"כשהייתי קטנה פחדתי להירדם, כי בחלומות שלי רדפו אחריי זאבים. אמא ניסתה להרגיע אותי ואמרה שאין פה זאבים – השארנו את כולם ברוסיה ואני יכולה לישון בשקט. היא לא יודעת שזאבים יש בכל מקום. אני אומרת למיכאל כל הזמן – אם אנחנו רוצים להישאר בחיים, חייבים לשמור על החוקים: חייבים להעמיד פנים, אסור לספר כלום לאבא ואמא, והכי חשוב, מה שלא יהיה, מה שלא יעשו לנו! אסור לנו לבכות".
כך, בחסכנות מילולית ובדחיסות רגשית, נפתח "החוקים", בשורה של ריבועי קומיקס. הדרמה מתבררת מיד, מבעד לאיורים שעשויים בעיפרון רך: ילדים משחקים "מסירוֹת" בילקוט של ילד הלכוד במרכז מעגל; תכולת הילקוט מושלכת על הרצפה, לקול צחוקם של ילדים אחרים; עיניים דומעות ופה חתום. העמודים הראשונים יוצרים רושם שמדובר בספר קומיקס, אך בהמשך מתגלה הפורמט. זהו סיפור המסופר בשבעה קולות שונים, בפרקים קצרים, כשכל פרק מלווה באיור החושף פרט רגשי מתוכו.
"החוקים" (בהוצאת כנרת זמורה דביר) הוא רומן לנוער צעיר, המספר בקול צלול, נוקב ואותנטי, את סיפורו של "דור 1.5", ילדי העלייה הגדולה של שנות התשעים ממדינות ברית המועצות. גיבורת הספר היא ללה, תלמידת בית־ספר יסודי ובת לעולים, שחולקת עם חבריה גורל של דירות שיכון עלובות והורים שעובדים במשמרות מסביב לשעון. היא רואה כיצד "חבורת הזאבים" מתעללת באלכס, ונחושה להציל את עצמה מגורל דומה. ללה מנסחת שלושה חוקים שיעזרו לה ולחבריה העולים לשרוד את הסביבה הזאבית. ככל שצוללים אל הסיפור מתגלה כי העלייה וההגירה הם רקע לסיפור רחב יותר על אחווה ועל בריונות, על הצורך לשתוק ועל היכולת לבחור, ומעל הכול – על כוחה של חבורה.
גיבורת הסיפור היא בת דמותה של המחברת, ליאורה גרוסמן, שעלתה מברית המועצות עם הוריה בשנות השבעים, אם כי הסיפור מתרחש כאמור בשנות התשעים. לבחירה הזו יש כמה סיבות, מסבירה גרוסמן. "ראשית, רציתי להרחיק את זה מעצמי כדי שאוכל להתמודד עם הסיפור הזה בלי כאב וכדי שכסופרת אוכל לשלוט בדמויות. זה לא ממואר או אוטוביוגרפיה. הסיפור הזה גדול יותר מהסיפור הפרטי שלי, והוא יושב על המון חוויות ועדויות שליקטתי מעולים אחרים. מה שקרה לחברים שלי קרה גם לי, ואני ספוגה בדבר הזה".
"בשנות השבעים הפסיקו לכתוב סיפורי חבורות. איירתי להרבה סופרים, ואחד הדברים שהרגו אותי בספרי ילדים זה ספרי 'אני ואמא', מה שאני קוראת היקום האימא־צנטרי.יש ילד עם בעיה, ואימא שפותרת לו אותה. הילד נמצא במרכז, ומלמדים אותו לאהוב את עצמו וסולחים לו על הכול. בספר שלי רציתי את הכוח של החבורה בחזרה"
בניגוד לעליית שנות השבעים, שהייתה עלייה ציונית מאוד, לעלייה הגדולה של שנות התשעים, בעקבות קריסת ברית המועצות היו מאפיינים אחרים. גרוסמן ערכה תחקיר מקיף על ההבדלים הללו. "בעלייה של שנות התשעים לא היה את הגורם המתווך, כמו שהיה לנו. בניגוד אלינו, למשל, לעולי שנות התשעים לא היו מרכזי קליטה. הם פשוט קיבלו כסף ושכרו דירות מתפרקות במחירים יקרים. בעוד אימא שלי נקלטה כרופאה ואבי נקלט כמהנדס, הרופאים והמהנדסים של שנות התשעים ניקו משרדים כי זה מה יש. גם צורת המגורים הייתה אחרת. בשנות התשעים היה רווח מאוד שסבים וסבתות התגוררו יחד עם ילדיהם ונכדיהם באותו בית, ואילו אצלנו התגוררו בבתים נפרדים".
