התנועה המזרחית

כמו כל הדברים הטובים באמת, על "החווה של אדם" שומעים רק במקרה. פה מטייל שפגשת באיזו ריקשה והרגע סיים תוכנית, שם שותפה לפלאפל בבית חב"ד שטוענת שזה "הדבר הכי טוב שקרה לה בהודו". מה בדיוק קורה שם? איש אינו יודע לומר. רק מספרים שזה המקום הכי חם עכשיו בתת־היבשת, שכל מי שעובר שם חוזר מואר.

פרק 1: זמן הודו

הודו קיבלה את פניי בחום בלתי נתפס. עננת זיהום אוויר מרחפת מעל ניו־דלהי, והשמש לעולם אינה זורחת. כל העיר נראית כמו פרויקט שטרם סיים את בנייתו. חורבות בטון שהודבקו במסקינטייפ של טיח, בליל של ריחות שתן ושמן שרוף. לעיתים נדמה כי זה נס שהמדינה הזאת בכלל מתקיימת. ובכל זאת יש בה משהו – קסמו של מקום שהחוקים והבירוקרטיה טרם הגיעו אליו. התנועה זורמת כרצונה ולכולם יש זכות קדימה. הכול מתנהל בצפירות, שזו בעצם דרכם של ההודים לאותת, אבל אין במנהג שמץ של אלימות. מעין שפה פרקטית שפיתחו כאן. כל הנחלים זורמים לים וכל הרכבים בהודו מגיעים בסוף ליעדם, השאלה היא רק מתי.

"זמן הודו". מונח שלומדים מהר מאוד כשמתחילים לטייל שם. הכול קורה בעצלתיים, ואיש אינו מתרגש בנמל התעופה כשהטיסה הפנימית שלי לקולו מתבטלת. אני נאלצת להחליף אותה בקונקשן גרוע פלוס נסיעה של שמונה שעות במונית עם נהג שמכור לשירי פופ מקומיים. לפחות היא לא עלתה הרבה, אני אומרת לעצמי, וזה הכיף כאן – את מרגישה כאילו את משחקת עם שטרות של מונופול.
אחרי יומיים של טלטולים אני מגיעה סוף־סוף לחווה הסודית בכפר שנאג. פנייה קטנה שמאלה אחרי שעוברים את מנאלי. כבר חצות בלילה. מתניה בן־אברהם, מנהל המקום, מוביל את המזוודה שלי בין עצי תפוח ושיחי חמניות אל עבר הסככה המרכזית. למרגלותיה אמת מים ומתחתיה יושבים כמה מהמטיילים שהחלו אמש את התוכנית. הם נראים שמחים ומגובשים כאילו לא נפגשו לראשונה רק אתמול. אחד מהם מראה לי את התוכנייה על הדלת, השני רץ להכין תה, ולמרות שהייתי רחוקה אלפי קילומטרים מביתי הרגשתי שהגעתי הביתה.

קשה לתאר במילים את מה שקורה כאן. מה יש בה בחווה, שמצליח לחלץ מהמטיילים את מה שמאות טרקים בשטח לא הצליחו? "עברתי פעם בצומת המרכזית באולד מנאלי", מספר יהודה רויטר, אחד המנחים, "עמדו שם שלוש בנות צעירות. לפי הלבוש ידעתי שהן דתיות ושעדיין לא התאקלמו בהודו. ואז עבר שם בחור עם שיער מתבדר וקעקועים על אופנוע, אושיה ישראלית ותיקה בעיר. הוא עצר לידן ושאל – 'מי עולה?'. אחת הבנות סידרה את החצאית, עלתה על האופנוע והחזיקה בו בידיים רועדות. עוד מסע של חיפוש ואתגור הגבולות יצא לדרך".

