בגיל 87 הלך לעולמו בשבוע שעבר טוביה כ"ץ, צייר מופלא ותלמיד חכם, איש יחיד ומיוחד ששילב בחייו אמונה עם אמנות, השכלה רחבה עם ידע תורני מעמיק, משנת הרב קוק לצד תורת חב"ד, תיקון עולם עם עבודת המידות, חיי קיבוץ ויישוב לצד חיי עיר סואנים, ענווה ושלווה פנימית לצד נחישות בלתי מתפשרת.
בעשור האחרון, בעקבות עבודת התזה שכתבתי על יצירתו, זכיתי להכיר את דמותו הייחודית ולהתוודע מקרוב לסיפור חייו. בילינו שעות רבות בשיחות עומק, בניתוח יצירותיו ואף בהליכה משותפת לתערוכות אמנות. טוביה הקרין שלווה פנימית מיוחדת במינה, והצטיין בהכנסת אורחים ובשיח מעמיק, כפי שהתרשמו רבים שזכו לפגוש בדמותו הנדירה. הייתה לו שפה מיוחדת, מתובלת בדברי תורה וברי"ש המתגלגלת, במבטא דרום־אמריקאי.
הוא נולד בפולין בשנת תרצ"ז, 1936, וכשהיה בן חודשיים וחצי היגרה משפחתו לארגנטינה. אביו ואימו איבדו את משפחותיהם בשואה, מלבד כמה מאחיה של אימו שהיגרו גם הם לארגנטינה. הבית שגדל בו היה מזרח־אירופי באופיו, בעל זיקה חזקה למסורת ולתרבות היהודית, אך ללא הקפדה על אורח חיים אורתודוקסי. הוא סיפר שבבית היה תלוי לוח שנה עברי, ושאביו הדגיש בכל הזדמנות שהם כהנים וששם משפחתם הוא ראשי התיבות של "כהן צדק".
בילדותו למד כ"ץ בבית ספר ציבורי בארגנטינה. בריאיונות שקיימתי עימו הוא הדגיש את תחושת הפער והפיצול התרבותי בין החיים בבית ובקהילה היהודית, ובין הסביבה הארגנטינאית הנוצרית־קתולית. חוויה שנחרתה בזיכרונו אירעה ביומו הראשון בכיתה א': כאשר טוביה הצעיר שאל לשמו של אחד הילדים בכיתתו, הלה ענה: "Jésus de Santa Cruz" (ישוע הצלב הקדוש). כשהילד שאל בחזרה לשמו הוא ענה "טוביו כ"ץ", והילד ענה בלגלוג: "אתה יהודי? אתה רצחת אותו!" כשטוביה חזר הביתה הוא שאל את אביו: "אבא, מה זה יהודי?", ואביו ענה לו בנחרצות: "יהודי הוא לא גוי!". אמירה סתומה זו הותירה את כ"ץ עם סימן שאלה שהלך וגדל עם הזמן.
סגירת מעגל בקיבוץ
בגיל 12 החל טוביה להתוודע לציונות. הוא הצטרף לתנועת הנוער של הקיבוץ המאוחד בארגנטינה, ונעשה חבר פעיל בה. תפיסת העולם של הציונות החילונית הסוציאליסטית התאימה לו באותה תקופה: "חיפשתי חיים על פי ערכים אוניברסליים של תיקון עולם ואהבת האדם, שישלבו בתוכם אפשרות לחיות עם שייכות לאומית ושורשים יהודיים בארץ ישראל", סיפר לימים. במקביל החל ללמוד ציור אצל האמן הארגנטינאי דמטריו אורוצ'ואה, ולפתח את כישורי הציור שגילה בעצמו כבר מגיל צעיר. בסטודיו של אורוצ'ואה, אמן שהשתייך לזרם הריאליזם הסוציאליסטי, החליט כ"ץ לעסוק באמנות לצד מימוש האידיאולוגיה הציונית.
ב־1960 נישא לפנינה לבית ברנהולץ, וזמן קצר לאחר מכן עלו השניים לישראל במסגרת גרעין והתיישבו בקיבוץ חוקוק שבגליל; שם גם נולדו שלושת ילדיהם. מראשית בואו לקיבוץ החליט כ"ץ שאינו מוכן לוותר על הבחירה להיות אמן, אך הממסד הקיבוצי התקשה להשלים עם תופעת "האמן היוצר" על חשבון שעות עבודה. כ"ץ קיבל יחס מעליב מצד חלק מחברי הקיבוץ, אשר לא ראו במעשה היצירה שווה ערך למטלות הקיבוץ היומיומיות.
