווקא הגיעה, ורב חיתן אותנו. לאבא שלי היה חשוב שכל המשפחה תבוא. כשאחת מהקרובות, גם היא חסידת סאטמר, צלצלה ואמרה שהיא חוששת לבוא, שהיא לא יודעת איך יגיבו לזה, אבי אמר לה: אני עושה שמחה, ומי שלא יבוא לשמחה שלי אני לא אבוא לשמחות שלו". הם חיו ביחד במשך עשר שנים, וב־2007 התגרשו, ללא ילדים. "זה היה בדיוק הזמן שחזרתי בתשובה, וזה לא התאים לה", הוא מספר. "אבל אנחנו עד היום בקשר. רק לפני שבוע היא הציעה לי לצאת לקפה".

אתה חושב להתחתן שוב?
"אני מת להתחתן ושיהיו לי ילדים, אבל אני כהן, ולפי ההלכה אני לא יכול להתחתן עם גרושה, אז זה מאוד קשה. וגם הגיל שלי כבר בעייתי. אני אמנם מרגיש צעיר, אבל אני כבר בן 49".

להתפלל בלי לב

את דרכו חזרה לדת התחיל בזכות החזנות. "התארחתי בשבת אצל חברים משותפים והייתי עם כיפה על הראש בשביל לכבד, והבן של הרב המקומי ראה אותי. הוא הציע לי להיות משגיח כשרות וחזן בשבתות בבית אבות, והסכמתי. היה לי חיבור לחזנות, אני אוהב לשמוע חזנים טובים כמו יוסל'ה רוזנבלט או פינצ'יק, וזה התאים לי. אבל היה דיסוננס. בפסח, לדוגמה, אחרי שהייתי מסיים את ההשגחה בבית אבות, הייתי הולך לאכול במקדונלד'ס". מפיק שירה יהודי שגר בסמוך שם עליו את עינו, והציע לו לשמש כחזן במקומות שונים. "הייתי חזן בבית כנסת קונסרבטיבי בקווינס, ובבתי כנסת רפורמיים שונים. זה היה כסף ממש טוב. אבל ככל שעברו השנים, הציק לי יותר ויותר שאני, כאדם לא דתי, עולה כחזן ובעל תפילה. ודווקא בשנה שהציעו לי את הכי הרבה כסף לתפילות הימים הנוראים, השבתי בסירוב. אמרתי להם: 'אני מעריך את ההצעה, אבל אני מרגיש שהלב שלי לא יהיה שם, ואני לא יכול להתפלל בלי לב'". בהיעדר עבודה בימים הנוראים, קאהן נסע לאומן עם כמה חברים שיזמו את הרעיון והציעו לו להצטרף. "באומן, חצי שעה לפני הדלקת נרות באו כמה חברים ואמרו לי: אתה חזן, אז אולי נעשה תפילה ביחד ותחזן לנו? אמרתי להם: אני מעשן בשבת, זה ממש לא מתאים. אבל אחד החברים אמר: מיילך, הקב"ה רוצה לשמוע אותך. חשבתי על זה כמה דקות, והחלטתי שאגש כחזן ואשמור גם על הלכות החג. כשחזרתי מאומן, משהו נכנס בי. בסוכות כבר בניתי סוכה ליד הבית, דבר שאשתי לא הרגישה איתו בנוח, ואחרי החג נסעתי להוריי, וסיפרתי להם שמעתה אני רוצה לאכול רק כשר. אשתי הייתה מביאה לי אז אוכל כשר ממנהטן. ואז ראינו שאנחנו כבר לא משדרים על אותו גל, ובפורים כבר היינו אחרי הגירושין".

מאז חזר קאהן בהדרגה לקהילה הדתית. את שערותיו הארוכות גזר בשלב מסוים, והחל לחבוש קסקט ולגדל פאות ארוכות במיוחד, "כדי להיות שונה ולזכור את המקום שהגעתי ממנו". הפריצה הגדולה הגיעה לפני כשנתיים, כשפרסם את הלהיט שלו "יומם", בעל הקליפ המשעשע.