"מריחה אנטישמיות ממרחקים"
גרוסמן, 57, היא מהמאיירות הוותיקות בישראל. לאורך השנים היא איירה יותר ממאה ספרים, יזמה ואצרה שורה של תערוכות, וגידלה עשרות מאיירים כמורה וכמנחה. ברשימת הסופרים שהיא איירה את ספריהם לילדים ונוער היו עמוס עוז, סמי מיכאל, נורית זרחי, שפרה הורן ודורית אורגד. כסופרת, זהו ספרה הראשון. אנחנו נפגשות בסביבה ציורית, במקום מגוריה בכרכור. רובע האמנים המקומי הוא מעין שטעטל יצירתי: בדרכי אני פוגשת נעליים בעבודת יד, חנות רוח ומיסטיקה, ביגוד מכותנה אורגנית, בית קפה טבעוני ונגריית עץ ותאורה.
ליאורה גרוסמן נולדה בליטא לזוג יהודי משכיל, ועלתה לארץ בגיל חמש. שמה העברי ליאורה מלווה אותה מלידה; הוריה קיבלו רשימה של שמות עבריים באותיות קיריליות, ובחרו מתוכה את השם ליאורה. סבתה מצד אימה הייתה כובענית שלמדה את התחום בפריז, סבה היה עורך דין וגם הדריך סיורים בעזרת מיניבוס שהיה ברשותו. עם הפלישה הגרמנית לפולין הוא צפה בחושיו החדים את הבאות, אסף את בני משפחתו ואמר להם: אנחנו צריכים לברוח. הסבתא עוד התווכחה, מאחר שהיה לה קוף מחמד; הפשרה הייתה לעצור בגן החיות העתיק של וילנה ולהפקיד שם את הקוף. מליטא נדדו לרוסיה, וככל שהמלחמה התקדמה הם התרחקו עד שהגיעו לאוזבקיסטן ושם עצרו. הסבתא הכובענית, זו שמעולם לא לבשה פעמיים את אותה שמלה, החלה לעבוד במקשת מלונים, שאף הזינה אותם במהלך המלחמה. באותה מקשת מלונים נולדה גם אימה של ליאורה.
אחרי המלחמה חזרה המשפחה לליטא. הרוב המוחלט של יהודי ליטא נרצחו על ידי שכניהם הנוכרים, חלקם רופאים, חלבנים ודוורים שעבדו עם שכניהם היהודים. השבר בקרב היהודים ששרדו היה כה גדול, עד שרבים מהם, בהם משפחתה של ליאורה, חדלו לדבר ליטאית ועברו לרוסית, שפתו של העם שהביס את הנאצים.
למרות הגיל הצעיר שבו עזבה את מולדתה, זיכרונותיה המוקדמים של גרוסמן כוללים גם חוויות אנטישמיות. היא זוכרת שחקנית שסירבה להניח לה לגעת בשמלתה באומרה "שלא תיגע בי, הז'ידובקה", ואת הגננת שחילקה לכל הילדים אפוד וכתר פרחוני בחגיגות האביב, מלבד הילדה היהודייה שנשארה מחוץ לחגיגה. החוויות הללו כוננו אצלה רגישות מיוחדת לאנטישמיות. "אני מריחה אנטישמיות ממרחקים ונמצאת בחרדה מתמדת מאז ילדותי, מחפשת בכל רגע מאיפה תבוא המכה. אני לא סומכת על אף אחד, אבל כן סומכת מאד על הקהילה שלי ועל החבורה שלי".
לצד הזיכרונות המעיקים הללו, זורחים בתודעתה רגעים של קשר קרוב ומיוחד עם סבה, שהשפיע על המשך חייה. "סבא לקח אותי לתהלוכה של האחד במאי. זה היה מצעד ענק של חיילים, בלונים, כרזות ורעש, ובתוך כל זה הלכתי לאיבוד. בנס, חבר של סבא מצא אותי והביא אותי הביתה, בזמן שסבא עוצר את המצעד ומקפיץ את הצבא והמשטרה רק כדי להגיע בערב הביתה ולגלות את הנכדה שלו ישנה במיטה. כעסתי נורא על סבא ולא דיברתי איתו כמה ימים, ואז סבא אמר לי: 'צריך ללמוד ללכת לאיבוד'. הוא לקח אותי אל התחנה המרכזית, שהיו בה אוטובוסים בצבעים שונים, לפי היעדים השונים. הוא אמר לי לבחור צבע אוטובוס, ובהמשך לבחור באופן אקראי איפה לרדת. כשירדנו היינו הולכים לחפש מה יש לראות. עד היום, ככה אני מטיילת".