באיזשהו מקום, החווה מספקת אתנחתא למטיילים מהמירוץ הזה. ארסנל המשתתפים מגוון להפליא – צעירים אחרי שחרור, דתיים וחילונים, עורכי דין ורופאים לצד כאלו שרק מתחילים צעדים ראשונים באזרחות. רובם לבושים בשרוואלים צבעוניים ועטופים בצעיפי פשמינה מרהיבים. הרגשתי כאילו הסדרה "בשבילה גיבורים עפים" סיימה עונה והתחילה אחת חדשה, ואיך הצעירים שמסיימים את הצבא נפוצים לכל עבר, זורמים לחווה מסיר הלחץ של הארץ שממנו ברחו.

כך למשל קורה כשאני פוגשת מתחת לסככה בניצן אדן בת ה־22 מבארות־יצחק. עיניה מחייכות תמידית, ורק אחרי שלוש שעות שיחה מתגלה הכאב. לפני שנה וחצי נפרדה מיעל יקותיאל, חברתה הטובה מהצבא שנרצחה בפיגוע בארמון־הנציב. "המוות שלה מאוד השפיע עליי", היא מספרת, "נמנעתי מלהכיר אנשים חדשים כי פחדתי שחברים ילכו לי. הייתי יושבת בחדר ולא מדברת עם אף אחת מהבנות. היה רגע שעמדתי בגשם, דיברתי לאלוהים, והבנתי שאני צריכה להפסיק לחיות בשביל אנשים שמתו כי הם היו רוצים שאחיה בהנאה".

היא גדלה במסגרות דתיות, באה לנוח קצת מהטרפת של הודו. "במפגש הפתיחה שאלו למה באנו לחווה. עניתי שבאתי לחפש את מה שאני לא יודעת שאני צריכה למצוא. לפני שהגעתי לכאן הייתי חזקה מאוד בסצנה של קסול. ניסיתי שם הרבה דברים והרגשתי שאני ממש מרוקנת. הבנתי שעכשיו הזמן להיכנס לתוך עצמי ולא לעשות רק דברים של כיף".

והרגשת שהשהות בחווה הייתה חוויה מתקנת?
"הרבה שנים היה לי אנטי לדת. בכיתה ז' לא קמתי לתפילה והיו משעים אותי על זה מבית הספר. הרגשתי שאני רוצה להתחבר, אבל לא ככה. ופה זה מבחירה. אני יודעת שאם לא אכנס לאיזו סדנה וסתם אשב בחוץ ואדבר עם חברה זה הכי בסדר בעולם. אני זוכרת ששאלתי את מתניה מה עושים פה בשבת, אם יש כללים, אם צריך לכבד, אם מותר להסתובב עם טלפון. והוא אמר לי בשיא הפשטות 'כל אחד עושה מה שנראה לו שמתאים'. יש כאן אפס שיפוטיות מצד הצוות, וזה גורם לכולנו להסתכל אחד על השני בעין אחרת".

פרק 2: מגיעים פתוחים

בוקר. הסדנה של אדם טרייסטמן מתחילה. הוא הגיע לכאן עם אשתו זוהרה ושני ילדיהם. אדם מנחה סדנאות לדמיון נובע וזוהרה מנחה להתפתחות נשית. הוא אוחז בגמרא קטנה, מסביר למשתתפים על המבנה שלה. אני מבחינה במבט החשדני שמתחלף באבחת שניות ספורות בפליאה. על הגריל: מדרש ממסכת נידה שמתאר במדויק איך נראה עובר ברחם אמו, אלפי שנים לפני שהומצא האולטרסאונד. אדם משתמש בו כדי לתאר את הכוח שלנו לשקוע בדמיון ולספק לעצמנו תשובות באופן עצמאי.

הוא בעל תשובה כבר שמונה שנים, ולא מהסס להתייחס לפיל הגדול שבחדר – העובדה שכל צוות המנחים דתיים בדרך כזו או אחרת, לעומת המטיילים שמגיעים מרקעים מורכבים ומארץ שסועה ומפולגת.

"אין לי אינטרס שאף אחד כאן יהיה עם כיפה על הראש, אין לי צורך שבחורות ילכו אחר כך למדרשה. אני לא מנסה לגרום לאף אחד כאן לעשות משהו. גם סגנון ההנחיה אצלנו שונה – אנחנו לא באים ממקום של ללמד אלא בעיקר ליצור מרחב של גילוי. בעונה הראשונה היה לנו שלט על הדלת שכתוב עליו 'בתהליך'. יש פה תוכן מוגדר מאוד, אבל הוא משמש בעיקר כלי. החווה היא לא שיטה. כל שבוע כאן נראה אחרת".