איך קיבלו אותך בקהילה החרדית כשחזרת?
"כבר קיבלו אנשים שונים ואמנים שעושים דברים שונים מהמקובל. גם האינטרנט עזר, כשהקליפים מצליחים ואנשים מכירים ומזמינים אותי. אבל באמת קרה לי שבחסידות סאטמר, שבה גדלתי, כבר ביקשו שלא להביא לאחד האירועים שהתקיימו את 'הגוי ההוא מוויליאמסבורג'".

בשונה מהרבה זמרים, מיילך קאהן מעיד שהוא לא מעורב כמעט בהפקה המוזיקלית של שיריו. יש לו מפיקים שדואגים לכל המעטפת של לחניו, והוא בעיקר שמח להיכנס לאולפן ולהקליט את שיריו, ולשמוע בסוף את התוצאה. כמעט אין לו הערות על מה שהוא שומע, כי הוא מרגיש שהוא עדיין לא נמצא במקום שהוא יכול להעיר לאחרים כשהם עושים משהו שלא ממש נראה לו. "אני עושה המון פשרות", הוא מודה. את ההשראה המוזיקלית הוא מקבל מדמויות כמו בוב מארלי, ג'ו עמר וגם זוהר ארגוב.

איך אתה מסביר את ההצלחה שלך?
"אני אומר שזה זמן הגאולה, יש מקום לכולם. כמו שלשחורים היום יש זכויות, ומדברים כל הזמן על שוויון זכויות לנשים, גם לאנשים כמוני מגיע בסוף הצ'אנס. לא רק זמרים כישרוניים יכולים להצליח. טראמפ יכול להיות נשיא, ואני יכול להיות זמר".

אתה ממשיך גם לשחק?
"לא. המשחק כיום בציבור החרדי הוא בעיקר בהפקות פנים־חסידיות או חרדיות, ואני לא במיינסטרים, אז אני מחוץ למחנה למעשה. אני לא הולך עם כובע וחליפה וחולצה לבנה, אז אני נפסל אצל החרדים האדוקים יותר, ואילו המודרנים פוסלים אותי כי אני עם פאות ארוכות וזקן. זה גם מה שמפריע לי קצת בשידוכים", הוא מוסיף, "המון בחורות חושבות שאני יותר דתי ממה שאני באמת, כי אני מגדל פאות".

זה גרם לך לשקול לשנות משהו במראה שלך?
"לא. השחור־לבן החרדי לא מדבר אליי. אני גדלתי ככה, וזה כבר לא נעים לי. הכובע והחליפה לא עושים לי טוב, ואני מאמין שהקב"ה רוצה שיהיה לי טוב. לא כתוב שיהודי חייב ללכת עם חליפה ויהי מה, לא משנה מה מזג האוויר, ואני מאמין שאני חייב להרגיש נוח וטוב, ואיך אהיה שמח כשלא נוח לי? גם את הקסקט אני לא מתכוון להחליף. כשחזרתי לשמור מצוות, התחלתי לחבוש קסקט, כי כיפה היה קשה לי לחבוש בגלל החברים מהעבר. מאז המשכתי עם זה וזה טוב לי. יש לי המון קסקטים, בהרבה צבעים. ולגבי הפאות, יום אחד ראיתי ביוטיוב איך היו נראים היהודים התימנים של פעם, והבנתי שהם שומרים על מסורת שיש בידם עוד מימי בית המקדש, לא משהו שהם מעתיקים מהטלוויזיה, וחשבתי שמן הסתם גם סבא־רבא שלי היה נראה כך. אמרתי לעצמי שהמון שנים זעקתי 'אני לא יהודי', וכעת אני זועק 'אני כן יהודי'. התפרסמתי וזכיתי להצלחה עם המראה שלי, אז למה שכעת אקצץ את הפאות בשביל בחורה?"