עם הגיעה ארצה נשלחה המשפחה למרכז קליטה בשיכון ד' בבאר־שבע. "התושבים המקומיים לא אהבו אותנו, בלשון המעטה", זוכרת גרוסמן. "כשסבתא שלי הוציאה קנקני מיץ פטל לכבד אנשים באמצע אוגוסט, הם זרקו את הקנקנים על הרצפה כי זה טרף, כי רוסים הכינו את זה. בליטא הייתי ז'ידובקה, ובישראל הייתי רוסייה".
"כילדי עולים עשינו הכול כדי להיטמע בישראליות. עשיתי כל דבר ישראלי שיש, כולל ריקודי עם, עד לרמה כזאת שהיו לי כמה חברים משנות הלימודים בבצלאל שרק עכשיו, עם צאת הספר, גילו בהפתעה את השורשים הרוסיים שלי. הם היו בטוחים שאני ישראלית אותנטית"
מבאר־שבע עברה המשפחה לקריית־אונו. האם, אנה איסאקובה, החלה לעבוד בבית החולים שיבא; לימים עברה לתחום העיתונות והכתיבה ובין השאר הייתה עורכת "וסטי" – עיתון ישראלי בשפה הרוסית. האב, אלכסנדר, מצא עבודה בתעש, "עם מאתיים משמרות", כלשונה של בתו. "בשנים של הגן הייתי עם אימא בתל השומר. גדלתי על דלפק המיון. אני ורותו מודן היינו יושבות ומציירות. לא ידעתי עברית אז תקשרנו בציורים" (מודן, מאיירת ישראלית מוכרת ובת גילה של גרוסמן, גדלה בשכונת הרופאים של תל־השומר).
שנות הילדות והנעורים, כבת למהגרים בסביבה הישראלית המחוספסת של שנות השבעים, לא היו קלות. "מה שעשו בסיפור לאלכס, שזרקו את התיק מאחד לשני וכל התכולה נשפכה, אלה דברים שעשו לילד בכיתה שלי, ולאותו ילד לא היו חברים שהגנו עליו. 'חבורת הזאבים' לא פוגעת בילדים עם מכות. זו אלימות ערמומית, הפגיעה היא בהשפלה. הם גועים כמו פרות בכל פעם שהילדה השמנה עוברת, שוטפים את הפנים לילד האתיופי, וכותבים לילד הרוסי 'רוסי מסריח, תחזור לרוסיה'. גם אני הייתי צפויה לאותו גורל, רק שעליי שמרו שתי חברות מהשיכון. ההגנה שלהן הצילה אותי. היום אני מעריכה אותן עוד יותר, כי אני מבינה כמה קשה להיות חבר של ילד מנודה. בהיררכיה החברתית של בית הספר זה מעשה שפוגע במעמד שלך". כשהגיעה לחטיבה, שאליה שובצה לפי מקום מגוריה וללא חבריה הקודמים, חוותה גרוסמן התעללות קשה, "כולל דברים שקשה לי לדבר עליהם עד היום".
כוחה של הקבוצה
הגרסה הראשונה של הספר החלה כסיפור ראשית קריאה. "ישבתי על הספר 25 שנה. ידעתי שמי שייגע בחומר הזה צריך לעשות את זה בלטיפת קטיפה, כי אם מישהו ישפוט אותי פה – אני אתמוטט. ידעתי שאני שמה את הלב של ליאורה הקטנה, והייתי צריכה טיפול עדין ותקיף גם יחד. שלחתי את החומר לנעה מנהיים, העורכת הנפלאה שלי, והיא אמרה לי שזה צריך להיות ארוך יותר. התחלנו לפרום חוטים ולסרוג את זה מחדש".