צרכיהם וזכויותיהם של אמני הקיבוצים היו בנפשו של כ"ץ, ובמהלך השנים הוא הרבה לפעול בתחום. בין השנים 1968-1966 הוא שימש כרכז מדור ציור ופיסול של תנועת הקיבוץ המאוחד, והיה מעורב גם בהקמת גלריית "הקיבוץ", בשנת 1967; הגלריה הוקמה בשותפות עם גלריית "לים" בתל־אביב, וכונתה בתחילה "לים־הקיבוץ". באותם עשורים הוזמן כ"ץ להציג בתערוכות קבוצתיות במוזיאונים לאמנות ובגלריות נחשבות. ב־1979 זכה להציג במוזיאון ישראל תערוכת יחיד של רישומים ועבודות על נייר.
הניסיון לגבש זהות של יהודי־ישראלי־קיבוצניק לא היה פשוט כפי שציפה כ"ץ, והשאלה שליוותה אותו מאז היותו ילד, "מה זה יהודי", המשיכה להעסיק אותו. "חשבתי שאבוא לקיבוץ ואז אקבל תשובת מחץ, אבל השאלות רק הלכו וגדלו", סיפר לי.
ההיכרות הראשונה עם שורשי האמונה והדת היהודית התרחשה בעיצומו של קורס שליחים מטעם הקיבוץ, כהכנה לשליחות בברזיל, שם נחשף כ"ץ לראשונה לטקסטים יהודיים. הוא שמע אז באקראי על מקום חדש שנפתח בירושלים, בשם "מכון מאיר", והלך לבדוק את המקום. במסגרת מכון מאיר החל כ"ץ ללמוד תורה לראשונה. כאשר יצא לשליחות בברזיל התוודע שם לתנועת חב"ד, וכך החל תהליך חזרתו בתשובה. עם השנים גיבש כ"ץ השקפת עולם דתית שממזגת באופן ייחודי בין תורת הרב קוק וחב"ד, תוך העמקה בלימודי הקבלה. היה זה חידוש גדול בזמנו, שכן רק לאחר שני עשורים יהפכו תורת החסידות ותורת הסוד לנפוצות בציבור הדתי־לאומי.
לאחר עשרים שנות מגורים בקיבוץ חוקוק, וכשנה לאחר שובו מהשליחות בברזיל, עברה משפחת כ"ץ לירושלים ופתחה בחיים חדשים. בעת העזיבה קיבל כ"ץ אישור לקחת את ציוריו שהיו בסטודיו הקיבוצי, אך שאר הציורים הוכרזו באופן בלתי רשמי כרכוש הקיבוץ. כ"ץ השתדל לשמור על קשר עם חבריו מהקיבוץ על אף הריחוק שנוצר, וביקר שם מעת לעת. בביקור משותף שקיימנו בקיבוץ ב־2008 הופתענו לגלות כי רבות מיצירותיו תלויות במשרדי הקיבוץ ובבתי החברים המבוגרים.
עם היוודע דבר מותו של טוביה, אחד מחברי הקיבוץ שיתף את הידיעה וסיפר: "טוביה כ"ץ בן שיינא יענטע נפטר לפני שעה קלה בבית החולים בילינסון, מלווה בילדיו, נכדיו וניניו הרבים. טוביה היה בעל תשובה ואמן, חבר קיבוץ חוקוק, ושליח ציוני בתפוצות. לפני כארבע שנים הוא בא יחד עם בניו לחגוג אתנו את יובל השנים של בנו, הרב עמיר. זאת הייתה שבת מרפאת עבורו, שבת של סגירת מעגלים. בסופה הוא אמר – עכשיו אני יכול למות".