למה לפנות דווקא למטיילים?
"ברמה הטכנית יש כאן הרבה אנשים צעירים עם זמן פנוי. הרוב המכריע לא נמצאים בחיפוש אחרי אשראמים או מדיטציות כאלו ואחרות, אלא פשוט נמצאים במצב שבו כל פוזיציה אחרת או נוף אחר פותחים אותם. הם מגיעים פתוחים. אני מרגיש כאילו בארץ עבדתי איתם שבועיים ואז הם באו לפה".

קשה למצוא את אדם לבד. גם כשהוא לא מנחה איזו סדנה, כמעט בכל רגע תופס אותו מטייל אחר ומבקש להתיישב לשחנ"ש. "צפים פה המון סיפורים", הוא מגלה, "וידויים על קושי במשפחה, נתק מההורים, חלק מהם דתל"שים. אני מגדיר הרבה מהם כמי שחוו התעללות רוחנית כי יש שם סיפור שחוזר על עצמו. כל מושג הרוחניות והאלוקות צומצם למערכת של חוקים שהונגשה להם בצורה מאוד כופה ונראה שנוצר נתק נפשי בין עצמם לבין ה'מעֵבר'. אלוהים נתפס כמשהו קשה, מדכא ומעציב. כל התוכן היהודי נקשר בתצורה פבלובית לנוקשות וכפייתיות.

"אני מרגיש שהם עוברים כאן בחווה רפואה עמוקה במובן הכי פשוט של המילה. יש כאלה שבהתחלה הציציות שלי וכיסוי הראש של זוהרה מקפיצים אותם. לפעמים הם משליכים עליי את דמות הרב שהם זוכרים מהישיבה, שזה הכי מצחיק. והנה אתה שוב מול ה'רב' הזה, והוא לא כועס שאתה לא מתפלל, לא מתעצבן כשאתה לא נכנס לשיעור ולא מעיר לך כשאתה מעשן".

פרק 3: מיני וודסטוק

זו השנה השלישית שהחווה פועלת, והיא פתוחה רק בימי חופשת הקיץ. מדי שבוע מגיעה אליה קבוצת מטיילים נבחרת (כ־35 במספר) ועוברת בו מעין ריטריט. אין תנאי קבלה, אבל לפעמים תצטרכו להמתין שבועות כדי להיכנס בגלל עומס הביקוש. החווה הוקמה ביוזמת ארגון "נפש יהודי". המחירים מסובסדים ונעים בסביבות 6,000 רופי לשבוע. היתר ממומן בתמיכתה הנרחבת של קרן דניאלי שהפכה להיות שותפה מלאה במיזם.

דניאלי זוננפלד הייתה בערך בגילם של הצעירים שמתכנסים כאן, מלאה בחלומות גדולים ובערכים נעלים. היא נהרגה בתאונת דרכים לפני כשלוש שנים וחצי כאשר שבה מהתנדבות עם ילדים חולי סרטן. אביה, מוטי זוננפלד, החליט להקדיש את החווה הזאת לזכרה, לצד כשבעים פרויקטים נוספים שהוא מממן במקביל. זוננפלד מעורב מאוד במה שמתנהל בחווה. עבורו מדובר בהגשמת צוואתה של בתו. "אני חושב שאין דבר יפה מזה", הוא אומר לי בשיחת העדכון הטלפונית, "להעניק לצעירים כיוון בחיים לזכר צעירה שהספיקה להגשים בחייה הקצרים כל כך הרבה״.

התנאים במקום פשוטים ולא מתיימרים. חדרים בסיסיים בסגנון הודי, חלל עבודה מוקף בספרי קודש ורוח, מזרנים פזורים על הרצפה ומטבח מאולתר שמנוהל על ידי רותם, המאמא של המקום. האוכל טבעוני וכשר, וגונג טיבטי משמיע צלצול בין הסדנאות השונות.