הספר כתוב בשבעה קולות, כאשר כל פרק נכתב מנקודת מבטה של אחת הדמויות: ללה וחבריה העולים, חגי ושיראל ילדי השכונה שגוננו עליהם, מירה שעלתה מצרפת, וגם יואב ויניב מ"חבורת הזאבים", שמייצגים את הצד הבריוני.
"הסיפור חייב להיות מסופר מכמה שיותר זוויות כי גיבורת הספר היא הקבוצה", מסבירה גרוסמן. "היינו ילדים שחלקנו עבדו למחייתם, ילדים שעזרו אחד לשני לעשות שיעורי בית כי אף אחד לא עזר לנו. החיים בשיכון היו חיים של חבורה במלוא מובן הקשר והאחריות המשותפת. היה שם סנדלר שישב בכוך שלו ושם עין על הילדים, כי ההורים עובדים עד הלילה וצריך מישהו שישמור. כל החיים שלי התקדמתי דרך הקבוצה, וכשלא הייתה לי קבוצה, כמו בחטיבת הביניים, הייתי הכי לבד בעולם".
סיבה נוספת לבחירה בריבוי הקולות באה מתוך רצון לנעוץ סיכה בבלון האינדיווידואל שהלך וגדל עם השנים בספרות הילדים. "בשנות השבעים הפסיקו לכתוב סיפורי חבורות. מאז 'הילד הזה הוא אני', הספרות הלכה אל האינדיווידואלי. איירתי להרבה מאוד סופרים, ואחד הדברים שהרגו אותי בספרי ילדים זה ספרי 'אני ואמא', מה שאני קוראת היקום האמא־צנטרי. זה סיפור שבו יש ילד עם בעיה, ואימא שפותרת לו אותה. ביקום הזה יש ילד שנמצא במרכז, ומלמדים אותו לאהוב את עצמו וסולחים לו על הכול. לי נמאס לי מהיקום האמא־צנטרי, ורציתי את הכוח של החבורה בחזרה".
ההתמודדות של הילדים היא לא רק בינם לבין עצמם, אלא גם מול מבוגרים אטומים שלא רואים אותם. כך, למשל, תוקפיה של ללה מאשימים אותה, והיא זו שנענשת ואף נדרשת להתנצל בפומבי על לא עוול בכפה. המנהלת, שמתייחסת אליה באופן קר ונוקשה, לומדת להכיר בנקודות העיוורון שלה ולהתמודד עם האלימים האמיתיים. מלבד הילדים העולים מרוסיה והנציגים מחבורת הזאבים, מגוון הקולות בספר מבטא קשת סוציולוגית רחבה ובה ילדים ממוצא מבוסס לצד ילדי שיכונים מבתים קשי יום. כל אחד מהם מושמע בגוף ראשון ובאופן מובחן ואותנטי, אתגר ספרותי מורכב כשמדובר על ליהוק נרחב ועלילת רצף מתפתחת.
לגונן על ההורים
כחלק משאיפתה כילדה להיטמע בישראליות, ניסתה גרוסמן להסתיר את זהותם של הוריה. "יום אחד אימא שלי הגיעה לשער בית הספר כדי לתת לי מחברת חשבון ששכחתי. התעלמתי ממנה, לא רציתי שיזהו שאני רוסייה. אבי שמע על זה וכעס עלי"
"היום אני לא מאשימה אותו על הכעס הזה. הוא מייצג דור של עולים שהגיעו לארץ כציונים נלהבים, ואז הם מגלים שבארץ ישראל חיים תרבות סובייטית. בכל הקיבוצים שרים את שירי הצבא האדום ושרים על קוזקים, אלה שרצחו יהודים. הוא היה מבועת מזה שמעריצים את סטלין. לאבי היו כל כך הרבה ציפיות. הנה אנחנו, שכל חיינו חגגנו את יהדותנו בסתר, הולכים לחיות עם האחים שלנו בארץ ישראל. אבל לא, לוקחים לו את הילדה, ומי לוקח לו אותה? היקום הסובייטי.
"הילדים של אותם עולים עשו הכול כדי להיטמע ולהיות חלק מהישראליות. אני עשיתי כל דבר ישראלי שיש, כולל ריקודי עם, עד לרמה כזאת שהיו לי כמה חברים משנות לימודיי בבצלאל שרק עכשיו, עם צאת הספר, גילו בהפתעה את השורשים הרוסיים שלי. הם היו בטוחים שאני ישראלית אותנטית. רק שנים אחר כך אבא שמע עד כמה החוויה של ההיטמעות והקבלה הייתה נוראית עבורנו כילדים. לא שיתפנו את ההורים כי רצינו לגונן עליהם מפני חוסר היכולת שלהם להציל אותנו".