הנוף הפנימי
החוט ששזר את חייו וחיבר בין התקופות היה האמנות. בברכתו של הרבי מלובביץ' המשיך כ"ץ ביצירה פורייה ובלתי פוסקת, לצד אורח חיים דתי אדוק. מבקרת האמנות והתיאטרון ציפורה לוריא ז"ל תיארה את התהליך האישי שלו, במאמר שפרסמה בשנת תשנ"ז בכתב העת "דימוי": "בניגוד לאמנים לא מעטים שחזרו בתשובה ושילמו על המהפך הרוחני בחידלון יצירתם האמנותית, היה מקרהו של כ"ץ שונה, ואפילו שונה מאד… הוא לא חווה את השינוי האידיאי הרוחני כטראומה משתקת. הציור, ברוח המופשט הלירי, המשיך לנסוק, להצטלל, להוסיף רובד על רובד, להוסיף אקורדים חדשים. הסימפוניה הוויזואלית, שלא תמיד יהיו די מילים לתאר את מכמניה, הוסיפה להתרחש ולהתחדש גם בסטודיו החדש, בסדנאות האמנים, בתלפיות בירושלים".
לצד היצירה המתמשכת, כ"ץ למד תורה בקביעות. אצל הרב עוזי קלכהיים העמיק בלימוד תורת הרב קוק, ואצל הרב יצחק גינזבורג שקד על כתבי חב"ד ותורת הקבלה. חוברת "דבר מלכות" השבועית הייתה מונחת תדיר על שולחן האוכל הגדול בסלון ביתו.
כ"ץ הרבה לעסוק בהגדרת תפקידה של האמנות בעולמו של אדם ירא שמיים: "יש באמנות ממד עומק שנמצא בנפש", כתב. "האמנות מעוררת תחושות שמציצות מתוך הנפש האלוהית. תפקיד האמנות לחבר בין מעלה למטה, בין העולמות… האמנות היא שם, בנקודת המעבר, בהשקה הזו שבין התוהו לבין עולם האמונה והיכולת לבנות דבר חדש בעולם".
בת־שבע גז', יוצרת ומורה לאמנות: "ראיתי את הציורים שטופי האור של הרב טוביה, ומיד ידעתי שאני רוצה ללמוד ממנו. כל פגישה איתו הייתה עבורי כמו טבילה במים חיים. המפגשים היו מלאי חדווה והתחדשות, נעורים ושמחה"
במענה לשאלה שהצגתי לו על אודות המעבר החד מהרי הגליל על נופיו המרהיבים, המגורים בטבע, והשקט שבקיבוץ, אל בניין מגורים עירוני מוקף מכוניות, פיח ורעש, הוא השיב: "הנוף החיצוני התחלף בנוף פנימי הממלא אותי". והוסיף: "ירושלים היא המפתח, היא הקוד, של נופי הארץ".
מאז חזרתו בתשובה נוצר ריחוק בין כ"ץ ובין ממסד האמנות בארץ, שהתקשה לקבל את השינוי, זאת אף שכ"ץ המשיך לצייר במלוא המרץ, תוך יצירה תמידית ופורה במיוחד. מעת לעת הוזמן להציג בתערוכות קבוצתיות, אך לא בתערוכת יחיד.
בשנים האחרונות נרקם קשר מיוחד בין טוביה לד"ר אמיתי מנדלסון, אוצר בכיר לאמנות ישראלית במוזיאון ישראל. מנדלסון עקב בעשורים האחרונים אחר יצירתו של כ"ץ, ורחש לה הערכה רבה. בריאיון לסרט תיעודי שביים הצלם האמנותי יורם בוזגלו, אמר מנדלסון: "טוביה הוא אחד האמנים המופשטים הבאמת מעניינים והמיוחדים שיוצרים בארץ בשלושים השנים האחרונות. מה שתפס אותי באופן הכי חזק כשראיתי את העבודות של טוביה זה הניסיון לשלב בין חוויה ישראלית מקומית לחוויה רוחנית מאוד חזקה, וניסיון לתפוס ציור באופן שאמנים מופשטים מודרניים בינלאומיים התייחסו אליו – כמערך של צורות, של קומפוזיציה ושל צבעים; להתייחס לציור כאל משטח אוטונומי שלא מייצג את המציאות כמו שאנו רואים אותה, אלא סוג של עולם בפני עצמו".
"אמנות איננה מותרות"
בשנותיו הראשונות כיהודי שומר מצוות חש כ"ץ תסכול מהפער שחווה בין עולם האמנות והיצירה ובין העולם הדתי. את תחושותיו ביטא בפרפראזה על משפט שכבר נאמר לפניו: "עם מי שאיתו אני מתפלל איני יכול לדבר על אמנות, עם מי שאני מדבר איתו על אמנות איני יכול להתפלל". הוא נרתם לעודד יצירה חזותית בקרב הציבור הדתי, וזכה במהלך השנים להטביע את חותמו כאמן וכמורה.