אבל נראה שלא צריך יותר מזה. 39 מטיילים עצרו בחווה השבוע, איש מהם לא פרש באמצע. "יש פה תחושה חזקה של השגחה כמעט ניסית, על גבול הרומנטית", טוען טרייסטמן. "הגיעו לכאן שתי בנות דתל"שיות שיום אחרי תחילת הסדנה רצו לעזוב. הייתה לנו תחושה שיש שם משהו אישי שהן לא רוצות לפתוח עם עצמן, אבל הן התעקשו ללכת. ואז הן פונות לחדר כדי לאסוף את התיקים ומגלות שהוא ננעל ככה שהמפתח נשאר בתוכו. חששנו שהן בטח חושבות שאנחנו מחזיקים אותן כאן בכוונה. ובהודו כמו בהודו – עד שמוצאים את ההודי עם מפתח המאסטר יכולה לעבור גם יממה. עד שהחדר נפתח הן כבר התחברו עם זוהרה ועברו חוויה מתקנת ונשארו עד הסוף".

כמו התלמידים, גם הצוות משתנה משבוע לשבוע ונבחר בקפידה. ברגעי השיא של העונה ליווה את התוכנית אביתר בנאי, שמתארח כבר פעם שנייה בחווה ומציף אותה בכמות כפולה של תלמידים. "השתתפתי בשנתיים האחרונות במסע פנימי מופלא בהודו ב'חווה של אדם'", כתב בתום השבוע שבו התארח, "לא אחת הרגשתי את הנשמה היהודית פועמת שם בעוצמה שלא חוויתי בשום פעילות קירוב אחרת. התנאים הפיזיים קשים, אין בזה פרנסה, המרחק מהילדים שלנו, הטלטולים של הדרך – כל אלה לא מצליחים למנוע ממני מלהסכים ולהתרגש ולנסוע שוב".

על הפרויקט מנצח מתניה בן־אברהם, מוזיקאי ביומיום ומי שהגה את רעיון החווה, ומוני מצנר שאחראי על הלוגיסטיקה. בן־אברהם הותיר את אשתו וילדיו לזמנים ארוכים בבית כדי להתמסר להקמה ולניהול החווה והוא הרוח החיה של המקום. הוא מסתובב בין התלמידים, דואג לכל מחסורם, מנגן בג'אם־סשנים ובעל אנרגיה בלתי נגמרת. "החווה היא חלום שמתגשם לנו מול העיניים", הוא אומר, "למרות שכל ההתעסקות הזו גובה מהמשפחה שלי מחיר. לפני כל עונה אני יושב עם אשתי לברר יחד האם אנחנו מסוגלים לשלם אותו. היא טוענת שהחווה עושה לנו טוב, ושדווקא הריחוק הפיזי בינינו יוצר געגוע חדש. גם המטיילים פה באיזשהו מקום מבקשים להתרחק קצת מעצמם, מהמוכר, מהלחץ האטמוספרי בישראל".

מה המטרה של החווה?
"היא עוסקת בדבר הכי בסיסי שיש באדם, וזה האני שלו. לנו ברור שהבסיס לזהות חברתית, לאומית או דתית נמצא קודם בהכרה ובהבנת האדם את עצמו. העבודה הפנימית מתבטאת דרך סדנאות שעוסקות בגוף ונפש האדם: מדמיון נובע, צ'י־קונג וטאי־צ'י ועד לשי

עורים על ארבעה יסודות האדם על פי הקבלה ופילוסופיה קיומית".

ובמה היא שונה מפרויקטים אחרים?
"בואי נשים על השולחן את המילה 'יהדות'. רוב הסדנאות מבוססות על הספרות, המחשבה והקבלה היהודית, שמלאים בתוכן שמתכתב עם מה שאנחנו עושים פה בחווה. ותראי דבר מעניין – מגיעים 35 מטיילים שלכל אחד מהם ישנו היחס האישי שלו ליהדות. לאחד זה הדבר הכי משמעותי, לשני חסר כל ערך ולשלישי יש בכלל אנטי. ועדיין כולם לומדים בהרמוניה ומתחברים לתכנים בצורה מעוררת השראה".