אני תוהה באוזני גרוסמן האם חוקי הילדות שעומדים במרכז הספר עודם רלוונטיים לחייה כאדם בוגר. "חוקי הילדות בוודאי לא תופסים יותר", היא משיבה. "היום חייבים לבכות. אם אתה לא בוכה, איך תהיה לך חמלה? תכלא את זה בפנים? החוק הראשון שלי היום קשור בקהילה – תחשוב קודם כול מי אתה, ואז גם תבדוק מה התפקיד שלך מול הקהילה שלך. אתה לא לבד בעולם. קהילה יכולה להיות המון דברים – המשפחה, השכנים, קהילה מקצועית. תמיד תבדוק לא רק איפה אתה עומד מול עצמך אלא איפה אתה עומד ביחס לקהילה, ומה אתה יכול לעשות למענם ולא רק למענך.
"החוק השני אומר שאם אפשר לשתף פעולה, לעשות את זה. בכל הזדמנות, איפה שאפשר – לטוות קשרים, גם אם זה מישהו שלכלך עלי או מתחרה שלי. אם אני יכולה להזמין אותו לשתף פעולה, הוא יפסיק להיות יריב שלי. אני עושה את זה כל הזמן. החוק השלישי הוא: תמיד תנסה להיות זה שמגן. אם יש משולש של תוקף, מותקף ומי שאמור להגן, אל תתחבאו מאחורי העץ ותראו מרחוק מישהו שמתעללים בו. עלי היה מי שהגן בבית הספר, אבל היו אחרים שלא היה מי שיגן עליהם. ללה היא תיקון שלי. אני לא יצאתי להגן על ילדים אחרים שהתעללו בהם. אז אני יכולה להגיד 'תסלחי לעצמך, גם בך התעמרו', אבל אני מעדיפה לתת לדמותה של ללה לתקן".
הבריונות שחוותה גרוסמן לא הסתיימה בבית הספר. שנות לימודיה בבצלאל צירפו אירועים נוספים לסל חוויות העבר. "מורה אחת אמרה לי 'העבודה שלך נראית כמו עבודה של החברה ציפורה מקיבוץ בין עפולה למטולה שעשתה פוסטר לחג האסיף'. מורה החמיא לי באמירה 'לפעמים גם תרנגולת עיוורת מוצאת אוכל'. ככה נראו כל הלימודים שלי".
בתערוכת הגמר, לאחר רצף של קטילות, התייצבו לצידה כמה מן המורים ושיבחו את עבודתה מול ראש החוג שזלזל בה באופן מופגן. את הלימודים לא סיימה באופן רשמי, אך היא הצליחה לפתח קריירה משגשגת גם בלי תעודת הגמר. עשרים שנה אחרי שסיימה החליטה לסיים את הלימודים וכתבה עבודת גמר שהפכה גם להרצאה, בתחום האמנות היפנית. גרוסמן הגיעה לטקס הגמר עם בעלה ובתה, אך שמה לא הוקרא והיא לא קיבלה תעודה, בנימוק שהיא לא החזירה ספר לספריית המוסד; בהמשך התנצלו על האירוע הזה, כשהספר נמצא איפשהו בספרייה.
בעבור גרוסמן, האירוע הזה היה המשך לטראומת השקיפות. "לא ראו אותי, ואני לא יכולה שלא יראו אותי. זה לא עניין של אגו. כשהייתי ילדה הייתי שקופה כל הזמן. ללה מתרגמת להורים שלה את העלבונות שנאמרים כלפיה, והיא, המתרגמת השקופה, צריכה לחזור עליהם בקולה".
איך מציירים חירות
כחוויה מתקנת הקימה גרוסמן את "מאיירימים", בית ספר מקוון לאיור, שחוק־העל שלו הוא הקהילה וראיית הפרט. "מאיירימים" נולד בקורונה, כאשר קורס איור שהעבירה בבית אריאלה עבר לגרסה מקוונת בתקופת הקורונה. מאז הוא ממשיך לפעול במתכונת הזו, ונותן מענה למאיירים מהפריפריה ומחו"ל.