כ"ץ ייסד כמה מוקדים ללימודי אמנות, ומאות יוצרות זכו ללמוד ממנו את רזי הציור ולקבל השראה מאישיותו המיוחדת. במהלך שנות השמונים הוא ייסד את המחלקה לאמנות במכללת "אמונה", בתקופת כהונתו של דב סילבצקי כמנהל, ועמד בראש המסלול כעשור.
ב־1998, יחד עם האמנית והיזמית רות ונטורה, והרבנית שלומית סטיסקין שעמדה בראש מדרשת ראשית, פיתחו השלושה מיזם חדשני: בית מדרש יוצר. "בבית המדרש", מספרת ונטורה, "בא לידי ביטוי הרעיון שכ"ץ רצה להוביל – יצירה אמנותית משמעותית ומקצועית ברוח ההלכה, לכתחילה ממש, בלי סיבוכים, בדרך הישר וללא פשרות רוחניות. טוביה היה מגיע קורן כולו מהדרך הנופית, ובעיניים טובות ומאירות ולב אוהב לימד אותנו הלכות אמנות, שפה, אסתטיקה ואתיקה. הלומדות עסקו בשפת האמנות, באמנות החיים, בהקשבה, במדרש תמונה, בהתבוננות ובבירור אמוני, תוך התמודדות עם קשיים ומשברים בתהליכי היצירה, ובשאיפה לצמיחה נפשית ושיקוף בתוך תהליך היצירה כמנוף אמוני. טוביה לימד אותנו שאמנות היא אחד הצרכים הבסיסיים של האדם, ואיננה בגדר מותרות".
בהמשך לימד ציור במסלול לאמנות במכללת תלפיות, וב־2007 הקים במכללה־ירושלים אשכול ללימודי אמנות, ואת התוכנית "חכמת לב". לצד כל אלה, כ"ץ פיתח וייסד סדנאות ציור במסגרות פרטיות. בזכות פועלו החלוצי, לצד קומץ אנשי חזון נוספים, לימודי אמנות נעשו מקובלים ואף פופולריים בציבור הדתי.
בת־שבע גז', יוצרת ומורה לאמנות שפעלה לצידו במשך שנים, מספרת על המפגש עם כ"ץ: "ראיתי את הציורים שטופי אור של הרב טוביה, ומיד ידעתי שאני רוצה ללמוד ממנו. כל פגישה עם הרב טוביה הייתה עבורי כמו טבילה במים חיים. המפגשים היו מלאי חדווה והתחדשות, נעורים ושמחה. בעידן שבו הממד השכלי והשיקולים הטכניים והמדידים משתלטים על הרגש, על האינטואיציה, על הפשוט ולפעמים משתיקים אותם, בעידן שבו האדם נפגש יותר ויותר עם דברים חומריים ופחות עם עצמו או עם אדם אחר – הציור עם הרב טוביה היה אי של שפיות, מקום בטוח, מקבל, מכיל, מאפשר. הוא פתח עבורי צוהר לגילוי המהות שלי, אִפשר לי לא לפחד מהמרחבים הפנימיים, להקשיב לקול דממה דקה, לרעש הלבן".
לאורך השנים שמר כ"ץ על קשר עם תלמידות מן העבר. האמנית עידית לבבי־גבאי למדה אצלו ציור במכון לאמנות במכללת אורנים בסוף שנות השבעים, וכך היא מספרת: "מפגשינו לא היו תכופים אך השתרעו על פני שנים רבות והכילו הערכה הדדית, שותפות, עניין, ואמונה בשדה האמנות החזותית כמרחב להתפתחות אישית ורוחנית – איש על פי דרכו ואישה על פי דרכה. טוביה גילם בהווייתו, באישיותו ובנוכחותו את איש הרוח. בעיסוקו ובשליחותו היה אמן־מורה, ולחילופין מורה־אמן. כל הליכותיו אמרו העמקה, הקשבה, למידה, התבוננות ופליאה".
באחת השיחות האחרונות שקיימתי עם טוביה, הוא חזר והדגיש את האני מאמין שלו בדבר תפקידה ומשמעותה של האמנות: "האמנות זה לא לקשט את הזמן הזה, אלא לצרף את כוחות הנפש של היצירה ולגייס אותם למציאות חדשה. אנחנו לא יכולים לשער כמה הדבר הזה בונה את האישיות שלנו ואת העתיד שלנו".