למה זה קורה לדעתך?
"זה די פשוט: לא תמצאי פה אפילו קורטוב של קיטוב. בחווה התחושות האלו נשארות בחוץ. הדבר הזה מאפשר ללמוד ולבחון כל דבר במשקפיים נקיים וברורים יותר. לא באנו להחזיר בתשובה ואנחנו לא מבקשים להתערב בחופש הבחירה של האדם. הייתי אומר שאנשים שמסיימים שבוע אצלנו יוצאים עם יותר שאלות מאשר תשובות".

גם אהוד בנאי הופיע בחווה לפני שנתיים. "זה היה עוד בתקופת הפיילוט של החווה", נזכר טרייסטמן, "הוא הגיע לכאן בתקופת המונסונים. שבוע שלם היה כאן חמסין, וההופעה תוכננה לחמישי בערב. אחר הצהריים התחילו לזרום לכאן חבר'ה, הגענו לסביבות 400 איש. ואז הוא עולה לבמה ומתחיל גשם זלעפות. הצילייה קורסת, החשמל מפסיק, ההודי ששורף את הזבל פעם בשנה נזכר לעשות את זה דווקא עכשיו. הרגשנו כאילו כל הגשם הזה מכוון מלמעלה, שהכול יהיה פה עיסה אחת, המטיילים, האורחים, הצוות – זה היה כמו איזה מיני־וודסטוק. אחר כך ניגש אליי בחור תל־אביבי ואמר, 'אני פריק של הופעות וזו ההופעה הכי טובה שראיתי בחיי'".

פרק 4: בדמייך חיי

רביעי בצהריים. הגונג הטיבטי מבשר על סדנה מפוצלת. זוהרה נשארת עם הבנות לסדנת התפתחות נשית, אדם יוצא עם הבנים לטיול בחיק הטבע עם בירות ושיחות על גבריות. קשה להתעלם מהנוכחות של זוהרה. הליכתה יציבה ושלווה, על ראשה מטפחת שנראית כמו כתר ענק והיא נדמית כמו מלכת שבא בגרסתה המודרנית. אבל הבנות נראות מופתעות מכך שהסדנה מתקיימת. מתברר שיומיים קודם לכן זוהרה עברה כאן הפלה בחודש הרביעי להריונה ולמרות הקושי העצום החליטו היא ואדם להישאר עד סוף התוכנית. זוהרה, שכל חייה מדברת ועוסקת בנשיות, מתיישבת ומספרת לנו בגילוי יוצא דופן על החוויה שעברה. התיאוריה מתחברת עם המציאות והמציאות מתחברת עם התיאוריה.

"עוד לא לגמרי עיבדתי את מה שקרה", היא מודה, "עשיתי בדיקה לפני שטסנו וראו דופק אבל לא יותר מזה. גם אחרי ההפלה המשכתי להרגיש תנועות, שזה מוזר, אני עדיין מרגישה אותן".

איך הרגשת כשנאלצת להיחשף ברגע כל כך אינטימי?
"בעבר המילה הפלה מאוד הפחידה אותי. לא ידעתי איך להתייחס לזה. אחרי ששיתפתי הרבה מהחבר'ה בחווה ניגשו אליי ואמרו 'כן, גם אני נולדתי אחרי הפלה'. אני מרגישה שלא מספיק מדברים על זה, שיש השתקה סביב הנושא כי הוא נתפס כנורא אינטימי. והנה דיברתי, ולמרות הנסיבות אני מרגישה שנוצרה הזדמנות לשבור את חוויית השו־שו וגם לקבל לגיטימציה להתפרק ולא בהכרח להיות חזקה מולן. אני מרגישה שהנשים פה קיבלו שיעור מאוד גבוה לחיים – לגעת במוות ולהישאר בחיים. לגעת בחוויה שהאמהות או החברות שלהן עוברות לפעמים בסתר".