"מאיירימים קם עבור מאיירים שלא העזו ללכת לבצלאל, או לבוגרי אקדמיה עם חווית שקיפות", אומרת גרוסמן. "הם באים למקום שבו רואים אותם. היה לי תלמיד חירש, בוגר אקדמיה, שהתקציב שקיבל לתרגום פרטי כיסה רק חלק מהעלות. כשהוא בא אלי פניתי לזום ושאלתי אם יוכלו להוסיף פיצ'ר שיאפשר לראות לצד ה"חלון" שבה נראה האיור שעוסקים בו, חלון גדול ובו דמותו של הדובר, כדי שהוא יוכל לקרוא את שפתיו. לשמחתי, תוך כמה שבועות הוסיפו את הפיצ'ר הזה לזום. מצד שני היה לי תלמיד בוגר ישיבה שלמד איור באופן עצמאי ולא בא מהאקדמיה. הוא היה הרבה שנים בבית המדרש, וזאת הייתה עבודה אחרת, של חידוד יכולות ומציאת שפה אישית. מבין התלמידים קמה קהילה שעובדת יחד וחבריה תומכים אחד בשני, דתיים ומתנחלים לצד תל־אביבים ולהט"בים, והם החברים הכי טובים".
כיתוב קטנטן, כמעט סמוי מן העין, תפס את תשומת ליבי בסופו של הספר. בעמוד האחרון מופיע משפט קצר, מלווה באיור של כף יד עגולה: "ספר זה נעשה בידי אדם". עד לפני כמה שנים משפט כזה היה מעורר תמיהה, אך בעידן הבינה המלאכותית כבר לא מובן מאליו שהפעולה הגרפית נעשתה ביד אנושית.
האם את חשה שהבינה המלאכותית מאיימת עלייך ועל אמנות האיור בכלל?
"איור עובד עם טקסט, בין אם זה למילה בודדת או לסיפור. מכיוון שהטקסט בסיפור ריאליסטי, הייתי יכולה להרשות לעצמי לתת באיור פן פנטסטי שבינה מלאכותית לעולם לא הייתה מצליחה לייצר. תני לבינה מלאכותית לאייר את הסצנה של מיכאל משחק שחמט עם אביו המת, או את ללה יושבת בצד הדרך כשאביה משאיר אותה והיא מרגישה טובעת באדמה, או כשמירה נוסעת באוטו, רואה את חבריה הולכים על מעקה ומקנאת בחירות שלהם. בינה מלאכותית צריכה להבין מה זה חירות עבור ילד, ואיך מפרשים היעדר חירות עבורו. היא לא יודעת לעשות את זה".
כמי שמצהירה על שיתוף פעולה גם עם יריבים, אני שואלת את גרוסמן אם היא מוכנה לשתף פעולה עם הבינה המלאכותית. "אני שייכת לדור בבצלאל שבו המחשב נכנס לשימוש. בשנה הראשונה עוד עבדנו עם אותיות מעופרת, ובשנה שלאחר מכן עם מחשב, אבל מיד ידענו שזה כלי ותו לא. כמאיירת, איזה כלי משמשת עבורי הבינה המלאכותית? האם היא מתייחסת לסגנון שפיתחתי במשך שנים? פיתוח סגנון זה תהליך איטי ואותנטי מאוד, תהליך של לידה. בינה מלאכותית זה סנתוז ושעטנז של המון סגנונות, בעוד שהדבר המדויק יכול לבוא רק מבפנים. בתקופת המלחמה היו יצירות בינה מלאכותית שנוצרו כ'הסברה' או כמשהו להעלאת המורל, וזה פעל פעולה הפוכה, של טיעונים כאילו אנחנו משקרים. איפה היא כן רלוונטית? ככלי שעוזר לתחקיר. איסוף חומר ומידע – כן. שיצייר בשבילי? ממש לא".
מאז פרסום הספר מקבלת גרוסמן זרם בלתי פוסק של תגובות, רבות מהן של בוגרי העלייה ההיא שהספר מדובב משקעים עמוקים בנפשם. תגובה שריגשה אותה במיוחד הגיעה דווקא מקורא ישראלי. "הוא כתב לי שהוא שומע את הרוסית מבעד לעברית, וזה מה שרציתי שיקרה. בעולם האמיתי הדמויות היו מדברות ברוסית. לא שברתי את העברית לטובת הרוסית, אבל הוא שמע את הרוסית בוקעת מבעד לעברית. זה גרם לי לבכות מהתרגשות".