חלק גדול מהבנות חילוניות, אבל לא נראה שהן נרתעות מהלוק הצנוע של זוהרה. "בהתחלה התלבטתי אם להגיע לכאן, כי החוויה שלי מבתים יהודיים בחו"ל זה שהגברים נמצאים בפרונט והנשים בעיקר במטבח, נושאות בעול טכני ופיזי כבד", היא מתארת, "היה לי ברור שאם אני מגיעה לכאן זה רק ממקום של יד חופשית, להביא את הדמות הנשית ולעוף על זה הכי רחוק שאפשר".

חששת מהתדמית של הדוסית?
"אני באה מבית חרדי של חוזרים בתשובה. כל חיי גדלתי במרחבים שנעים בין חרדי לדתי וחילוני, אז אני מרגישה שנכנסתי לזה די בטבעיות. בשנה שעברה כן הרגשתי שהמראה אולי יוצר דיסטנס ומסתכלים על זה ושצריך לשבור את הקרח. השנה בכלל לא הרגשתי ככה, ונראה לי שזה קשור לביטחון שאני מגיעה איתו".

הבנות מתלוות לזוהרה בכל רגע פנוי שלה. "הן מגיעות אליי עם המון שאלות על חיפוש אהבה. רק בנות 23 ורובן מרגישות ממש בשלות לבן זוג. שנמאס להן מהחוויה של להכיר מישהו לתקופה והוא נעלם להן. אני מזהה שם איזו עייפות מעולם הדייטים, מהחשדנות, כמיהה גדולה לאהבה. הרבה אנשים מנתקים קשרים לפני שהם מגיעים להודו ומגיעים לכאן אחרי פרידות טריות שמהן הם מנסים להשתחרר. לפעמים גם צפות חוויות טראומטיות. נשים פתחו פה סיפורים על פגיעה בתוך המשפחה שהן חוששות לחשוף בפני החבר שלהן. אישה אחרת סיפרה על פגיעה שלא דיברה עליה מעולם, וממש עשינו סשן של התמודדות: לדבר על זה, להוציא כעס. היא כתבה מכתב לפוגע, יצאנו החוצה למטע התפוחים והיא פשוט שרפה אותו ופיזרה אותו לעולם. במובן הזה אני ממש מרגישה שהחווה היא מקום של ריפוי".

פרק 5 : וגר יהודה הלוי עם עומר אדם

אם הייתי צריכה להגדיר מה סוד הקסם של המקום הזה, הוא מתחיל קודם כול בצוות. יש בהם משהו לא מתיימר ולא מתאמץ. המנחים הם חלק אורגני מהסצנה, לא מסתובבים במקום כמורמים מעם ולא חוששים להיחשף בחולשותיהם. כזה הוא עקיבא גולדשטיין, שנכנס להעביר לנו שיעור על תדרים. בהתחלה זה נשמע לי קצת כמו ממבו־ג'מבו, מה לי ולתדר ומה זה בכלל תדר. אבל אז הוא שולף גיטרה ושואל אם אפשר לגרום לה להשמיע קול בלי לפרוט על המיתרים. החבר'ה חושבים שהוא צוחק עליהם, וגולדשטיין בשלו – לוחש לגיטרה ומוכיח לנו שאם משמיעים לה צליל שהיא מכירה, למשל רה, היא אכן מנגנת אותו חלושות. החברה מרותקים, מהלך שלם וחכם על איך אפשר להגיע לכל אדם אם לומדים לדבר בתדר שלו.

"יום אחד הגיע לכאן בחור גדול, מקועקע ונוטף חוכמת מזרח־רחוק", נזכר גולדשטיין, "עוד במעגל הפתיחה ידעתי שאליו יהיה לי קשה להתחבר. ואז הוא ניגש אליי, ביקש לשבת לשיחה, ממש התעקש על זה. הבנתי שאני צריך לשנות משהו במבט שלי עליו. ישבנו במגדל שסמוך לחווה כשהרי ההימלאיה פרוסים לפנינו, ותוך רגעים ספורים אני רואה את האיש הגדול הזה בוכה כמו ילד. המקום הזה אפשר לו להיות בפעם הראשונה להיות חלש, וזאת הייתה ממש גאולה בשבילו".

שבת נכנסת. במקום צפירה – גונג. שולחנות נמוכים נפתחים בחדר הלימוד ועליהם מפות כחולות. רותם השפית מצליחה להוכיח לכולנו שכשרוצים אפשר להכין צ'ולנט ללא בשר וחריימה ללא דג וזה יוצא טעים אפילו יותר מהמקור. על השולחנות פזורים ספרוני זמירות שבת של ארגון נפש יהודי מזן שעוד לא ראיתי – פיוטים לצד שירי ארץ ישראל היפה, וגר יהודה הלוי עם עומר אדם.

החילונים שבחבורה לא מכירים את רוב שירי קבלת השבת, אבל זה לא מפריע להם להצטרף כאילו כל החיים שלהם הם גדלו עליהם. אחד מהם שואל אותי אם מותר לצלם את המתפללים, אני עונה שאף אחד לא יגיד לו כלום אם יצלם, ושיעשה מה שהוא מרגיש. הוא מחזיר את המכשיר לכיס ומחייך. בחורה אחרת פונה אליי ושואלת אם צריך לכסות את הגופייה כשהיא מתפללת.

"אין כללי לבוש בחווה", יסביר לי טרייסטמן מאוחר יותר, "מעולם לא הערנו לבחור או בחורה. גם בשבת, מי ששואל אותנו, אנחנו עונים שאין לנו ציפייה הלכתית מולם. מה שכן, אנחנו מבקשים מהם לאפשר את המרחב השבתי למי שכן מעוניין בזה, נניח להכניס לתוך האולם כלי נגינה או טלפונים זה פחות מתאים. אבל אני לא בא להפוך אותם למשהו אחר. מבחינתי החוק היחידי שבאמת קיים פה הוא שאסור לקטוף תפוחים מהעץ כי ההודים מתפרנסים מהם".

אחרי הסעודה טרייסטמן ובן־אברהם מכריזים על "דרבי הסיפורים הגדול". כל משתתף מתבקש להביא את הסיפור הכי חזק שלו, והדירוג נבחן לפי רמת הדיוק (מקסימום מידע במינימום חפירות) ורמת ההתלהבות של הקהל בשיר שנבחר אחריו. טרייסטמן קמצן בציונים ואנחנו נקרעים מצחוק אחרי כל דירוג שלו. סיפורים עולים וצפים. כמו למשל הרגע שבו ב' נפרד מאמו החולה בפעם האחרונה. או בחורה אחרת שהותקפה על ידי קוף רחוב והייתה מחוסרת הכרה במשך שבוע.

אבל אלו לא התכנים שמעוררים אותם, אלא עצם המרחב וההזדמנות. יום קודם לכן הצוות ביקש ממני בספונטניות שאעביר להם סדנת כתיבה. חילקתי לחבר'ה פתקים וביקשתי שיכתבו משהו שלא יודעים עליהם ויכניסו לכובע. אחר כך פתחנו אותם – חצי מהם עסקו בהפרעות אכילה ודימויי גוף למיניהם, היתר בווידויים על אשמה מהעבר. לפעמים אנחנו מרגישים כל כך לבד עם הסוד שלנו, ורק כשהוא מתגלה אנחנו מבינים כמה שהטרדות שלנו אוניברסליות. "הנושא שעליו אתם הכי מפחדים לדבר", אני אומרת למשתתפים, "הוא בדיוק הנושא שעליו כדאי לכתוב".

בין השיעורים אני מצליחה לתפוס לשיחה את דב בוריס טוך מכפר־סבא. הוא בן 22, מטייל כאן כבר ארבעה חודשים, מגדיר את עצמו אתאיסט אדוק ונמצא כבר שבוע שני ברציפות בחווה. "טיילתי בהודו כמו כל מדינה אחרת", הוא מספר, "הייתי במפלים, בעמק הזה וההוא, וכל הזמן הרגשתי שאני לא יכול לשבת באף מקום יותר מדי זמן. שאני חייב לזוז. אמרתי לעצמי שאם להסתכל החוצה לא עושה לי את זה, אולי אנסה באמת את מה שבאתי בשבילו. החווה היא המקום היחיד בהודו שלא גירד לי, שהייתי בו והרגשתי שאני רוצה להישאר".

בתור אתאיסט, איך חווית את החשיפה לתכנים שיש בהם נגיעה יהודית?
"הם לא מסתירים את זה שהיהדות על הפרק. אבל בגלל שהכול כאן לא נאמר בסימני קריאה הרבה יותר קל לקבל ולאכול את זה. בחיים לא חשבתי שאשב ביום שישי ואשמע ליקוטי מוהר"ן מבחור חובש כיפה. אין אף מקום אחר שאעשה בו את זה. אני זוכר ששאלתי את מתניה מה הוא והוא ענה 'אל תשאל אותי מה אני. אני חוזר בתשובה, כן, אבל אני מעדיף שתשאל אותי במה אני מאמין. מה אני עושה כשאני שומר שבת'".

טוך מגיע ממוצא רוסי. הוא מודה שהשפה הרוחנית בחווה זרה מאוד לתרבות שבה גדל. "זה לא משהו שאני מדבר עליו עם ההורים או המשפחה. המסר די פשוט: תלמד, תגדל ילדים, אם רע לך אז תבכה קצת וזה יעבור. התרבות הרוסית מאוד על הקרקע. אם הבאת 98 במבחן אז למה לא מאה, הבאת מאה? למה לא ענית על הבונוס. השקיעו בנו המון בבית, כל ערב אמא שלי הייתה פותחת אנציקלופדיה ומסבירה, אבא שלי עבד איתנו על אנגלית. אבל רציתי גם לעסוק במהות, בפילוסופיה של מי אני ומה זה לחפש את עצמי".

ואיך אתה יוצא מכאן?
(צוחק) "אם הייתי יודע שאצטרך בסוף ללכת לא הייתי בא".

פרק 6: סחית בהודו

יום ראשון בבוקר, מעגל סיכום. החבר'ה מתכנסים בחדר הלימוד, רגעים אחרונים בחווה. אני מגיעה לשם עם חולצה פושטית שהדפסתי במנאלי: "זהירות! סחית בהודו", וכולם נקרעים מצחוק. כל משתתף מתבקש לספר מה הוא קיבל מהשבוע הזה, וכשמגיע התור שלי אני נשברת ובוכה.

בגיל 23 כבר הייתי אמא לשני ילדים. מעולם לא היה לי הודו. אף פעם לא הייתי במזרח. והנה קיבלתי הזדמנות מקוצרת לסגור את הפרק החסר בחיי. הפרק שבו לרגע אני לבד ומותר לי לטעות ולתהות. קראו לי ילדה מתלהבת, צחקו על השרוואל האידיוטי שקניתי ב־300 רופי וכנראה לא אלבש לעולם – יותר מפעם אחת מצאתי את עצמי יוצאת שם מפוזיציית העיתונאית ומתמסרת לאנשים הכנים שפגשתי, לחוסר השיפוטיות שלהם, לעובדה שקיבלו אותי כאחת מהם בלי להסתכל על הגיל והסטטוס.

אחרי הסשן שלי גם היתר מרשים לעצמם לשחרר את הדמעות. מצטערים שזה נגמר כל כך מהר. ניצן אומרת שאולי עדיף ככה, שדברים טובים צריך לדעת לסיים בשיא.

יום שלישי. חדר מסודר. מזוודה ארוזה ובה כל השטויות שקניתי, ואני יודעת שהגיע הזמן לחזור. תכף תגיע קבוצה טרייה וכל המעגל יתחיל מחדש. אני יוצאת החוצה, מביטה בפעם האחרונה בתפוחים שנשרו מהעץ, בשיחי החמנייה המצהיבים, בהרי ההימלאיה שנושקים לעננים ובשמש שלעולם אינה זורחת ואומרת להודו תודה על ההזדמנות הזאת. הודו לה' כי טוב.